יחזקאל מ'-מ"ח – החזון האחרון

  • הרב יצחק לוי
בשיעור הקודם התבוננו בנבואותיהם של מספר נביאים ביחס למקדש העתידי, ובדקנו האם הם רואים אותו כנצחי, או שהם מתנים את קיומו בשמירת התורה והמצוות על ידי עם ישראל. בשיעור שלפניו ניסינו לבחון האם משמעותן של הבטחות הנביא יחזקאל (לו, כו-כח; מג, ט) "בהיות מקדשי בתוכם לעולם", ו"ושכנתי בתוכם לעולם" היא שמדובר במדרגה חדשה בהשראת השכינה, ואכן בגאולה העתידית המקדש יהיה נצחי, או שגם נבואה זו לוקחת בחשבון את הטבע האנושי, המאפשר לאדם לבחור ברע ולחטוא, ועל כן גם כאן ההבטחה "עד עולם" מותנית בתשובת ישראל ובתיקון מעשיהם.
לצורך כך נבחן את פרקי הגאולה של ספר יחזקאל (מ-מח), ונראה האם הנושאים השונים המתוארים בפרקים אלו יכולים לסייע לנו להכריע בין שתי הדעות.

מראה ממראות אלוהים

פרקים מ'-מ"ח הם המראה הרביעי ממראות האלוהים. המראה הראשון מופיע בפרק א', וכולל את תיאור מעשה המרכבה על נהר כבר. במראה השני (פרקים ח-יא) הנביא נלקח במסע נבואי אל ירושלים, רואה את התועבות הנעשות במקדש ומבשר על חורבן העיר והמקדש וסילוק השכינה. המראה השלישי (לז, א-יד), הוא חזון העצמות היבשות. במראה הרביעי (פרקים מ-מח) מתוארים בית המקדש, ארץ ישראל וירושלים לעתיד לבוא.
המראה האחרון, שבו אנחנו עוסקים, הוא מראה נבואי כולל, המתאר כמה מרכיבים בגאולה העתידית:
  1. בניין המקדש וחידוש עבודת ה' בתוכו (מ-מב).
  2. חזרת אלוהי ישראל מדרך הקדים (מג, א-יב).
  3. חנוכת המזבח (מג, יג-כז).
  4. השער הפונה קדים והנשיא (מד, א-ד).
  5. הכהנים הלויים (מד, ה-לא).
  6. הנשיא, תפקידו ומעמדו, תרומה לה' מן הארץ והלכות הקרבנות (מה-מו).
  7. המים היוצאים מתחת מפתן הבית (מז, א-יב).
  8. חלוקתה המחודשת של הארץ לשבטים (מז, יג – מח, לה).
אין בכוונתנו להיכנס במסגרת זו לפרטי הפרטים של כל נושא: לא נעסוק באופן מפורט בתכנית המקדש, הזוקקת עיון רב, בעבודת הקרבנות, בתפקידיו של הנשיא (שבהם עסקנו בשיעורים הקודמים) ובפרטי החלוקה המחודשת של הארץ. ננסה לבחון, מתוך התבוננות כוללת, את החזון הגאולי של הנביא, על מרכיביו השונים, ומתוך כך ננסה להבין במה יבואו לידי ביטוי הגאולה והנחמה בעתיד.

