יחזקאל פרק ל"ז | תחיית עם ישראל ואיחודו

"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ".

"וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה".

"ויאמר אלי הנבא על העצמות האלה. כי התחיה העתידה שיהיה הגוף מבולה בעפר תהיה דומה כבריאת האדם בבטן אמו, שתחלה יקרם עור סביב הטפה הזרעיית ואח"כ יתהווה שם בשר (כמו שנאמר 'הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני' – עור ואח"כ בשר) ואח"כ יתקשרו האיברים בגידין ועצמות. זאת שנית שהעצם הלוז הנשאר יש בו קוסטא דחיותא שהוא יסוד אל רוח חיים וממנו יבנה הגוף הנבלה, וידמה כטפת הזרע שיש בו חיות וממנו יצמח הגוף, לא כן בעצמות האלה היבשות בלא רוח חיים, ולכן צוהו לנבאות".

"וראיתי תחלה גידים, ואח"כ בשר, ואח"כ עור, אבל הרוח אין בהם – הוא הרוח העקרי, המחיה את הגוף בכללו, לא היה. וכבר באר ב'עקידת יצחק' פרשת בראשית, כי כל שינויי הטבע יעשה ע"י הנביא, אבל להחזיר נשמות לפגרים לא יהיה רק ע"י ה' לבדו, ולכן כשהוצרך אליהו להחיות בן הצרפית הוצרך לתפלה. ולכן לא בא הרוח ע"י הנביא".

"ואין אנחנו במעלת המת, אך אנחנו במעלת החולה הנשחף שיתייאשו מרפואתו כל הרופאים והוא מקווה רפואה מצד המופת ושינוי המנהג, כמו שאמר הכתוב 'התחיינה העצמות האלה'".

"אם ייאשנו שְׂטָנוֹ (=היצר הרע, המנסה לייאש את האדם) מזה, באמרו: 'התחיינה העצמות האלה', לגודל מה שנכחדנו מגוי ונשכח זכרנו, וכמה שנאמר: 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו', יחשוב באיכות יציאת מצרים ובכל מה שנאמר בכמה מעלות טובות למקום עלינו, ולא יהיה קשה בעיניו איך נשוב לקדמותנו אפילו אם לא ישאר ממנו אלא אחד, וכמו שאמר: 'אל תיראי תולעת יעקב', כי מה הוא הנשאר מן האדם כששב תולעת בקברו".

"ויאמר אלי, העצמות האלה כל בית ישראל המה. אם הענין הזה משל – אמר לו זה שהראיתי לך במראה הנבואה העצמות היבשות שחיו וקמו על רגליהם, זהו משל לכל בית ישראל שהיו בגלות זה כמה עד שנואשו מן הגאולה ואמרו 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו' וגו', כלומר הרי אנו כעצמות יבשות שאין להם עוד תקוה.       
ואם הענין כמשמעו – אמר זה שהראתי בעצמות האלה, כן יחיו כל בית ישראל שמתו בזמן הגלות שארך זה כמה, והרי הם כאילו הם אומרים 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותינו נגזרנו לנו' ולא נראה בישועת ישראל אשר יהיו בזמן הישועה, ואיך נחיה אלף שנים או יותר, נגזרנו לנו לעצמינו".

"מקרא מלא ביחזקאל, 'וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם והבאתי אתכם אל אדמת ישראל', אותה שעה 'ונתתי רוחי בכם וחייתם'. הא למדת שמתי ארץ ישראל לחיים לימות המשיח, והצדיקים שבחוץ לארץ באין לתוכה וחיים עליה".

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ:     
וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד:
וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם".

"דבר אליהם וכו' הנה אני לֹקח. מקבלת חז"ל שתחלה יעמוד משיח בן יוסף, והוא מלך מעשרת השבטים, והוא ילחם מלחמות ויתאספו כל ישראל תחת דגלו, עד שאח"כ יבא בן דוד והוא ימלוך עליהם. והיה המשל הראשון תחלה על התאחדות ישראל תחת דגל משיח בן יוסף, וצוה שיקח עץ אחד ויכתב ליהודה ולבני ישראל חבריו, כי תחלה התחברו יהודה ובנימין, שגלו בבית ראשון, והתקבצו תחת זרובבל בימי כורש ונעשו גוי אחד בימי בית שני, ואף אחר חורבן הבית, שנתפזרו, בכל זאת הם מאוחדים בכלל ומיחלים על הגאולה. ובאחרית הימים יתקבצו עשרת השבטים האובדים והנדחים תחת דגל יוסף, שהוא משיח בן יוסף אשר יאסוף הנדחים, שזה היה משל העץ השני – ליוסף עץ אפרים ולכל בית ישראל שיתחברו עליו בעת קץ, ואח"כ יתאחדו גם בני יהודה, הנקבצים כבר, להיות תחת שבטו וממשלתו, ויתהוו לגוי אחד ע"פ נסי ה' ונפלאותיו. וזהו שאמר במשל שאח"כ יקח עץ ויכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, שזה התאחדות עשרת השבטים באחרית הימים, ואח"כ יקרב אותם אחד אל אחד, והיה הקירוב הראשון שהתקרבו בני יהודה אל בני יוסף תחת משיח בן יוסף, וזהו שאמר 'הנה אני לוקח את עץ יוסף ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו', ר"ל תחלה יתן אותם עליו, היינו שיתן שבטי ישראל על עץ יוסף, היינו שיתקבצו תחת דגל משיח בן יוסף, וגם את עץ יהודה יתן עליו, שיהודה יעמוד גם כן תחת דגלו, ובזה 'ועשיתים לעץ אחד, והיו אחד בידי' עפ"י נס".