יחזקאל פרק ל"ז – תחיית עם ישראל ואיחודו

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם עסקנו בתוכנו של חזון העצמות היבשות, תוך התייחסות לרוח ה' ולבקעה שבה נאמרה הנבואה. בשיעור זה ברצוננו לעסוק במשמעותה של הנבואה.

משמעותו של חזון העצמות היבשות

בפסוקים יא-יג עובר הנביא מן המשל אל הנמשל:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ".
נראה שבעקבות גלות החרש והמסגר וחורבן הבית, העם מיואש ומבין שהוא הגיע לקיצו. כבר פגשנו את הייאוש הזה אצל הנביא יחזקאל (לג, י):
"וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה".
העם מבין כי עוונותיו הם שגרמו למצבו העגום, אך חש כי כבר אין כל תקווה – באויר מרחפים הייאוש והתחושה כי לא ניתן לעשות דבר על מנת לשנות את המציאות. בהמשך פרק ל"ג אומר הנביא לעם כי הפתרון למצבו הקשה הינו חזרה בתשובה.
גם במגילת איכה (ד, יח) מופיעה תחושה דומה: "צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּינוּ". תחושת הקץ הקרב מביאה את העם לדיכאון ולחוסר מעש.
בפרק ל"ז, המהווה פרק נחמה, הנביא פועל נמרצות נגד תחושה זו, והוא מוּנָע בראש ובראשונה על ידי הרצון להוציא את העם מן הייאוש שבו הוא שרוי ולהכשירו לגאולה.
כפי שהזכרנו בשיעורים קודמים, הנביאים ירמיהו ויחזקאל היו גם נביאי חורבן נורא וגלות קשה, וגם נביאי נחמה וגאולה. בפרקנו מבשר הנביא כי העצמות היבשות עתידות לזכות להחייאתן על ידי נתינת גידים, בשר ועור עליהן, קירובן זו לזו, הפחת רוח בעצמות והעמדתן על רגליהן.
המלבי"ם (בפירושו לפסוק ד') מדמה תחייה זו לבריאת האדם בבטן אמו:
"ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה. כי התחיה העתידה שיהיה הגוף מבולה בעפר תהיה דומה כבריאת האדם בבטן אמו, שתחלה יקרם עור סביב הטפה הזרעיית ואח"כ יתהווה שם בשר (כמו שנאמר 'הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני' – עור ואח"כ בשר) ואח"כ יתקשרו האיברים בגידין ועצמות. זאת שנית שהעצם הלוז הנשאר יש בו קוסטא דחיותא שהוא יסוד אל רוח חיים וממנו יבנה הגוף הנבלה, וידמה כטפת הזרע שיש בו חיות וממנו יצמח הגוף, לא כן בעצמות האלה היבשות בלא רוח חיים, ולכן צוהו לנבאות".
בנוסף, הוא מחדד (בפירושו לפסוק ח') את הצורך בהופעה אלוקית גלויה:
"וראיתי תחלה גידים, ואח"כ בשר, ואח"כ עור, אבל הרוח אין בהם – הוא הרוח העקרי, המחיה את הגוף בכללו, לא היה. וכבר באר ב'עקידת יצחק' פרשת בראשית, כי כל שינויי הטבע יעשה ע"י הנביא, אבל להחזיר נשמות לפגרים לא יהיה רק ע"י ה' לבדו, ולכן כשהוצרך אליהו להחיות בן הצרפית הוצרך לתפלה. ולכן לא בא הרוח ע"י הנביא".
בנוסף לכך, הנביא מבשר על פתיחת הקברים, העלאת העצמות מתוכם והבאתן אל אדמת ישראל.
מעבר לכך שתחיית המתים המופלאה הזו – השבת עם ישראל מארצות הגולה והפחת חיים חדשים בארץ ישראל – תפיח בעם תקווה ואמונה בעתידו על אדמתו, היא גם תביא את העם להכיר "כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".
בדברי הנביא אין התייחסות לזמן שבו תתממש נבואה זו. אמנם הנביאים דיברו תמיד אל העם הנמצא בימיהם ובמקומם, ולא על העתיד הרחוק, אולם העובדה שלא הוזכר התאריך שבו נאמרה הנבואה הופכת אותה במידה מסוימת לנבואה נצחית, על זמנית.
הנביא אינו מתייחס באופן מפורש לזיהוי העצמות הללו. מתוך השוואה בין שני חלקי פרק ל"ז, יש מקום לעמוד על הביטוי המשותף – "כל בית ישראל" – המופיע גם בפסוק י"א, כחלק מחזון העצמות היבשות, וגם בפסוק ט"ז, כחלק מנבואת איחוד העם, שבה הוא מכוון "לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם".