עיתוי המראה

המחזה נפתח בתיאור הזמן שבו הוא מתרחש (מ, א):
"בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה".
תאריכי הנבואה נמנים על פי גלות יהויכין, אותה גלות שבה גלה הנביא, יחד עם החרש והמסגר, לנהר כבר שבבבל. כלומר, הזמן שבו נאמרה הנבואה הוא שנת עשרים וחמש לגלות יהויכין, ארבע עשרה שנה לאחר חורבן הבית. החודש אינו מצוין באופן מפורש, אך הביטוי "בראש השנה בעשור לחודש" רומז ליום הכיפורים, כפי שפירשו חז"ל (ערכין יב ע"א), שבשנת היובל ראש השנה הוא ביום הכיפורים (אמנם, יש שרצו להציע כי הנבואה התרחשה בי' בניסן).
כאמור, חלק בלתי מבוטל מן הגולים לבבל גלו כאחת עשרה שנים לפני החורבן, בגלות יהויכין. לאחר החורבן הצטרפו אליהם גולים נוספים. אם בני הגלות הראשונה התנתקו במידה מסוימת מן הנעשה בארץ על מנת להתבסס בבבל, הרי שעתה – עם הצטרפות הגולים לאחר חורבן הבית – התחזקה התחושה הקשה בעקבות חורבן הבית, מתוך הרגשת ההשלכות החמורות של החורבן.
הגולים מבינים שהם חיים ללא מוקד רוחני מרכזי בארץ ישראל, ללא מקדש, ותובנה זו יוצרת חוסר ביטחון בנוגע לעתידם – האם יישארו בנכר, ושם יקימו מרכז רוחני חדש? האם יש עניין לחזור לארץ ישראל ללא מקדש? ייתכן כי הקשיים בתחילת ימי שיבת ציון וחוסר הנכונות של העם לבנות את בית המקדש, כפי שמתואר בתחילת ספר עזרא ובנבואותיהם של חגי וזכריה, הם חלק מהלך הרוח ששרר בגלות בבל באותן שנים.
הנביא מדגיש: "בעצם היום הזה". מסתבר כי מגמתה של הנבואה, המבשרת על החזרת עם ישראל לארצו, קיבוץ גלויות והפרחת השממה, תוך חלוקה חדשה של הארץ, בניין מקדש גדול ומרשים, ותפקידים חדשים לנשיא ולכהנים, היא לחזק את הגולים ולהבטיח להם שיש המשך לאומה בארץ ישראל, פגמי העבר יתוקנו, ומציאות רוחנית ולאומית חדשה תיבנה בארץ ישראל.

חזון הגאולה כתיקון מחזה התועבות והחורבן

יתכן כי ההקבלה בין שני המראות שבהם מתגלה יד ה' והנביא מובא לירושלים נועדה להנגיד בין השבר הנורא שנגרם כתוצאה מן התועבות הקשות שנעשו בסוף ימי הבית הראשון ובין חזרת השכינה למקדש ובניית חרבות ארץ ישראל וירושלים תוך הקפדה על עבודת ה' ועל צדק בין אדם לחברו. תיקון זה הוא עצם מהותה של הגאולה, ועל כן הנביא חותם בכך את נבואתו, כאשר מתגלה לעיניו מציאות שלמה ומתוקנת.
בהתגלות הראשונה, בפרקים ח'-י"א, יד ה' 'נופלת' על הנביא ומביאה אותו לירושלים במראות אלוהים. שם הוא רואה את כל התועבות הנעשות במקדש ואת העבודה הזרה המחללת את הקודש. התועבות הללו מטמאות את הבית, מחריבות את העיר וגורמות להרג התושבים. הנביא מתאר סילוק הדרגתי של השכינה מקדש הקדשים דרך השער "הקדמוני" – המזרחי, לכיוון הר הזיתים – "ההר אשר מקדם לעיר", ומשם אל המדבר שממזרח להר הזיתים.
במחזה האחרון, לעומת זאת, יד ה' "היתה" על הנביא (ולא "נפלה" עליו). הנביא מובא אל ירושלים תוך תיאור חזרתה של השכינה ממזרח למערב, דרך אותו שער קדמוני שממנו יצאה לפני החורבן. הנביא עצמו משווה בין המראה שראה במסעו הראשון לירושלים ובין המראה שהוא רואה עתה (מג, א-ה):
"וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים: וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ: וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי: וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת".
כתיקון לתועבות שגרמו לחורבן, הנביא רואה עתה את המקדש הולך ונבנה, והוא מובא עד קדש הקדשים. במראה זה יש החזרת עטרה ליושנה ותיקון החסרונות שהיו בעבר – בניין מחודש תחת התועבות, שהן עצמן חורבן רוחני, והן גם גורמות לחורבן הפיזי. בשונה מן המראה הראשון, שבו הנביא רואה אנשים בבית המקדש, במראה השני אין נוכחות של אנשים – לא של בעלי המלאכה הבונים את הבית ולא של המלך או נציגיו. אמנם הנביא הובא לירושלים על מנת שיראה, כמבואר בפסוקים (מ, ד: "וַיְדַבֵּר אֵלַי הָאִישׁ בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע וְשִׂים לִבְּךָ לְכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָךְ כִּי לְמַעַן הַרְאוֹתְכָה הֻבָאתָה הֵנָּה הַגֵּד אֶת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל"), אך אין הוא רואה אנשים אלא בית שנבנה, כביכול, בידי הקב"ה, בלא מעורבות פעילה של אנשים.
בהקשר זה ראוי לשים לב לכך שהשער החיצון הפונה קדים[1] סגור (מד, א-ב):
"וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר: וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר".
הנימוק לכך שהשער סגור הוא "כי ה' אלוהי ישראל בא בו". המלבי"ם על אתר מבאר:
"וזה בא להורות שהשכינה לא תצא עוד משם לעולם, ואחר שבא ונכנס למקדש דרך השער הזה נסגר השער שלא יצא משם עוד חוץ למקדש, כי ישכון שם לעולם".
הסבר זה ממחיש את הקשר בין תפקודו של המקדש העתידי (בהקשר זה – סגירתו של השער המזרחי) ובין קביעת הנביא כי השראת השכינה תהיה "עד עולם". הנוכחות הנצחית של השכינה משפיעה גם על מעמדו של השער: מכיון ש"אלוהי ישראל בא בו", אין שם מקום לאדם, והוא יישאר סגור כדי להורות על נצחיות השראת השכינה.
נקודה מהותית נוספת המבדילה בין המראה הראשון לשני היא שבסוף המראה הראשון הרוח שנשאה את הנביא לירושלים מחזירה אותו לגולה (יא, כד). חזרתו של הנביא לגולה מסמלת את המשך תקופת הגלות, וברור כי עדיין לא הגיעה שעתם של ישראל להיגאל.
בתחילת המראה השני הכתוב מציין את הבאת הנביא במראות אלוהים אל ארץ ישראל, אל "הר גבוה מאוד ועליו כמבנה עיר מנגב". הכתוב אינו אומר במפורש כי הכוונה לירושלים ולמקדש, אך ברור שלכך הכוונה. אולם בניגוד למראה הראשון, כאן שובו של הנביא לגולה אינו מתואר.[2] המשמעות הפשוטה היא שלא תהיה עוד גלות, ובית המקדש יתקיים לעולם.

