יחזקאל פרק ל"ז – איחוד ממלכות יהודה וישראל

  • הרב יצחק לוי
לאחר שבשיעור הקודם עסקנו במשמעות חזון העצמות היבשות וביארנו על פי פשטי הפסוקים את חזון איחוד השבטים, נפנה לעיין בהבטחות העתידות לבוא בעקבות האיחוד ובמשמעות הכוללת של חזון מופלא זה:
"וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם".

עד עולם

בפסוקים אלו הביטוי המנחה, החוזר בהקשרים שונים, הוא "עד עולם" או "לעולם": "וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם", "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", "וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם", "ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם".
נראה כי הרקע לפסוקים ולהבטחות אלו הוא הפסוקים בויקרא (כו, ג-יג):
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".
מוזכרים כאן ברכה גשמית וישיבת עם ישראל בארצו, שלום, ניצחון על האויבים, ברית עם ה' והשראת שכינתו.
גם יחזקאל מתייחס לנושאים אלו, אולם בניגוד לספר ויקרא, המתנה את הברכות בקיום המצוות – הוא מדגיש כי ההבטחה האלוקית היא נצחית.
מעתה, בחזונו של הנביא, אף אחד מן הייעודים העליונים הללו איננו מותנה – יש כאן הבטחה נצחית, מעבר לזמן ולדור שאליו פונה הנביא.
ננסה להתבונן במהותה ובמשמעותה של כל אחת מן ההבטחות, על מנת להבין את גודל החידוש שמחדש הנביא יחזקאל בכל אחת מהן. לצורך כך נעיין בתולדות הפילוג בין יהודה לישראל ובנסיונות האיחוד שנעשו לאורך השנים, ונתייחס גם לנביאים השונים שניבאו במרוצת הדורות על איחוד עם ישראל.

הפילוג שלפני קריעת הממלכה[1]