ייתכן כי הקבלה זו מלמדת על כך שתחיית העצמות מכוונת לעשרת השבטים, בני ממלכת ישראל, שגלו בגלות אשור ופזורים בארצות רבות ורחוקות.[1]
רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי, מאמר שני, לד), תוך כדי השוואה בין עם ישראל לאומות העולם, מתאר את מצבו של עם ישראל בגלות כך:
"ואין אנחנו במעלת המת, אך אנחנו במעלת החולה הנשחף שיתייאשו מרפואתו כל הרופאים והוא מקווה רפואה מצד המופת ושינוי המנהג, כמו שאמר הכתוב 'התחיינה העצמות האלה'".
ואכן, אין להתייאש, כפי שהוא אומר בהמשך (מאמר שלישי, יא):
"אם ייאשנו שְׂטָנוֹ (=היצר הרע, המנסה לייאש את האדם) מזה, באמרו: 'התחיינה העצמות האלה', לגודל מה שנכחדנו מגוי ונשכח זכרנו, וכמה שנאמר: 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו', יחשוב באיכות יציאת מצרים ובכל מה שנאמר בכמה מעלות טובות למקום עלינו, ולא יהיה קשה בעיניו איך נשוב לקדמותנו אפילו אם לא ישאר ממנו אלא אחד, וכמו שאמר: 'אל תיראי תולעת יעקב', כי מה הוא הנשאר מן האדם כששב תולעת בקברו".
אם נסכם את משמעות החזון שלפנינו – איך תיראה גאולת ישראל על ידי ה' – ניתן לומר כי הבקעה מסמלת את גלות בבל, העצמות הן עם ישראל בגולה, והיובש של העצמות מבטא את ייאושו של העם. קירוב העצמות זו לזו מסמל את איחודו של העם לפני הגאולה (ובהקשר הזה – לא עוד ישראל ויהודה, כפי שנראה בחלקו השני של הפסוק), הפחת רוח חיים בעצמות היא הפחת התקווה בלב העם, ופתיחת הקברים על ידי ה' היא הוצאת העם מן הגולה.
כדי לסכם את משמעויות החזון על פי שתי ההצעות שהובאו בגמרא (סנהדרין צב ע"ב), ניעזר בדברי הרד"ק על אתר:
"ויאמר אלי, העצמות האלה כל בית ישראל המה. אם הענין הזה משל – אמר לו זה שהראיתי לך במראה הנבואה העצמות היבשות שחיו וקמו על רגליהם, זהו משל לכל בית ישראל שהיו בגלות זה כמה עד שנואשו מן הגאולה ואמרו 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו' וגו', כלומר הרי אנו כעצמות יבשות שאין להם עוד תקוה.       
ואם הענין כמשמעו – אמר זה שהראתי בעצמות האלה, כן יחיו כל בית ישראל שמתו בזמן הגלות שארך זה כמה, והרי הם כאילו הם אומרים 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו' ולא נראה בישועת ישראל אשר יהיו בזמן הישועה, ואיך נחיה אלף שנים או יותר, נגזרנו לנו לעצמינו".
בדברי חז"ל ישנם מקורות הקושרים בין נבואת העצמות היבשות וסוגיית תחיית המתים לעתיד לבוא. כך, לדוגמא, נאמר בפסיקתא רבתי:
"מקרא מלא ביחזקאל, 'וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם והבאתי אתכם אל אדמת ישראל', אותה שעה 'ונתתי רוחי בכם וחייתם'. הא למדת שמתי ארץ ישראל לחיים לימות המשיח, והצדיקים שבחוץ לארץ באין לתוכה וחיים עליה".
גם רב סעדיה גאון (ספר האמונות והדעות, מאמר שביעי) פירש את הנבואה כמדברת על תחיית המתים לעתיד לבוא.
בנוסף לכך, רבים וטובים בדורנו ביקשו לדרוש באופן ממשי חזון מופלא זה, ולטעון כי הבקעה מלאת העצמות היבשות שנתגלתה לנביא הינה בקעת אירופה במלחמת העולם השנייה – הנביא, כביכול, עומד על חרבות קהילות ישראל ומשרפות מחנות הריכוז ונשאל אם "תחיינה העצמות האלה", ושרידי המחנות והגטאות יוצאים מקבריהם, מתלכדים ועולים לארץ ישראל, והם שותפים פעילים בהקמת מדינת ישראל. נפלאות דרכי ה' – אנו זוכים לראות התגשמות עכשווית של נבואה נצחית, שאמנם נאמרה בשעתו לגולי בבל, אך היא בעלת משמעות לדורות ומתקיימת לנגד עינינו במלוא מוראה ופליאתה.
אחד הלקחים העיקריים של נבואה זו הוא הניגוד בין הגלות, הנמשלת לקבר שיש בו עצמות יבשות, לעומת החיים בארץ ישראל, הנתפסים כתחייה וכבריאה מחודשת בארץ החיים.[2]