"הר גבוה מאוד"

הרד"ק (מ, ב) מבאר את הפסוק "ויניחני אל הר גבוה מאוד":
"זהו הר הבית, והראו לו גבוה מאוד כי כן יהיה במעלה גבוה ונשא, כמו שכתוב 'נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות"', וגם בעצמו הוא גבוה לפי מקומו, כי ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות וירושלים גבוהה מארץ ישראל".
ראשית, הרד"ק מזהה בפשטות את ההר המוזכר בפסוק עם הר הבית שבהר המוריה, אע"פ שהדבר אינו מפורש בפסוקים. שנית, הוא קושר את התיאור לתיאור המופיע בישעיהו (פרק ב') ובמיכה (פרק ד'), שלפיו "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים". הרד"ק מוסיף, על פי דברי חז"ל, כי ירושלים גבוהה משאר חלקי ארץ ישראל, שהיא הגבוהה מכל הארצות. מובן שאין להבין את הדברים כפשוטם, כלומר שמבחינה פיזית ארץ ישראל יותר גבוהה מכל הארצות, וירושלים גבוהה מכל ארץ ישראל, אלא באופן מושאל – מעלתה של ארץ ישראל גבוהה משל מכל הארצות, ושל ירושלים – משל שאר ארץ ישראל.
על מנת להבין את המשמעות העמוקה של ההר הגבוה, שהנביא מזכירו גם בסוף תיאור בניין הבית (מג, יב) – "זאת תורת הבית על ראש ההר כל גבולו סביב", עלינו לבחון את היחס בין נבואה זו ובין המיקום הטופוגרפי של המקדש – הר המוריה.
תחילה נציין שכל נחלת בנימין, שבה, על פי פשט הפסוקים, שוכנת העיר ירושלים, היא נחלה נמוכה באופן מובהק מן הנחלות הגובלות בה – נחלת אפרים מצפון ונחלת יהודה מדרום. בהיותה נחלה נמוכה מאוד מובן מדוע הדרכים הקדומות המחברות בין הים התיכון לים המלח במרכז ההר עוברות בנחלת בנימין.[3] העיר ירושלים, הנמצאת בקצה הדרומי של נחלת בנימין, נמוכה יחסית לשאר נחלת בנימין, וכך גם הר המוריה, הנמצא מצפון לעיר דוד. הם מוקפים ממזרח על ידי הר הזיתים, וממערב על ידי הגבעה המערבית (לימים – הרובע היהודי והר ציון). אף הגבעה שמצפון להר הבית גבוהה ממנו מעט (הן גבעת האנטוניה שבצפון מערב הר הבית והן החלק הצפוני של העיר העתיקה). מכאן עולה שמבחינה טופוגרפית העיר ומקום המקדש נמוכים מן ההרים המקיפים אותם, וזהו חידוש בנבואת יחזקאל – שהמקדש גבוה מסביבתו.
מעתה נעיין במקראות המתייחסים למציאות זו.

