דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל פרק מ"ה | תפקידיו של הנשיא לעתיד לבוא

קובץ טקסט
בשיעור הקודם עסקנו במשמעות הקרבה בין בית המלך לבית ה' במהלך ימי הבית הראשון, ובדרישתו של הנביא יחזקאל להרחיק את המלכים, את "זנותם" ואת "פגרי מלכיהם" מן המקדש. הצענו לראות במיקומה החדש של אחוזת הנשיא, לצד חלקת "התרומה לה'", חלק מן התיקון של הקרבה שטימאה את המקדש.
בשיעור זה ברצוננו לבחון את דרישותיו של הנביא מן הנשיאים, שהן תנאי לכך שהשראת השכינה "עד עולם" תתאפשר.

הסרת השוד והחמס

אזהרת הנביא לנשיאים מופיעה בסמוך לתיאור אחוזת הנשיא. על פניו נראה שזוהי התכלית והמגמה של שינוי מקומה של אחוזת הנשיא והרחקתה מן המקדש העתידי. בניגוד למציאות ששררה בימי הבית הראשון, שבה שכן בית המלך בסמוך למקדש[1], אחוזת הנשיא רחוקה עשרות קילומטרים ממקום המקדש.
על רקע זה נאמרה נבואת הנשיא לנשיאי ישראל (מה, ט-יז):
"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי ה': מֹאזְנֵי צֶדֶק וְאֵיפַת צֶדֶק וּבַת צֶדֶק יְהִי לָכֶם: הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה לָשֵׂאת מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה אֶל  הַחֹמֶר יִהְיֶה מַתְכֻּנְתּוֹ: וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם: זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים: וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר: וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה': כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית  יִשְׂרָאֵל".
על מנת להבין את אזהרתו של הנביא יחזקאל, נחזור ונתבונן במשפט המלך המופיע בספר שמואל א (ח, יא-כב):
"וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים: וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא".
על כך כתב הרד"ק (שמואל א ח, ט):
"משפט – חוק, וכן 'משפט הכהנים מאת העם', וכן תרגם יונתן 'נימוסא'. 
ונחלקו רז"ל במשפט המלוכה: רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא ליראם ולבהלם".
המפרשים נחלקו, בעקבות חז"ל, בנוגע למשמעותו של משפט המלך. המלבי"ם מסביר:
"לא אמר פה 'משפט המלוכה' (כמ"ש בשמואל א י, כה), שזה מורה על הדברים המגיעים אל המלכות מצד הדין והדת, כמ"ש (סנהדרין כב א) אין רוכבין על סוסו ואין משתמשים בשרביטו וכדומה, רק אמר 'משפט המלך' ר"ל המשפט והחק שיקבע לעצמו כפי רצונו שלא כדין, כמ"ש למעלה (שמואל א ב, יג) 'וזה משפט הכהנים', שפירושו משפט שקבעו לעצמם דרך אלמות".
לעומת זאת, הרמב"ם (הלכות מלכים ד, ו) קובע:
"ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן, שנאמר 'ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו'".
הרמב"ם אומר שמותר למלך לקחת את שדותיהם של לנתיניו, אך ה"לחם משנה" על אתר מציין:
"נראה דכוונת רבינו היא כמו שפירש שם הרד"ק ז"ל בפירוש הכתוב שלא התיר הכתוב למלך ליטול הכרמים והשדות בחנם, אלא פירותיהם לבד ליתן לעבדיו אם יצטרכו למלחמה, ולהכי הוצרך אחאב למשכן עצמו ליקח כרם נבות, שגוף הכרם אין לו למלך ליקח בשום צד, ודקדק מקרא ד'ונתן לעבדיו' דמשמע לעבדיו דוקא יקח הפירות".