הפילוג בין יהודה לישראל לא התחיל עם קריעת הממלכה בימי רחבעם וירבעם, ושורשיו נעוצים כבר בסוף ספר בראשית, במערכת היחסים המורכבת בין יוסף ויהודה.
לאחר מותו של שאול מלך ישראל הומלך דוד על שבט יהודה, ובירתו הייתה חברון, השוכנת בלב נחלת יהודה (כמבואר בשמואל ב ב, ד). במקביל, המליך אבנר בן נר את איש בושת בן שאול "אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה". הכתוב מציין שאיש בושת מלך על ישראל, "אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד" (שמואל ב ב, ח-י).
הכתוב (שמואל ב ג, א) מציין כי הייתה מלחמה ארוכה "בין בית שאול ובין בית דוד". ברור כי "בית דוד" הוא שבט יהודה בלבד, והביטוי "בית שאול" כולל את שאר השבטים.
הראשון שמנסה לאחד את שני חלקי העם הללו הוא אבנר בן נר, שמגיע אל דוד היושב בחברון ומציע את עזרתו בהדחת את איש בושת והמלכת דוד על כל עם ישראל (שם, כא). יוזמתו של אבנר, אף על פי שנתקבלה על ידי דוד, לא יצאה לפועל מפני שיואב הרג את אבנר.
רק עם מותו של איש בושת, לאחר שבע שנים שבהן מלך דוד בחברון, באים כל שבטי ישראל אל דוד על מנת להמליך אותו על כל ישראל.
גם בשלב מאוחר יותר, לאחר כשלון מרד אבשלום, אנו מגלים שהעם נחלק לשתי קבוצות נפרדות ואף יריבות – יהודה וישראל. בתחילת המרד אבשלום מָלָך וישראל נהו אחריו, ומשמעות הדברים היא שמלכותו של דוד נפסקה, ולאחר שהמרד נכשל – היה צורך להמליך אותו מחדש. הדבר נובע מכך שלמרות שבחירת המלך תלויה בקב"ה, הפיכת המלך למלך בפועל תלויה בעם, ואם העם תומך באבשלום – הרי שבאופן מעשי ניטלה המלכות מדוד.[2]
לאחר שאבשלום נהרג ויואב שכנע את דוד לחזור למלוך על ישראל, דוד מבקש מצדוק ואביתר הכהנים לשכנע את שבט יהודה לסייע לו לחזור למלכותו. בקשה זו מופנית דוקא לשבט יהודה, ולא לכלל השבטים:
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ: אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ: וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב: וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ: וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן"           (שמואל ב יט, יב-טז).
בהמשך הפרק מבקשות שתי הקבוצות – שבט יהודה מחד ושאר שבטי ישראל מאידך – להמליך מחדש את דוד:
"וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ וְכָל עַם יְהוּדָה (ויעברו) הֶעֱבִירוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל: וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ:           
וַיַּעַן כָּל אִישׁ יְהוּדָה עַל אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ:           
וַיַּעַן אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶת אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל: וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם".
שבט יהודה, ועימו חלק מעם ישראל, מעבירים את המלך את הירדן ומקבלים עליהם את מלכותו, ולאחר מכן מגיעים "כל איש ישראל" (ככל הנראה הכוונה למנהיגי השבטים, הנשיאים וראשי האבות), המעוניינים גם הם לחדש את מלכות דוד, ושואלים: 'איך ייתכן שאיש יהודה משיבים אותך אל מלכותך בסתר, כגנבים, מבלי לפנות אלינו, ובכך אולי מתכוונים לרמוז כי איננו רוצים במלכותך עוד?'. הם מוסיפים וטוענים שהם מייצגים עשרה שבטים, בעוד שלשבט יהודה הצטרף רק שבט שמעון, ולכן מן הראוי שדוקא הם יהיו הראשונים להשיב את המלך, כפי שתכננו לעשות (כמפורש בפסוק יב – "ודבר כל ישראל בא אל המלך אל ביתו").
מבאר הרד"ק על אתר:
"ודברו איש יהודה לאיש ישראל קשות, והמלך היה שותק להם, לפיכך חרה לאיש ישראל והלכו אחרי שבע בן בכרי".
דוד לא התערב בריב בין אנשי יהודה לשאר שבטי ישראל, והדבר הכעיס את אנשי ישראל, שבעקבות זאת נשמעו לקריאת המרד של שבע בן בכרי – "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי איש לאוהליו ישראל". כל ישראל עוזבים את דוד והולכים אחרי שבע בן בכרי, ואילו איש יהודה "דבקו בדוד מן הירדן ועד ירושלים".
לא ניתן להתעלם מן ההקבלה הברורה בין דברי שבע בן בכרי ודבריהם של אנשי ישראל לאחר שרחבעם לא נענה לדרישתם להקל מן העול שהטיל עליהם אביו:
"וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו".
כלומר, ניתן לומר כי פילוג הממלכה בימי רחבעם וירבעם הוא המשכו הישיר של הפיצול המתגלה כבר לאחר מות אבשלום, בהבדל אחד – שבט בנימין מצטרף לשבט יהודה.[3]
אם כן, ראינו כי הפילוג בין יהודה (ושמעון) לשאר השבטים קדם לפילוג הממלכה: הוא מופיע כבר לאחר מות שאול, כאשר דוד מולך על שבט יהודה ואיש בושת מולך על שאר שבטי ישראל; חוזר שוב בריב בין שבט יהודה (ושמעון) ושאר השבטים במהלך השבת דוד לירושלים והמלכתו מחדש לאחר מרד אבשלום; ומתגלה גם במרד שבע בן בכרי.
פילוג זה הופך למובהק עם פילוג הממלכה בימי רחבעם וירבעם.