בין כתפיו שכן

משה רבנו, בברכתו לשבט בנימין (דברים לג, יב), אומר: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן".[4] התורה מתייחסת להשראת השכינה בתוך נחלת בנימין בכינוי "בין כתפיו". על מנת להבין את כוונת התורה נעיין במשמעותו של ביטוי זה.
נתחיל את דיוננו בפירושו של חזקוני:
"ובין כתפיו – גבוליו, כמו 'אל כתף ים כנרת'.
שכן – כלומר בין גבוליו של הקב"ה שכן בנימין, נחלתו סמוכה אצל בית המקדש".
על פי פירושו ה'כתפיים' הן גבולותיה של נחלת בנימין. ואכן, מתוך תשעת מופעיה של המילה 'כתף' במובן הטופוגרפי באים שמונה – למעט זה שציטט חזקוני (במדבר לד, יא) – בתיאור גבולותיה של נחלת בנימין והגבול הצפוני של שבט יהודה בספר יהושע. הרב יואל אליצור טוען כי הדבר נובע, ככל הנראה, מאופיו הטופוגרפי הייחודי של אזור זה.
המשמעות הטופוגרפית של המילה 'כתף' היא מישור מוגבה שמדרונו תלול. הופעת המילה במשמעות זו תלווה תמיד בציון כיוון. בתיאור גבולותיה של נחלת בנימין מופיעות ה'כתפיים' הבאות:
· שלוש כתפיים בתיאור הגבול הצפוני של נחלת יהודה, שהוא הגבול הדרומי של נחלת בנימין (יהושע טו, ח-יא): "כתף היבוסי מנגב היא ירושלים", "כתף הר יערים מצפונה היא כסלון" ו"כתף עקרון".
· שתי כתפיים בתיאור הגבול הצפוני של נחלת בנימין, שהוא הגבול הדרומי של נחלת אפרים (יהושע יח, יב-יג): "כתף יריחו מצפון" ו"כתף לוזה נגבה היא בית אל".
· שלוש כתפיים בתיאור הגבול הדרומי של נחלת בנימין, שהוא הגבול הצפוני של נחלת יהודה (שם, טז-יט): "כתף היבוסי נגבה", "כתף מול הערבה צפונה" ו"כתף בית חגלה צפונה".
במסגרת זו לא נעסוק בזיהוי המדויק של כל אחת מן ה'כתפיים', אך ברור שלפנינו יחידה שבטית המוקפת מכל עבריה ב'כתפיים' המגדירות באופן מדויק את גבולותיה: בדרום – כתף היבוסי; בדרום-מערב – כתף הר יערים וכתף עקרון; בדרום-מזרח – כתף מול הערבה וכתף בית חגלה; בצפון – כתף לוזה; בצפון-מזרח – כתף יריחו.
נמצאנו למדים שלפי פירושו של חזקוני משמעות הכתוב היא שהקב"ה בחר לשכון בין גבולותיה המוגדרים של נחלת בנימין, שהיא נחלת השכינה. בחירתה של נחלה זו להשראת השכינה מייחדת את שבט בנימין מיתר השבטים.
הפירוש השני הוא פירושו של ראב"ע: "ובין כתפיו – באמצע נחלתו".
רש"י מציע פירוש שלישי למילים אלו:
"ובין כתפיו שכן – בגובה ארצו היה בית המקדש בנוי, אלא שנמוך עשרים ושלש אמות מעין עיטם, ושם היה דעתו של דוד לבנותו, כדאיתא בשחיטת קדשים 'אמרי ניתתי ביה פורתא' [אמרו: נעשהו נמוך מעט ונבנהו בירושלים, שהוא למטה, כדכתיב 'כתפיו' ולא כתיב ראשו (רש"י שם)], משום דכתיב 'ובין כתפיו', שכן אין לך נאה בשור יותר מכתפיו".
רבנו בחיי מרחיב באותו כיוון:
"וטעם 'בין כתפיו' ולא אמר על ראשו, לפי שבית המקדש אינו בגובה ההר ממש אלא למטה מעט...".
לפי הבנתם של רש"י ורבנו בחיי, המילים "בין כתפיו" אינן מתייחסות לנחלת בנימין כולה כי אם לבית המקדש, שאינו ממוקם בנקודה הגבוהה ביותר על ההר אלא בנקודה נמוכה יותר, בין הכתפיים, או לכל היותר לעיר ירושלים (ראה רש"י ד"ה כל היום; ובאברבנאל על אתר: "לכן תהיה השגחת השם יתעלה וברכתו תמיד על ירושלים, וכמו שנאמר 'והיו עיני ולבי שם כל הימים'").
