דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל פרק מ"ג | מיקומו של בית המלך לעתיד לבוא

קובץ טקסט
בשיעור הקודם, במסגרת העיסוק במעמדו של הנשיא בספר יחזקאל, התייחסנו למיקומה של אחוזתו. השווינו מיקום זה למיקומו של בית המלך בימי הבית הראשון, למרגלות בית ה', והתחלנו לבחון את משמעותו של מיקום בית המלך בספר מלכים.
בשיעור זה נשלים את בחינת משמעותו של של מיקום בית המלך, ונחזור להתבונן בנבואת יחזקאל תוך ניסיון להסביר מה יכולה להיות המשמעות של שינוי המקום.

משמעות ההקבלות בין בית המלך לבית ה'

סקרנו עד כה היבטים שונים של הקשר ההדוק בין בית ה' ובית המלך: תיאורם בפסוקים כמכלול אחד, בנייתם ברצף ועיכוב חנוכת בית ה' עד לסיום בניין בית המלך, מיקומו של בית המלך למרגלות בית ה' וההקבלות הברורות בתיאורם של המבנים בפסוקים.
 
מה באו הקבלות אלו ללמדנו?
 
אין ספק שיש כאן הקבלה בין ביתו של מלך מלכי המלכים לבין ביתו של מלך בשר ודם, הקבלה המלמדת על כך שמלך בשר ודם צריך להידמות לקב"ה, ושלטונו עלי אדמות צריך להיות מעין בבואה של שלטונו של מלך מלכי המלכים, וכדברי הגמרא (ברכות נח ע"א): "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא".
 
אלא שהקבלה זו עצמה יכולה להשפיע בשתי דרכים הפוכות על יחסו של המלך אל הקב"ה. מחד גיסא – הדמיון המסוים ביניהם יכול להביא את המלך לתחושה של קרבת א-לוהים גדולה וליראת שמים, המחייבת התנהגות בדרך התורה והמצוות. המלך יראה את ביתו כחוסה בצילו של הקב"ה, ואת עצמו – ככלי שרת לעשות את רצונו יתברך ולגלות את מלכותו בעולם (בדומה לציווי על המלך לשאת עמו תמיד ספר תורה). במובן זה ההקבלה בין הבתים מייצגת את הקשר ההדוק שחייב להתקיים בין המלכות (ובפרט מלכות בית דוד) למקדש, על מנת שהמקדש יאציל מקדושתו על המלכות, מעין מה שנאמר לשבחו של שלמה (דברי הימים א כט, כג): "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל". מלכות ה' מתגלה בעולם דרך מלכות בשר ודם, והקרבה בין בית המלך לבית ה' מחדדת ומחזקת את היות המלך בצילו של הקב"ה.
 
אולם ההקבלה בין שני הבתים עלולה להביא את המלך לתחושה הפוכה: הוא עלול לחוש שהוא דומה למלך מלכי המלכים ומקביל לו, ושכוחותיו ועוצמתו דומים לאלו של הקב"ה ומאפשרים לו שלטון בלא מיצרים. במקרה זה שוב אין הקרבה מבטאת את התפיסה שמלכות בשר ודם חוסה בצילה של מלכות שמים, כי אם את ההפך: שהיא מקבילה למלכות שמים ויכולה להוות לה מעין תחליף. ביקורתו של יחזקאל (מג, ז-ט) מתייחסת למלכים שבחרו באפשרות השנייה, וטימאו במעשיהם את המקדש.
נמצאנו למדים שסמיכות המקום כשלעצמה יכולה להתפרש הן לטובה הן לרעה: יש בה סיכוי גדול, שכן היא מאפשרת קרבה מהותית ועניינית בכל הנהגתו של המלך; אך בה במידה טמון בה גם סיכון עצום – שהמלך יראה עצמו כניצב בצד הקב"ה כביכול; וכך ישלוט בעם מעמדת כוח בלתי ראויה, וגם יגרום חילול ה' נורא אם מעשיו לא יהיו ראויים. כדוגמה לכך נביא שני מקרים שבהם הביאה הקרבה הזו לטשטוש היחס הראוי בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים.
 