אחדות ישראל אצל הנביאים הקודמים ליחזקאל

ישעיהו

בפרק י' של ספרו מתאר הנביא ישעיהו את מפלתה של ממלכת אשור ותשועת ישראל, ומבשר שגאוות אשור תושפל, ושארית ישראל תשוב אל ה'. בעקבות תיאור זה מציג הנביא חזון משיחי גדול, שיתממש במלואו בעתיד הרחוק.
בתחילת החזון ובמרכזו ניצב תיאורו של מלך המשיח – "חוטר מגזע ישי" – שימשול על עמו וישפוט בצדק, בשלום ומתוך יראת ה'. הנביא מתאר את ימות המשיח, שבהם שורר בכל העולם כולו שלום מוחלט – שלום בין בני האדם לבין עצמם, בין בני האדם ובעלי החיים ובין בעלי החיים השונים לבין עצמם, בעקבות ביטול טבען האכזרי של החיות הטורפות. המציאות המתוארת מזכירה את המתרחש בגן עדן. כהמשך לתיאור השלום העולמי מבטיח הנביא שלוש הבטחות משמעותיות: קיבוץ גלויות כללי מכל קצוות תבל, מיזוג הגלויות יחדיו וכיבושה המחודש של ארץ ישראל, בדומה וכהמשך ליציאת מצרים:
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם: וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם".
תחילה מוזכר קיבוץ נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ, ולאחר מכן מתאר הנביא את האחדות שתהיה בעם ישראל ונצחונם על אויביהם.
מבחינת סדר הגאולה, יש מקום לדון ביחס בין קיבוץ הגלויות המלא והופעת מלך המשיח, משום שבפרק י"א בישעיהו מופיעה ההבטחה על משיח בן דוד לפני קיבוץ הגלויות. אולם אפשר להסביר שסדר זה נובע מן הזיקה הישירה בין הבטחה זו להבטחה על מפלת אשור, המשולה לגדיעת יער, שבעקבותיה יצא חוטר מגזע ישי.[4]
הנביא מתאר את האיחוד בין השבטים במילים "אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם" – אין עוד איבה ותחרות בין הממלכות, והשנאה בין הצדדים תיעלם. האיחוד המחודש של ישראל ויהודה יאפשר להם לנצח את אויביהם – את שבטי המזרח, הם יחלקו את השלל שווה בשווה והממלכה תשוב לעוצמתה ולפאר שהיה לה בימי דוד המלך. הנסים יתחדשו כביציאת מצרים, ובעקבות קיום החזון המופלא ישירו בני ישראל שיר הלל על הישועה.
עלינו לשים לב לכך שהנביא מדבר על הסרת הקנאה והשנאה ההדדיות בין יהודה לישראל, אך אינו מציין שקיומן הנפרד של שתי הממלכות יתבטל, ועם ישראל יהפוך ל"גוי אחד", כפי שמציין יחזקאל. בנבואתו של ישעיהו יהודה וישראל עדיין נפרדים, אולם הם מאוחדים – ללא קנאה ושנאה.