נוכל לסכם אפוא כי מן ההיבט הגיאוגרפי עשויות המילים "בין כתפיו שכן" להתייחס לשלושה מעגלים: נחלת השבט כולה, ירושלים ובית המקדש. ביחס לכל אחד מן המעגלים הללו יש לברר מהן ה'כתפיים'.
ביחס לנחלה כולה כבר הוכחנו, על פי חזקוני, כי ה'כתפיים' הן גבולות הנחלה, והערנו כי מבחינת טופוגרפית ה'כתף' היא שטח מוגדר ביותר – מקום מוגבה בעל מדרון תלול. על כך יש להוסיף נקודה כללית יותר – סביבות נחלת בנימין (מצפון ומדרום) גבוהות יותר מן הנחלה עצמה, כלומר נחלת בנימין כולה נמוכה מנחלת אפרים שמצפון לה ומנחלת יהודה שמדרום לה: בצפון-מזרח היא תחומה על ידי קֶמֶר אפרים-בנימין, ובדרום-מערב – על ידי קמר חברון.
ביחס לירושלים ולמקדש, הכתפיים הן הגבעות המקיפות את ירושלים: במזרח ובצפון – הר הזיתים והר הצופים; במערב – הגבעה המערבית (אזור הר ציון והרבעים היהודי והארמני של היום); ומערבה משם – אזור משכנות שאננים וכו'.
מכיון שהגבעות הסובבות את העיר והמקדש גבוהות מהם, נמצא בניין המקדש מזדקר מבין הכתפיים הבולטות סביב לו, כראש הבולט בין הכתפיים. רש"י (שהובא לעיל) וראשונים נוספים מביאים את דברי הגמרא (זבחים נד ע"ב), המנמקת את מיקומו הנמוך מעט של בית המקדש בפסוק שבו עסקנו:
"דרש רבא: מאי דכתיב (שמואל א יט, יח) 'וילך הוא [=דוד] ושמואל וישבו בניות... ברמה'? וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם. אמרי: כתיב 'וקמת ועלית אל המקום' (דברים יז, ח), מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא [=לא ידעו היכן מקומו]. אייתו ספר יהושע. בכולהו כתיב 'וירד', 'ועלה הגבול', 'ותאר הגבול'. בשבט בנימין 'ועלה' כתיב, 'וירד' לא כתיב. אמרי: שמע מינה הכא הוא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם, דמדלי [=חשבו לבנותו בעין עיטם, שהוא גבוה]. אמרי: ניתתי ביה קליל [=ננמיך אותו מעט], כדכתיב 'ובין כתפיו שכן'".
דברי הגמרא תואמים את דברי הספרי (דברים שנד): "מה שור זה אין בו נאה מכתפיו, כך בית המקדש גבוה ונאה מכל העולם", כלומר כתפי השור הן המקום היותר גבוה, וראשו ביניהן – וכך גם בית המקדש.
בשיעור זה התחלנו לבחון את מראה האלוהים שבפרקים מ'-מ"ח. הנושא האחרון שבו עסקנו הוא המקום הגבוה המיועד למקדש העתידי, והתחלנו לעסוק במשמעותו ביחס לברכת משה לבנימין.
בשיעור הבא, בעזרת ה', נבחן את משמעות הגובה ביחס לבית המקדש.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     בשיעורים הקודמים התייחסנו לזיהויו המדויק של שער זה ולמשמעות הדבר.
[2]     נושא זה מבואר בצורה מפורטת במבוא של יחיאל צבי מושקוביץ לפירוש דעת מקרא על ספר יחזקאל, עמ' 25-26.
[3]     נושא זה זוקק הרחבה רבה, ואין בכוונתנו לעסוק בו במסגרת זו.
[4]     הרחבנו בסוגיה זו בשיעורינו על ירושלים בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון בשנת תשס"ה, שיעורים מס' 16-17.