אצל מספר מלכים חוזרת התופעה של שימוש באוצרות בית ה' לריצוי מלכים זרים: כך עשה רחבעם בבוא שישק מלך מצרים (מלכים א יד כה-כו), כך נהג אסא במלחמתו עם בעשא (שם טו יז-יט), כך גם פעל חזקיהו עם בוא סנחריב (מלכים ב יח, יד-טו) ועוד. מעשים אלו מבטאים את תחושתו של המלך כי הוא מושל במקדש ובאוצרותיו, ורשאי לעשות בהם כבתוך שלו, ומסתבר מאוד שתחושה זו התחזקה בעקבות הקרבה הפיזית והנגישות הגדולה.[1]
במקרים קיצוניים לא הסתפק המלך בשימוש באוצרות בית ה' למטרותיו, ופירק חלקים מבית ה' עצמו. כדבר הזה אנו מוצאים אצל אחז, שעשה זאת לצרכי עבודה זרה, כאשר בנה בבית ה' מזבח לאלוהי דמשק (השווה דברי הימים ב כח, כג עם הניסוח המרומז במלכים ב טז, יז-יח), ולהבדיל אצל חזקיה – שעשה זאת לצורך מטרותיה של המלכות גרידא.
 
מקרה נוסף הממחיש את הסכנה הגדולה שבפרשנות מוטעית של קרבת בית המלך לבית ה' הוא כניסתו של המלך עוזיהו להקטיר קטורת, המלמדת על טשטוש בנוגע למקום ולסמכות המוקנים למלך (דברי הימים ב כו, טז-כ)[2]:
 
"וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'".

משמעות מיקומו של בית המלך בימי שלמה

הראינו עד עתה כי מיקומו של בית המלך – מעל העיר ולמרגלות בית ה' – יכול לבטא את אידיאל המלכות של התורה, אך יש בו גם סיכון גדול, אם המלך אינו עושה את רצון ה'.
 
מה קרה אצל שלמה? האם ביטא הבית שבנה את הסיכוי הגדול או שמא את הסיכון הגדול? דומני כי ביתו של שלמה נוטה יותר לצד השלילי: גודלו העצום של מכלול מבני בית המלך יחסית לבית ה', והקִרבה בין מבני בית המלך ובין בית ה', הופכים את המכלול כולו למעין יחידה אחת, שבה בית ה' "נבלע" בגלל קוטנו היחסי.
 
לפי פרשנותם של חז"ל, ה"מִּלּוֹא" (ראה מלכים א ט, כד) היווה שטח חיץ בין העיר והמקדש, ולא מבוא המחבר ביניהם. כך הבינה הגמרא (סנהדרין קא ע"ב), שהסבירה שירבעם "הרים יד במלך" (מלכים א יא, כז) בכך שהוא אמר: "דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה". כלומר, ביתה של בת פרעה במלוא, אחד מבנייני בית המלך, מהווה חיץ בין עולי הרגלים לבין בית ה'.
 
נבואתו הקשה של יחזקאל (מג, ז-ט) על מלכי יהודה נאמרה בסוף ימי הבית הראשון, אך דומה שביקורתו מתייחסת למקום מראשית בניינו:
 
"בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי".
 
פסוק זה נתקיים כבר בימי שלמה, כשהחל לשאת נשים נכריות, בנה במות לעבודה זרה והרבה לו כסף וזהב, סוסים ונשים.
 
התחלנו את עיוננו בבחינת מיקום ביתו של דוד, ומסקנתנו הייתה כי ביתו נמצא ככל הנראה בחלק הגבוה של העיר, בצמוד למצודה. ייתכן כי מיקום הארמון בתוך העיר מבטא את ענוותנותו של דוד, את תחושת שייכותו לעם ואת השקפת עולמו, הגורסת כי המלך הוא נציג העם: אמנם מורם מעם, אך חלק ממנו. המיקום מבליט ומחדד את תלותו של המלך בעם ואת שייכותו אליו.
 
ייתכן כי אצל שלמה, מעבר לעניין המציאותי והמעשי, התברר בסופו של דבר כי מיקומם וגודלם של המבנים השפיעו השפעה מכרעת על ראייתו את עצמו כמורם מעם. ריבוי הנשים, הסוסים, הכסף והזהב מביא בסופו של דבר לטשטוש בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים, ולבניית במות לעבודה זרה. נקודה זו קשורה לכך ששלמה רואה את בית ה' כבית המיועד לכל האומות, ואין ספק כי לתפיסה זו היתה השפעה רבה על הדרך שבה ראה שלמה את מלכותו ואת מעמדו ביחס לעם[3] ולקב"ה.
 