אם כן, הרמב"ם סובר שיכולתו של המלך לקחת שדות מוגבלת רק לנטילת פירות לצורך עבדיו, ובשעת מלחמה בלבד. דוגמה למלך שלקח שדה שלא לצורך מלחמה היא המלך אחאב, שלקח את כרם נבות (מלכים א כא, א-כז).
הנביא מזהיר את נשיאי ישראל שלא לעשוק עוד את העם, כדרך שנהגו המלכים שקדמו להם.
כשם שהנביא מזהיר את הנשיאים שלא להונות את העם בלקיחת שדות בחזקה, כך הוא מזהיר אותם למנוע הונאה במידה ובמשקל, כשהצד המרומה אינו מבחין בכך. התורה (ויקרא יט, לה-לז) כבר הזהירה אותנו להקפיד הקפדה מלאה על המידות והמשקלות:
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'".
וכן בדברים (כה, יג-טז):
"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: ס לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל".
דרישה זו מופיעה גם אצל נביאים נוספים. כך מתאר הנביא עמוס (ח, ה) את מעשיהם של אנשי דורו:
"לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה".
וכך גם הנביא הושע (יב, ח):
"כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב".
אם הציוויים הללו מופיעים בשתי פרשיות בתורה ובדברי הנביאים, מדוע חוזר עליהם הנביא שוב? סביר להניח כי סוגיה זאת הייתה בעלת משמעות אצל מלכים רבים בסוף ימי הבית הראשון, והנביא רוצה (במקביל לציפייה לשינוי צביון ההנהגה אצל הנשיאים בעתיד) להבטיח כי הנהגתם את ישראל תהיה כראוי.
במידה רבה, עשיית "משפט וצדקה" היא חלק ממהותה של המלכות, ותפקידו של המלך הוא להנהיג את העם במשפט ובצדקה. הרמב"ם (הלכות מלכים ד, ו), בתארו את מלך המשיח, כותב כך:
"ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'".
את הדרישה "הרימו גרושותיכם מעל עמי" מסביר רש"י על אתר: "סלקו את שאתם מגרשים את עמי מנחלתם". כלומר, הפסיקו לעשות מעשים שגורמים לגירוש ישראל מארצו. הרד"ק מסכם נקודה זו בצורה יפה:
"ולא יונו עוד נשיאי את עמי – כמו שהיו עושים מלכי ישראל, שהיו גוזלים ואונסים וחומסים עניים שביניהם בעיר ובשדה, כמו שעשה אחאב בכרם נבות, וכן אמר על מלכי ישראל 'וחמדו שדות וגזלו בתים ונשאו ועשקו גבר וביתו איש ונחלתו', לא יעשו עוד זה לעתיד בשוב המלכות, כי חלק גדול יהיה להם אחזה בתוך בני ישראל, והם יחלקו הארץ לבית ישראל לשבטיהם, ויספיק להם חלק שלהם כי רב יהיה, ועוד שיהיה להם לב חדש לירא את ה' ולשמור מצותיו".
הדרישה להקפדה על המידות אינה מוטלת רק על הנשיאים, אלא מוטלת על כל יחיד ויחיד ועל כל סוחר וסוחר. כך קובעים חז"ל בגמרא (בבא בתרא פט ע"א): "'לא יהיה לך' – מלמד שמעמידים אגרדמין למידות", ומבאר הרשב"ם על אתר: "ממונה להלקות ולענוש מעוותי המידות".
לאחר מכן מפרט הנביא את המידות עצמן: מידת היבש – האיפה, ומידת הלח – הבת, שתיהן בנות שלוש סאין, כלומר בנות מידה אחת. גודלן האיפה והבת יהיה עשירית מה'חומר', ומבאר רש"י:
"האיפה אל החומר יהיה מתכונתו – סכום חשבון הבת והאיפה לפי גודל יהיה, מצאתי אם יוסיפו בחומר יוסיפו בבת אם יפחתהו מזה יפחתהו מה שיכון מעשרו לו".
פירוט המידות נועד להסביר את נתינת המעשר לנשיא, ובעניין זה נרחיב בהמשך.