הושע

בתחילת ספרו מתאר הושע את מערכת היחסים בין ישראל לה', ולצורך כך הוא נושא "אשת זנונים" ומוליד "ילדי זנונים". הנביא מתאר את סילוק ההשגחה מממלכת ישראל, שתלך ותתפורר לאחר סיום מלכות בית יהוא. על ממלכת יהודה, לעומת זאת, ה' ירחם והיא תמשיך להתקיים לאחר חורבן ממלכת ישראל. בסוף הפרק מתוארת הפרת הברית בין ה' ובין ישראל.
בתחילת פרק ב', לפני תיאור החטא ועונשו, ישנו חזון גאולה קצר:
"וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי: וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל".
הושע מבשר כי הסתר הפנים הוא זמני, ואין כאן ניתוק בין הקב"ה לכנסת ישראל, כפי שמבטיחה התורה (דברים לא, יז-יח):
"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
כך גם בספר ויקרא (כו, מד):
"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם".
מגמת הנבואה היא לעורר את העם לתשובה.
תחילה מתייחס החזון הגאולי לריבוי עם ישראל, כפי שהקב"ה הבטיח לאבות – לאברהם (בראשית כב, יז) וליעקב (בראשית לב, יב). הוא מוסיף כי בניגוד לשמו של הבן השלישי של הושע, "לא עמי", המבטא באופן חד את הפרת הברית בין ישראל לבין הקב"ה, "ייאמר להם בני אל חי" – כינוי הרומז לחידושה של הברית.
הנביא מבשר שבעתיד ייקבצו בני ממלכות יהודה וישראל יחדיו, ומנהיג אחד ינהיג אותם.
בהמשך (ג, ה) מוסיף הנביא:
"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".
הנביא ממשיך ומתאר את הגאולה: עם ישראל יעלו מן הגלות לארץ ישראל; "יום יזרעאל" יהיה יום ישועה ונחמה, שבו ישוב ה' ויזרע את ישראל בארץ; והשמות "לא עמי" ו"לא רוחמה" ישתנו לטובה – ל"עמי" ול"רוחמה", כביטוי לאהבה המחודשת של הקב"ה את עמו.
אם כן, גם הנביא הושע מתנבא, במקביל לישעיהו, על עליית עם ישראל לארץ ועל הנהגה אחת – מלכות דוד – שתנהיג את בני יהודה ובני ישראל כאחד. אולם גם הושע אינו מזכיר את ביטולן של ממלכות יהודה וישראל כשתי ממלכות נפרדות והפיכתן ל"גוי אחד".
בשיעור זה התחלנו לעיין בהבטחות הגדולות של הנביא יחזקאל, ועסקנו בהבטחת איחוד הממלכות. על מנת להבין את המשמעות העמוקה של איחוד שתי הממלכות ומיזוגן לגוי אחד, התחלנו לבחון את שורשי הפילוג של עם ישראל, ובחנו את בשורת איחוד השבטים כפי שהיא מופיעה לפני נבואות יחזקאל – אצל הנביאים ישעיהו והושע.
בשיעור הבא נמשיך לבחון את היחס של הנביאים לאיחוד שתי הממלכות, ונתייחס לפועלו של הנביא ירמיהו להחזרת עשרת השבטים.
 
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
[1]     חלק מן הרעיונות המובאים בסעיף זה מקורם בשיעור של מו"ר הרב יואל בן נון.
[2]     כפי שאומר הירושלמי (הוריות ג, ב): "דכל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום – שעירה הוות מתכפר לו כהדיוט". כלומר – למרות שמרידתו של אבשלום לא הייתה על פי הדין, היא עדיין השפיעה על מעמדו של דוד במהלך אותם חודשים, והוא היה נחשב כאדם פשוט, שמביא על חטאתו שעירה, ולא כנשיא – שמביא על חטאתו שעיר.
[3]     אפשר להאריך הרבה בנוגע לזיקה ההדדית בין שבטי בנימין ויהודה, המופיעה כבר בתורה – כאשר יהודה מוכן לערוב לבנימין ומגן עליו מפני יוסף, לאחר מציאת הגביע באמתחתו. קשר זה שב ומופיע, כפי שדרשו חז"ל, במערכה בין ישראל לפלישתים בעמק האלה – עזרתו של דוד (הבא מיהודה) לשאול (בן שבט בנימין) מול גוליית הפלישתי. בפילוג הממלכה בא לידי ביטוי הצד השני של הקשר בין השבטים, כאשר שבט בנימין גומל לשבט יהודה ומצטרף אליו בחיזוקה של ירושלים כבירת ממלכת יהודה. נושא זה זוקק שיעור בפני עצמו, ולא נאריך בכך במסגרת זו.
[4]     עמוס חכם, בפירושו "דעת מקרא" על ישעיהו (בסיכום פרק י"ב), מבאר כי מעיקרם היו הדברים מכוונים לחזקיהו, ואכן מיד לאחר מפלת סנחריב עלתה קרנו של חזקיהו מלך יהודה, ושבטי ישראל הגולים החלו לשוב מעט מעט.