דילוג לתוכן העיקרי

מגילה | דף יז ע"א | תורה בלועזית

קובץ טקסט

פתיחה

שונה מצוות קריאת מגילת אסתר מכל שאר מצוות הקריאה (מקרא ביכורים, קריאה בתורה וכד') שאנו מכירים. שכן קריאת מגילה יכולה להיקרא בלועזית, ואילו שאר הקריאות צריכות להיאמר דווקא בעברית. וכך אומרת המשנה בריש פרק שני:

"הקורא את המגילה למפרע- לא יצא; קראה על פה, קראה תרגום, בכל לשון - לא יצא; אבל קורין אותה ללועזות בלעז, והלועז ששמע אשורית - יצא..." (מגילה יז.).

מדוע התירו לקרוא את המגילה בשפה שאינה עברית? על שאלה זו עונה הרמב"ן בפרשו למשנה:

"ומפני שאין יודעין אשורית אף-על-פי שיוצאין בו בקושי - התירו, משום דאיכא מצות קריאה ודאי דפרסומי ניסא, בידיעה ממש עדיף, והוציאוהו בלשון שיודע בו..." (שם).

לדעת הרמב"ן, כאשר חז"ל תקנו את מצוות קריאת מגילה, הם ויתרו על הדרישה שהמגילה תקרא בלשון הקודש דווקא. זאת, על-מנת לאפשר לקהל רחב יותר נגישות לטקסט, כדי להעצים את מצוות פרסום הנס הטמונה בקריאה. את דבריו, מבסס הרמב"ן על דברי הגמרא לקמן הקובעת כי למצוות מגילה יש שתי פנים:

"והלועז ששמע אשורית יצא וכו' - והא לא ידע מאי קאמרי! - מידי דהוה אנשים ועמי הארץ. מתקיף לה רבינא: אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים, מי ידעינן? אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא - הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא" (יח.).

הרמב"ן מבין שהפן של פרסום הנס במצוות מגילה גובר על הפן של 'הקריאה', ולכן מגילה נקראת בכל לשון (בעניין זה עסקנו כבר בשיעור הקודם). ואולם, בראשונים האחרים אנו פרשנויות שונות לחלוטין לגמרא זו.

ברכת המזון בספרדית

לעיל הבאנו את הנחת היסוד של הרמב"ם שקבע כי על-מנת לאפשר את פרסום הנס בצורה הטובה ביותר יש לאפשר לקרוא את המגילה בלעז. ואולם, כפי שראינו המשנה קובעת כי לועז ששמע אשורית יצא - הכיצד? והרי האשורית מונעת ממנו להבין את סיפור המגילה ופוגעת בפרסום הנס שלו!

את השאלה הנ"ל העלה גם בספר הכל-בו, שתמה כיצד אדם השומע שׂפה שהוא לא מבין (אשורית) יצא ידי חובה? הרי לגבי מצוות אחרות שקשורות באמירה, למדנו שקשיי שפה מעקבים. כך לדוגמה בברכת המזון, קיים דין שסופר מברך ובור יוצא, כלומר מי שלא יודע עברית יוצא בברכתו של דובר העברית, וזה שלא מבין לא יכול לצאת בברכה שהוא אינו מבין מה הוא אומר.

תשובתו של הכל-בו לדבר היתה:

"...ואף על פי שאמרו ז"ל גבי מקרא מגילה הלועז ששמע אשורית יצא - שאני התם שאין הדבר רק בפרסום הנס, וכל זמן שיודע שזהו מקרא מגילה יש בו פרסום, אבל בברכת המזון הדבר תלוי לתת שבח והודאה אל השם יתברך על שפע טובתו ומזונו ודאי נראה שצריך שיבין השומע ויצא" (סימן כ"ה).

הכלבו מסביר כי מאחר ועיקר חובת הקריאה במגילה נובעת מהפן של פרסום הנס, אין צורך שהשומע יבין את פירוש המילים במגילה. זאת משום שכדי לקיים את מצוות פרסום הנס, די בכך שהאדם מבין שכרגע הוא מקיים את מצוות קריאת המגילה שמרדכי ואסתר תקנו בשושן הבירה.