ניתוח פשוט של פרקי שלמה מראה שפרקי המקדש הם לב תיאור מלכותו. מבחינה ספרותית, פרקים ו-ח עומדים במרכז הפרקים המתארים את מלכותו של שלמה, שעיקרם פרקים ג-יא: פרקים ג-ה מתארים את פועלו של שלמה לפני בניין הבית, ואילו פרקים ט-יא מתארים את המתרחש בעקבות בניית בית ה' ובית המלך.
 
גם מבחינת הזמן, פרקי בניין בית המלך ובית ה' מתרחשים בין השנה הרביעית לשנה העשרים וארבע למלכותו. ניתן לראות שאלו פרקי שיא במלכות שלמה, ולאחריהם (ויתכן שגם מחמתם) מתחילה נפילתו. פרקים ג-ה מתארים את ראשית המלכות וביסוסה, ואילו פרקים ט-יא מתארים את ההידרדרות של מלכות שלמה. על כן, ברצוננו לטעון כי נקודת השיא בפועלו של שלמה היא בניית מכלול הבניינים הממלכתיים, הכולל את בית ה' ואת בית המלך. מחנוכתם ואילך מתחילה הנפילה.
 
נראה כי הכתוב מלמד שנקודת השיא של מלכות שלמה היא הגורם לנפילתו, בגלל האופן שבו הוא הבין את היחס בין מלכותו שלו למלכותו של הקב"ה, שמתבטא בין השאר גם ביחס שבין בית המלך לבית ה'.
 
כאמור, בימי שלמה בית המלך נבנה מעל העיר ומתחת לבית ה'. למיקום זה משמעויות סמליות לגבי מקומה הראוי של המלכות הארצית ביחס למלכות ה'. האם מיקום זה מביא בהכרח לתוצאות שהיו בימי שלמה?
 
לעניות דעתנו ברור כי המציאות הפיזית גם מבטאת את השקפת העולם של מי שיצר אותה, וגם משפיעה על חשיבתו של האדם והרגשתו. על פי עיקרון זה ניתן לומר כי גודלו של בית יער הלבנון ומיקומו, הקרוב כל כך לבית ה', גם מבטאים את הרגשתו של שלמה לגבי גדולתו ורוממותו, וגם מחזקים, מעצימים ומקבעים את ההרגשה הזאת.
 
יתכן גם כי בראשית מלכותו חשב שלמה כי המקום יאפשר לו לבסס את מלכותו על דרך התורה והמצוות, אך עם ביסוס מלכותו התעוותו הגבולות הנכונים, בין השאר בגלל גודלם של המבנים וקרבתם לבית ה'.
 
אם כן, מיקומו של מכלול בנייני בית המלך מסמל את מעמדה של מלכות בשר ודם ביחס למלכות ה', שהיא אחת הסוגיות המרכזיות של תקופת המלוכה.
 
לאחר שעסקנו במשמעות הרוחנית של מיקום בית המלך למרגלות בית ה' בימי הבית הראשון, נחזור לנבואת יחזקאל.

הרחקת המלך מן המקדש

אלו דבריו של הנביא יחזקאל (מג, ז-ט):
 
"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם: בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי: עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם".
 
על מנת להבין את הרקע לנבואה זאת, נעיין בפסוקים א-ו של הפרק:
 
"וַיּוֹלִכֵנִי אֶל הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים: וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ: וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי: וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִיאֵנִי אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד ה' הַבָּיִת: וָאֶשְׁמַע מִדַּבֵּר אֵלַי מֵהַבָּיִת וְאִישׁ הָיָה עֹמֵד אֶצְלִי".
 
כך מתאר הנביא את חזרת כבוד ה' למקדש דרך השער המזרחי: "קולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו". מחד – מים, ומאידך – אור. הצירוף של מים ואור מזכיר את ראשיתה של הבריאה, שבה מופיעים מים ואור יחדיו. הנביא מדמה את חזרת כבוד ה' לבריאה מחודשת – חידוש ההופעה הא-לוהית בעולם.
 