פסוקים טו-כח – איחוד שבטי ישראל

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:     
וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם".
חלקו הראשון של פרק ל"ז, חזון העצמות היבשות, התייחס לגאולת היחידים, ואילו החלק השני של הפרק מתייחס לגאולת העם – איחוד שנים עשר שבטי ישראל תחת הנהגתו של מנהיג מבית דוד, לאחר קיבוץ נידחי ישראל מארבע כנפות הארץ והפיכת השבטים ל"גוי אחד בארץ".
נבואה זו מתחלקת לשלושה חלקים: פסוקים טו-כ עוסקים במעשה הסמלי של איחוד שני העצים לעץ אחד, פסוקים כא-כב מתייחסים למשמעות המעשה, ופסוקים כג-כח מתארים את ההבטחות האלוקיות לעם ישראל המאוחד בארצו.

איחוד העצים

בתרגום יונתן מתורגמת המילה "עץ" – "לוחא". ייתכן שקל יותר לחבר שני לוחות ולהפוך אותם ליחידה אחת, אך ניתן להניח בפשטות כי מדובר על עצים חיים.
על עץ אחד נדרש הנביא לכתוב את המילים "ליהודה ולבני ישראל חבריו", ועל העץ השני – "ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו".
כשמשוים בין הנוסח הרשום על כל אחד משני העצים, בולטות שתי נקודות: אצל יהודה הלשון היא "יהודה ובני ישראל", ואילו אצל אפרים כתוב "עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו".
לשבט יהודה מצטרפים שבט בנימין, שהצטרף ליהודה עם פילוג הממלכה בימי ירבעם בן נבט ורחבעם, וכן שבט שמעון, שנחלתו נבלעה בנחלת שבט יהודה. לשבט אפרים מצטרפים השבטים האחרים. ייתכן כי הבחנה זו מסבירה את שני ההבדלים – הן את הביטוי "עץ אפרים", על שם ירבעם בן נבט שהיה משבט אפרים, והן את הביטוי "בית ישראל" – הכולל את רוב שבטי ישראל.
הכתוב אינו מפרט מהו סוג החיבור של העצים ואיך הוא נעשה. מחד – הנביא מצטווה לקרב אותם "אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך", ומאידך – כאשר הכתוב מציג את תשובתו של הנביא לשואליו הוא מסביר איך יהפכו שני העצים לעץ אחד: הנביא לוקח את "עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל", ו"עליו" הוא נותן את עץ יהודה, ואז – "ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי".
ייתכן כי החיבור בין העצים לא נעשה כך שעץ אחד ניצב לצידו של העץ השני, אלא כשהם מורכבים זה על גבי זה, ככנה ורוכב, המתמזגים יחדיו לעץ אחד ממש, חי ופורח, שלשני חלקיו תכונות משותפות.
איך התבצע החיבור בין העצים? אפשר שהנביא חיבר את הלוחות או את העצים בעצמו (על ידי דבק או מסמרים, לדוגמא), ואפשר שהנביא קירב את העצים זה אל זה והם התחברו בעצמם, בדרך נס. כך נראה מדברי הרד"ק, הכותב בשם אביו: "אמר לו שיקרב שני העצים ויתחברו יחד וייעשו עץ אחד במעשה נס". לכאורה הפער בין שתי הדעות הללו מעוגן בפסוקים עצמם. בפסוק י"ז הנביא מצטווה לקרב את העצים זה אל זה, "והיו לאחדים בידך", ואילו בפסוק י"ט הקב"ה אומר שהוא זה שמרכיב את עץ יהודה על עץ אפרים ועושה אותם לעץ אחד.