תשובה אחרת (אולם בכיוון דומה) לשאלה זו מובאת בדברי הראבי"ה אשר דן גם הוא בשאלת הכלבו. לדעתו, בניגוד לדעת הכל-בו, אין צורך לחלק בין מגילה לברכת המזון, ובשניהם יוצאים ידי חובה גם כאשר לא מבינים את לשון הברכה:

"...נראה לי דנשים ועמי הארץ יוצאין ידי חובתן בברכת המזון וידי תפלה בשמיעה, ואף על גב דלא ידעי מאן דקא מפיק להו, מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו סופר ובור סופר מברך ובור יוצא, ו"האדמה לא תשם", מתרגמינן "לא תבור". ותו דאמרינן בפרק שני דמגילה הלועז ששמע אשורית יצא, ופרכינן בגמרא והא לא ידע מאי קאמרי קמיה, ומשני מידי דהוי אנשים ועמי הארץ. וטעמא, ששואלין ומפרש להו וידעין ממה מדבר באובנתא דליבא" (חלק ב', סימן תקס"ה).

לדעת הראבי"ה בכל המצוות התלויות בטקסט ניתן לצאת ידי חובת המצווה גם אם הטקסט איננו תואם את שפתו של מקיים המצווה. הטעם לדבר הוא שאת פערי הידע אנשים יודעים להשלים ע"י 'אובתנא דליבא' (-הבנת הלב). אדם שנמצא בסביבה זרה יודע לקלוט את דפוסי השפה והקודים החברתיים, כך שגם אם הוא לא מבין את השפה הוא יכול לקבל מושג כללי על התוכן הנידון.

אם נסכם את מה שראינו עד כה: נחלקו הראשונים בדבר מהות ההיתר בשימוש בלשון לועזית בקריאת המגילה. מהגמרא משמע שמדובר בהיתר נקודתי שקשור לפרסום הנס, והראשונים נחלקו מהו פרסום הנס. הרמב"ן הבין שמדובר בהבנת טקסט המגילה, ואילו הכלבו והראבי"ה הבינו שאין צורך בהבנת המגילה עצמה, אלא די ברושם חיצוני שבשעה זו מתקיימת מצוות מגילה.

נפקא-מינה מעניינת למחלוקת זאת נמצאת בדברי האבודרהם שדן בנוסח הברכה של קריאת מגילה:

"...אבל במגילה אם היו מברכין 'לשמוע', יש לספק שצריך שיבינו השומעין. כי לשון שמיעה הוא לשון הבנה, כמו 'כי שומע יוסף' (בראשית מ"ב, כג). ושמע מינה דנשים שאינן מבינות לא יצאו, ואנן קיימא לן דיוצאות אף-על-פי שאינן מבינים דהא אמרינן (מגילה ל.) הלועז ששמע אשורית יצא אף-על-פי שאינו מבין, ולכן מברכין על מקרא מגילה כי די להם בקריאה בלבד אף-על-פי שלא הבינו" (אבודרהם חלק פורים).

לדברי האבודרהם, אם קריאת מגילה דורשת הבנה אזי הברכה הייתה צריכה להיות 'לשמוע קריאת מגילה', שכן פעולת השמיעה מורה על הבנת הטקסט. אולם מאחר שעיקר המצווה במגילה הינה הקריאה עצמה, הברכה היא 'על מקרא מגילה'. ברור כי גם הסוברים שהעיקר הוא עצם הקריאה, ודאי שצריך השומע ידע שמדובר בקריאת מגילת אסתר אשר נקראת בפורים בדומה להבנה השנייה שהעלנו בהגדרת פרסומי ניסא.

האם מגילת אסתר צריכה להיכתב בלשון הקודש דווקא?

כותב הרמב"ם:

"...והוא שכתובה בלעז - כדי שלא תהיה הקריאה על פה. ומה שייחד לשון יווני משאר לשונות, לפי שהיה ידוע אצלם. הלא תראה אמרו לעיל בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. והטעם לכך לפי שהם תרגמו את התורה בלשון יוון לתלמי המלך ונתפרסם אצלם אותו התרגום, עד שנעשה אצלם אותו הלשון כלשונם וכאילו הוא אשורית. וכך אמרו לשון יווני לכל כשר. ונוסף לכך היתה לשון זו חשובה בעיניהם, רבינו הקדוש אמר מה לי ללשון טרסי אי לשון עברי או לשון יוני" (פיהמ"ש לרמב"ם, תחילת פרק שני).