הבעלות על נחלת הנשיא

בסוף תיאור הקרבנות שיוקרבו לעתיד לבוא מתייחס הנביא בפסקה קצרה לבעלות על נחלת הנשיא (מו, טז-יח):
"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' כִּי יִתֵּן הַנָּשִׂיא מַתָּנָה לְאִישׁ מִבָּנָיו נַחֲלָתוֹ הִיא לְבָנָיו תִּהְיֶה אֲחֻזָּתָם הִיא בְּנַחֲלָה: וְכִי יִתֵּן מַתָּנָה מִנַּחֲלָתוֹ לְאַחַד מֵעֲבָדָיו וְהָיְתָה לּוֹ עַד שְׁנַת הַדְּרוֹר וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא אַךְ נַחֲלָתוֹ בָּנָיו לָהֶם תִּהְיֶה: וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ".
אם הנשיא נותן חלק מנחלתו לאחד מבניו – חלק זה הופך לנחלתו של הבן, והוא יכול להורישו לבניו. אולם אם הנשיא נותן נחלה לאחר מעבדיו – היא חוזרת לנשיא בשנת היובל.
מעניין לראות כי בתיאור החלק הניתן ל"קודש", הרצועה שבה נמצאים המקדש והכהנים, משרתי המקדש, אין הנביא משתמש בלשון "אחוזה", וכפי שמפרש הכתוב (מד, כח): "והייתה להם לנחלה, אני נחלתם, ואחוזה לא תתנו להם בישראל, אני אחוזתם".
על פניו נראה כי פסוק זה הוא קיום דברי התורה (דברים יח, א): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן". אמנם התורה מדברת על "כל שבט לוי" ועל "הכהנים הלויים",[2] ואילו הנביא יחזקאל מחלק באופן ברור בין רצועת הלויים לנחלתם של "הכהנים בני צדוק", שיעבדו במקדש ויורו "בין קודש לחול ובין טהור לטמא", וכן יעסקו במשפט וישמרו את התורה, החוקים, המועדים והשבתות. גם ביחס ללווים וגם ביחס לנשיא מדובר על "אחוזתם", בניגוד לנחלתם של הכהנים, שאינה נקראת בשם זה.
עד עתה התייחסנו לשני נושאים הקשורים במעמד הנשיא: מיקום אחוזתו, רחוק מאוד מבית המלך; והדרישה מן הנשיאים להימנע משוד ומחמס ושלא להונות את העם. אפשר לראות קשר בין שני החידושים הללו: מלך שביתו בעל המימדים הגדולים סמוך מאוד לבית ה', עלול להגיע לידי גבהות וגאווה במעמדו, ומתוך כך לזלזל ברכושו של הזולת (כפי שקרה לאחאב ביחס לכרם נבות). ברור כי הדרישה לצדק היא דרישה יסודית מן המלכות, ושחוסר הצדק, גם במוסדות השלטון וגם בקרב העם, היה גורם מרכזי לחורבן ירושלים והמקדש (לצד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עיין לדוגמה בנבואת מיכה ג, ט-יא). בנוסף לכך התייחסנו לבעלות על נחלת הנשיא.
עתה ננסה לבחון עניין נוסף: מעמדו ותפקידיו של הנשיא במקדש – מהם השינויים בתפקידו, ומה המשמעות שלהם.