הנביא מזכיר את המראה שאותו ראה בפרק י', המתאר את השחתת העיר. שם פותח המבט המרומם הזה את תיאור מעשיהם הפגומים של ישראל, שגרמו לפגיעה במקדש ולסילוק שם קדשו של הקב"ה ממנו.
 
"מקום כסאי ומקום כפות רגלי" הוא המקדש, כפי שכותב הרד"ק על אתר:
 
"ואמר 'מקום כסאי', כי בית המקדש מכוון כנגד כסא הכבוד, ו'מקום כפות רגלי' – על דרך 'והארץ הדום רגלי'. 

ודעת רז"ל כי בית המקדש נקרא כסא, כמו השמים, כמו שכתוב 'כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו', ובספר ירמיה ביארנו הענין היטב. ויונתן תרגם 'דין אתר בית כורסי יקרי ודין אתר בית אשריות שכנתי'".
 
הנביא מתייחס לשתי דרכים שבהן העם והמלכים מטמאים את המקדש – "זנותם" ו"פגרי מלכיהם".
 
ה"זנות" היא העבודה הזרה שעם ישראל היו עובדים. מצאנו כי אחז, מנשה ואמון הכניסו עבודה זרה למקדש עצמו, אך נראה שכאן הנביא מתייחס לעבודה הזרה שבבית המלכים, הסמוך למקדש.

פגרי המלכים

על פי הפסוקים, קבריהם של המלכים סמוכים למקדש. חלק מן המפרשים (רד"ק, רש"י ורבי אליעזר מבלגנצי) מציינים כי קבורת המלכים נעשתה בבית המקדש עצמו, אולם אין בנביאים אזכור של תופעה זו.
 
כשם שעבודת האלילים ("זנותם") פוגעת באופן ישיר בהשראת השכינה במקום ומטמאת אותו, כך הקבורה במקדש מבטאת באופן קיצוני את תפיסתם של המלכים כי גם במותם הם ראויים, כביכול, לשכון עם ה'. מעשה זה מתעלם מן הפער העצום בין מלך בשר ודם לקב"ה. מעשים אלו מונעים באופן מוחלט את האפשרות שה' ישכון בתוכם לנצח, ולכן הם מנוגדים לחזונו של הנביא, שעוסק בהשראת השכינה "לעולם".

הקרבה הפיזית בין בית המלך לבית ה'

הקרבה הפיזית בין בית המלך לבית ה' מעצימה מאוד את הטומאה הנגרמת על ידי העבודה הזרה ועל ידי קבורת המלכים בבית ה'. קרבה זאת מעצימה את הפגיעה בה' וחילול ה', כפי שמסביר הרד"ק (פסוק ח):
"כי בית המלך היה סמוך לבית השם והקיר ביניהם, כמו שראינו בבנין שלמה כשבנה ביתו אמר 'ועולתו אשר יעלה בית ה'' (מלכים א י, ה), ואמר בדברי יואש 'ויורד את המלך מבית השם ויבאו בתוך שער העליון בית המלך' (דברי הימים ב כג, כ)".

הרחקת הזנות ופגרי המלכים מן המקדש כתנאי להשראת השכינה "עד עולם"

רש"י (פסוק ט) כותב:
"עתה על כרחם ירחקו את זנותם, שהבדלתי לי, היקף גבול גדול סביב".
 
רש"י אינו מבאר את דבריו, ויתכן כי כוונתו להיקף העצום של הר הבית בחזונו של יחזקאל – חמש מאות קנים על חמש מאות קנים, כלומר שלושת אלפים אמה על שלושת אלפים אמה (כק"מ וחצי על ק"מ וחצי, קרוב לגודלה של העיר העתיקה כיום). שטח גדול זה ירחיק את בתי המלכים, על הצדדים השליליים שבהם, מן המקדש עצמו.
 
הרד"ק מסביר: "עתה ירחקו – כי יהיה להם לב חדש ליראה אותי". יראת ה' תהיה התיקון של הזנות, של העבודה הזרה. הוא מוסיף: "גם כן לא יקברו את מלכיהם בביתם, לכבוד ביתי". כלומר, עם ישראל יימנעו מלקבור את המלכים בביתם, כדי להימנע מקבורה בסמוך למקדש.
 