הרמב"ם בסוף קטע זה מביא את דברי רבי עורך המשנה, הקובע כי אין דרישה שהמגילה תכתב בלשון הקודש דווקא וכל שפה שנחשבת כשפה בין לאומית מועילה למגילה. הרמב"ם מוסיף שלשון יוונית נתפסת כלשון הלועזית היותר טובה לכתיבת מגילה, וזאת מאחר שבזמנם זו היתה השפה הרשמית לה תורגמה התורה.

אל מול שיטה זו של הרמב"ם, ניצב הרמב"ן הסובר כי המגילה צריכה להיכתב בלשון הקודש - באשורית - בלבד. וזו לשונו[1]:

"...דכיון דכל לשון אינו כשר במגילה, ואפילו לדברי האומר ספרים נכתבים בכל לשון - אינו כשר..." (יז.).

יש לציין כי בהמשך דבריו כותב הרמב"ן שאמנם התירו לכתוב המגילה שלא באשורית, אולם מעיקר הדין השפה הרשמית של המגילה לדעתו הינה עברית.

גישת ביניים בעניין זה מובאת בר"ן, התולה שאלה זו במחלוקת התנאים הבאה:

"אין בין ספרים לתפלין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית" (מגילה ח:).

המשנה דנה באילו שפות ניתן לכתוב את הספרים (תנ"ך) התפילין והמזוזות. לדעת חכמים ניתן לכתוב את הספרים בכל לשון, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל רק יוונית יכולה להוות תחליף ללשון הקודש ולא שאר לשונות. לאור זאת הר"ן מסביר כי השאלה באילו שפות ניתן לקרוא את המגילה תלויה במחלוקת הנ"ל: לשיטתו של רבן שמעון בן גמליאל אכן לא ניתן לקרוא את המגילה בכל לשון שאיננה יוונית או עברית, אולם לדעת חכמים אין שפה רשמית לספרים וניתן לכותבם בכל לשון.

נראה כי הבנה זו של המשנה כפי שהבינה הר"ן, תלויה במחלוקת האחרונים על אתר. האחרונים על אתר נחלקו מהו היקף הדין של המשנה. בעל ה'טורי-אבן' הבין כי לדעת המשנה - תורה, תפילין ומזוזות המיועדים לתשמיש מצווה חייבים להיכתב באשורית בלבד. לדעתו, כל הדיון במשנה הוא רק לגבי היתר כתיבה של ספרים לצורך לימוד.

על דברים אלו השיג בעל ה'שפת אמת' על אתר, וזו לשונו:

"...מיהו בלאו הכי לא קשיא מידי הכא, דלשון המשנה שהספרים נכתבין בכל לשון משמע אפלו לצאת בהם, וממילא מטמאין הידים. ובספר טורי אבן כתב דלקיים מצות כתיבת ספר תורה פשיטא דדוקא בלשון הקודש - ואיני יודע מנין לו".

ואם-כן, הר"ן שרצה לדייק ממשנה זו לנידון של מקרא מגילה, ודאי הבין את המשנה כבעל ה'שפת האמת'.

על דברי המשנה לעיל, מביאה הגמרא שם ברייתא הסותרת אותה והאומרת כי: 'תרגום שכתבו מקרא, ומקרא שכתבו תרגום - אינם מטמאים את הידיים'. כלומר, ספרים שנכתבו שלא בעברית, אין להם דין כתבי הקודש. אחד מהתירוצים שהגמרא נותנת לקושיה זו היא:

"...כאן - במגילה, כאן - בספרים. מגילה מאי טעמא? דכתיב בה ככתבם וכלשונם..." (שם).

כלומר, מגילת אסתר בשונה משאר ספרים, צריכה להיכתב בלשון הקודש דווקא. זאת משום שכאשר נתקנה מצוות קריאת מגילה, הדגש היה שהקריאה תהיה מתוך טקסט שתואם ללשון בו נכתבה המגילה המקורית (ככתבם וכלשונם של כותבי המגילה), - לשון הקודש.

ואולם, נראה כי דברים אלו סותרים את דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל. שהרי ראינו כי לשיטת הרמב"ם אין שפה רשמית בה המגילה צריכה להיכתב, והמגבלה היחידה היא לתאם את לשון הדיבור של הציבור שרוצה לצאת בה לקריאה.