ייתכן גם כי פירוש המילה "עץ" הוא 'מטה עץ'. זהו מעין שבט מושלים, המייצג את השבטים ואת שלטונם. בכך דומה מטה זה למטות המתוארים בפרק י"ז בבמדבר, שכל אחד מהם ייצג את אחד השבטים, ומתוכם נבחר מטה אהרן, כסמל לבחירת שבט הכהונה.
בפסוקים כא-כג מתאר הנביא את המשל. תחילה הוא מבשר כי הקב"ה ייקח את בני ישראל "מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם", יקבץ אותם ויביא אותם אל אדמתם.
ייתכן[3] כי משמעות המילים "ונתתי אותם עליו" היא קיבוץ הפזורים יחדיו עוד בארצות גלותם, על מנת שיעלו יחד אל ארצם. אחד ההבדלים הנוספים בין יהודה לישראל הוא שממלכת יהודה הוגלתה כולה אל ארץ אחת – בבל, ואילו ממלכת ישראל התפזרה לארצות שונות, רחוקות יותר.
לאחר מכן, ממשיך הנביא, ה' יעשה את בני ישראל "לגוי אחד בארץ בהרי ישראל", מלך אחד ימלוך עליהם, והם לא יהיו עוד שתי ממלכות אלא ממלכה אחת.
אם כן, הנביא מתאר ארבע פעולות של גאולה: הוצאת בני ישראל מארצות הגויים, קיבוצם למקום אחד, הבאת כלל בני ישראל אל אדמתם ואיחוד האומה בארץ ישראל, תחת מלך אחד.
המלבי"ם (בפירושו לפסוק י"ט) מסכם בתמצית את משמעות הנבואה:
"דבר אליהם וכו' הנה אני לֹקח. מקבלת חז"ל שתחלה יעמוד משיח בן יוסף, והוא מלך מעשרת השבטים, והוא ילחם מלחמות ויתאספו כל ישראל תחת דגלו, עד שאח"כ יבא בן דוד והוא ימלוך עליהם. והיה המשל הראשון תחלה על התאחדות ישראל תחת דגל משיח בן יוסף, וצוה שיקח עץ אחד ויכתב ליהודה ולבני ישראל חבריו, כי תחלה התחברו יהודה ובנימין, שגלו בבית ראשון, והתקבצו תחת זרובבל בימי כורש ונעשו גוי אחד בימי בית שני, ואף אחר חורבן הבית, שנתפזרו, בכל זאת הם מאוחדים בכלל ומיחלים על הגאולה. ובאחרית הימים יתקבצו עשרת השבטים האובדים והנדחים תחת דגל יוסף, שהוא משיח בן יוסף אשר יאסוף הנדחים, שזה היה משל העץ השני – ליוסף עץ אפרים ולכל בית ישראל שיתחברו עליו בעת קץ, ואח"כ יתאחדו גם בני יהודה, הנקבצים כבר, להיות תחת שבטו וממשלתו, ויתהוו לגוי אחד ע"פ נסי ה' ונפלאותיו. וזהו שאמר במשל שאח"כ יקח עץ ויכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, שזה התאחדות עשרת השבטים באחרית הימים, ואח"כ יקרב אותם אחד אל אחד, והיה הקירוב הראשון שהתקרבו בני יהודה אל בני יוסף תחת משיח בן יוסף, וזהו שאמר 'הנה אני לוקח את עץ יוסף ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו', ר"ל תחלה יתן אותם עליו, היינו שיתן שבטי ישראל על עץ יוסף, היינו שיתקבצו תחת דגל משיח בן יוסף, וגם את עץ יהודה יתן עליו, שיהודה יעמוד גם כן תחת דגלו, ובזה 'ועשיתים לעץ אחד, והיו אחד בידי' עפ"י נס".
סיכומו של המלבי"ם מהווה הקדמה ראויה לשיעור הבא, שבו נדון במשמעותו של חזון איחוד העצים.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 
 

[1]     הקבלה זו שמעתי ממו"ר הרב יואל בן נון.
[2]     עדיין נותר מקום רב לעיין ולדון במשמעויות הקיומיות של נבואה זו וביחס בין הגלות לגאולה, אך דיון זה חורג ממסגרת שיעור זה.
[3]     כך מציע ר' אריה בן צבי, שדבריו בעניין זה הובאו גם בספרו של הרב יגאל אריאל, "לב חדש".