לעומת זאת, רבי אליעזר מבלגנצי מסביר:
 
"שאף אם יזנו ויתנו פגריהם אצל הר המקדש, הם יהיו למטה ואני למעלה, וכל גובה ההר מפסיק ביניהם. ולכך החומה רחבה להלן כמידת כל רוחב ההר, להודיעם שכל ההר קודש, ולבד הקיר יש רחבה גדולה בינינו להבדיל שהקיר מרוחק מכסאי, וכאשר לא יטמאו מקדשי – 'ושכנתי בתוכם לעולם'".
 
רבי אליעזר מבלגנצי מסביר כי על פי תכנית הבנייה החדשה של המקדש, יהיה הפרש גבהים גדול בין בית ה' לבין בתי המלכים והעם, והפרש הגובה עצמו מהווה הפסק. רוחבה של החומה, כרוחב כל ההר כולו, נועד להודיע כי כל ההר קדוש, ורחבה זו תבדיל בין המקדש ובין בתי המלכים והעם.
 
אפשר להציע פרשנות נוספת: הנביא עוסק בהשראת השכינה "עד עולם", ובהקשר זה – העבודה הזרה והקבורה בסמוך למקדש חמורות במיוחד. הנביא מציע כי מכאן ולהבא המלכים אכן יתרחקו פיזית מן המקדש. בוודאי שעליהם לחזור בתשובה שלמה מכל חטאיהם, הכוללים גם עבודה זרה וקבורת מתים במקדש ובקרבתו, אך לא די בכך: הקרבה שהיתה בין בית ה' לבית המלך במשך כל ימי הבית הראשון אינה ראויה, ולכן הוא מציע כי בית המלך יורחק מן המקדש באופן ניכר.
 
בעקבות זאת, אפשר לומר שהרחקת הנשיא ואחוזתו מבית המקדש נובעת מהפקת הלקח מן האירועים שאירעו בימי הבית הראשון. על פי הסבר זה, מובן מדוע הנביא מדגיש את הקרבה הגדולה בין בית ה' ובית המלך – "בתתם ספם את ספי ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם", והתיקון לכך מתייחס באופן ישיר אל הגורם שהעצים את החטא – הקרבה הגדולה. על כן, מעתה שוב לא תהיה קרבה פיזית בין בית המלך לבית ה', וכך תתאפשר השראת השכינה לנצח.
בשיעור הבא נמשיך לעיין בתיקונים שמציע הנביא לנשיאים, המנחים אותם איך להנהיג את עם ישראל כך שהשכינה תוכל לשרות בקרבם "עד עולם".
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     קדם למלכים אלו שאול, ביחסו לכהונה, לשאילה באורים ותומים, לנבואה ולמשכן עצמו, וכן ביחסו לכוהני נוב.
[2]     היחס בין המלך לכהן הגדול הוא סוגיה מעניינת ורחבה, שלא נוכל לדון בה במסגרת זו. נסתפק ברשימה תמציתית של ההלכות הרבות המבטאות את ההקבלה בין הכהן הגדול, המופקד על הרשות האחראית לחיי הנצח של עם ישראל, ובין המלך, המופקד על הרשות האחראית לחיי השעה של העם: שניהם נקראים 'בחירי ה''; לשניהם בגדי כבוד ותפארת המעידים על שררתם; לשניהם נזר (ציץ או כתר); שניהם נמשחים בשמן המשחה; תפקידם עובר בירושה, ככל שררה; דיני כבוד כהן גדול מקבילים לדיני כבודו של המלך; שניהם שופטים את העם ושניהם אחראים להשליט את התורה.
[3]     נושא זה זוקק הרחבה גדולה. נציין רק כי לפי אחת הדעות בחז"ל (בירושלמי סנהדרין ב, ו) בעניין ריבוי הנשים, מגמתו של שלמה הייתה "למשכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה". שלמה ראה בבית ה' בניין המיועד לכל העולם, בניין נצחי שלא ייחרב. זהו חזון גאולה עולמי. על פי הבנה זו (שלצערנו אין אפשרות להביא כאן את ראיותיה בשל קוצר היריעה) תפקיד המלך הוא תפקיד עולמי, והזיקה בין תפיסה זו לבין הרגשת הגבהות של שלמה ברורה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)