תשובה לשאלה זו עולה בדברי הראשונים על אתר (רשב"א ריטב"א) המדגישים כי כל הדיוק מ'ככתבם וכלשונם' הוא רק לגבי השאלה האם המגילה מטמאת את הידיים, כלומר להקנות למגילה דין של כתבי הקודש. אולם בשביל מצוות הקריאה, ודאי שמגילת אסתר יכולה להיכתב בכל לשון, וזאת כדברי המשנה (יז.) שהלועז ששמע אשורית - יצא.

הגרי"ז בפרק מהלכות מגילה הרבה לעסוק ביחסים שבין מגילה לספר תורה, והקוד שהוא נותן להגדרת מגילה כספר הוא כדלהלן:

"...ואם כן, הרי נמצא דבכתיבה זו המיוחדת של מגילה דנקראת לעניין זה ספר ודינה כספר תורה אין בזה משום קדושה כלל, וגם הדין עיבוד שלה הוא מדין כתיבת מגילה עצמה שדינה שאינה נכתבת אלא על הספר, ואינו שייך לדין קדושתה כתבי הקודש שלה, כדהבאנו מהסוגיא דמגילה דף יט. ואם-כן ממילא דלא שייך בה גם הך דינא דבעינן עיבוד לשמה, דזהו דין התלוי בקדושתה דוקא, ולא נאמר הך דינא דנקראת ספר רק לעניין שאר דינים שישנן בספר תורה שאינם תלוים בקדושה".

הגרי"ז מסביר שיש למגילה דין של ספר תורה אך לא קדושה. כלומר, במגילה יש את כל הדינים שאנו מוצאים בספר תורה שקשורים למסגרת הכללית שלו - נכתב על קלף, יריעותיו נקשרות באופן מסוים וכו'. אולם מאידך לא נמצא במגילה דינים הנובעים מקדושת ספר תורה כדוגמת דין כתיבה לשמה וכו'. הגמרא (ח.) שמבינה שאסתר אינה מטמאת את הידיים, מסבירה שאסתר שנכתבת כספר תורה ללא קדושה שלו אינה מטמאת, אולם מאידך ניתן לתת למגילה דין של כתבי הקודש אם יקפידו על הדינים המסוים שמעניקים קדושה.

מהי לשון הקודש?

לסיום נביא לקט קצר מכמה ראשונים, בנוגע לשאלה מהי לשון הקודש. כותב הרמב"ם:

"אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, מקשים עליו הבלשנים החדשים, ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון ונשמע מהם, ואלו בלי ספק עבריים בארצם כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המלים. והיסוד הזה שאמרתי לך נכון מאד אצל המלומדים השלמים המדברים על הענינים הכלליים הכוללים כל הלשונות כולם" (פירוש המשניות לרמב"ם, תחילת מסכת תרומות).

לדעת הרמב"ם לשון הקודש איננה דבר סטטי. כל דור מוסיף רובד נוסף לשפה ומחדש בה מילים, וממילא אנו יכולים למצוא פערים בין לשון משנה ולשון מקרא ובכל אופן לראות את שניהם כלשון הקודש. כנגד הרמב"ם אנו מוצאים את בעלי הסוד שהבינו כי לשון הקודש היא דבר קבוע מששת ימי בראשית שלא ניתן לשינוי. וכך לדוגמה כותב הריקנטאי:

"והנה כל אותיות התורה בצורותיהן ובחבורן ובפירודן, ובאותיות עקומות ועקושות חסרות ויתרות קטנות וגדולות, כתרי האותיות סתומות ופתוחות, וסדורן הן סדרי עשר ספירות. ולכך היה הצורך לספור האותיות והתיבות. וכתיב ולא קרי קרי ולא כתיב. כי כולה בנין אלהי חצובה בשמו של הקדוש ברוך הוא. ועל כן ספר תורה שחסר אות אחת או הותיר אות אחת פסול, לפי שאין זו צורת העשר ספירות, מאחר ששינה מאתה הצורה. וזה מאמרם זכרונם לברכה (קידושין ל.) ו' דגחון חצי התורה באותיות...".

לדעת הריקנאטי אותיות התורה הם דבר מדוד וספור שלא ניתן לשנות ממנו כלל. לומר לך שתורה נתקדשה באותיותיה ולא ניתן להפריד בין התכנים לצורה.


[1] כך גם משמע מדברי הירושלמי (מגילה פ"ב, הל' א): 'מה בין ספרים למגילת אסתר? אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)