מעמדו של הנשיא במקדש

בפרקי הגאולה (בעיקר בפרקים מה-מו), מעבר להתייחסותו המפורטת לאחוזת הנשיא, לבעלות עליה ולדרישה להנהגה בצדק, מתייחס הנביא יחזקאל לכמה היבטים הקשורים באופן ישיר לזיקתו של הנשיא למקדש. מעמדו של הנשיא במקדש בא לידי ביטוי במספר היבטים:
  1. העם נותן לנשיא מעשר, כדי שהקרבנות המוקרבים על ידו יהיו קרבנות ציבור.
  2. הנשיא אחראי על הבאת הקרבנות בשבתות, בראשי חודשים ובחגים, כדי לכפר על בית ישראל.
  3. סדרי כניסתו של הנשיא למקדש, השתחוויתו ויציאתו מן המקדש.
בשיעור זה נתייחס לשני הנושאים הראשונים, ובשיעור הבא נרחיב בע"ה בנוגע לסדרי הכניסה למקדש והיציאה ממנו.
נתינת המעשר לנשיא (יחזקאל מ"ה, י"א-י"ז):
"הָאֵיפָה וְהַבַּת תֹּכֶן אֶחָד יִהְיֶה לָשֵׂאת מַעְשַׂר הַחֹמֶר הַבָּת וַעֲשִׂירִת הַחֹמֶר הָאֵיפָה אֶל הַחֹמֶר יִהְיֶה מַתְכֻּנְתּוֹ: וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם: זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תָּרִימוּ שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים: וְחֹק הַשֶּׁמֶן הַבַּת הַשֶּׁמֶן מַעְשַׂר הַבַּת מִן הַכֹּר עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר כִּי עֲשֶׂרֶת הַבַּתִּים חֹמֶר: וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה': כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל: וְעַל הַנָּשִׂיא יִהְיֶה הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכָל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הוּא יַעֲשֶׂה אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַשְּׁלָמִים לְכַפֵּר בְּעַד בֵּית יִשְׂרָאֵל".
ראשית עלינו לציין את הסמיכות בין דרישתו של הנביא מנשיאי ישראל "חמס ושוד הסירו" לבין נתינת מעשר מהתבואה לנשיא. באופן עקרוני ניתן לבאר מעשר זה כך: אפשר לפרש כי מדובר במעשר רגיל, כפי שציוותה התורה (במדבר יח, כא) לתת מעשר ללויים: "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (וכן בדברים יד, כח). אך המלבי"ם מבאר כי כאן מדובר על נתינת עשירית מהתבואה לנשיא, שמביא את "העולות והמנחה והנסך", כפי שמפורש בהמשך הפרק (פסוקים טז-יז).
כאן הנשיא מתואר כשליח של כל עם ישראל להביא את קרבנות הציבור. על פי הבנה זאת, העם נותן לנשיא "שה אחת מן הצאן מן המאתיים ממשקה ישראל, למנחה לעולה ולשלמים", לצורך ההקרבה, והנשיא אחראי על ביצוע ההקרבה במועדה. לכן ישנה חשיבות רבה לכך ש"כל העם הארץ" יהיה שותף מלא לקרבנות הללו, ויתנו את תרומתם לנשיא, על מנת שאכן יהיו אלו קרבנות ציבור המייצגים את כל ישראל.[3]
הנביא הקדים את תיאור נחלת ה"תרומה לה'" ואת תיאור אחוזתו של הנשיא לצידה, על מנת להסביר כיצד יוכל הנשיא לעמוד בנטל התפקידים החדשים שיוטלו עליו, שיהיו כרוכים בהוצאות כספיות ניכרות.
על פי הבנה זו תפקידו של הנשיא כאחראי על הקרבנות מתקשר לתפקידים נוספים של הנשיא במקדש, המצביעים על מעמדו המיוחד (מו, א-טו):
"וְהָעֹלָה אֲשֶׁר יַקְרִב הַנָּשִׂיא לַה' בְּיוֹם הַשַּׁבָּת שִׁשָּׁה כְבָשִׂים תְּמִימִם וְאַיִל תָּמִים: וּמִנְחָה אֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מִנְחָה מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂם וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ: וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה: וּבְבוֹא הַנָּשִׂיא דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר יָבוֹא וּבְדַרְכּוֹ יֵצֵא: וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ (יצאו) יֵצֵא: וְהַנָּשִׂיא בְּתוֹכָם בְּבוֹאָם יָבוֹא וּבְצֵאתָם יֵצֵאוּ: וּבַחַגִּים וּבַמּוֹעֲדִים תִּהְיֶה הַמִּנְחָה אֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים מַתַּת יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה:  
וְכִי יַעֲשֶׂה הַנָּשִׂיא נְדָבָה עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים נְדָבָה לַה' וּפָתַח לוֹ אֶת הַשַּׁעַר הַפֹּנֶה קָדִים וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְיָצָא וְסָגַר אֶת הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ: וְכֶבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָּמִים תַּעֲשֶׂה עוֹלָה לַיּוֹם לַה' בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: וּמִנְחָה תַעֲשֶׂה עָלָיו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שִׁשִּׁית הָאֵיפָה וְשֶׁמֶן שְׁלִישִׁית הַהִין לָרֹס אֶת הַסֹּלֶת מִנְחָה לַה' חֻקּוֹת עוֹלָם תָּמִיד: (ועשו) יַעֲשׂוּ אֶת הַכֶּבֶשׂ וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֶת הַשֶּׁמֶן בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד".

הקרבנות

הכתוב מתייחס לקרבנות שונים המוקרבים על ידי הנשיא ביום השבת (עולה ומנחה), בראש חודש וביום חנוכת הבית, וכן לקרבנות נדבה שהנשיא מקריב בששת ימי המעשה. לא נעסוק כאן בפירוט הקרבנות המוקרבים, ולא בהשוואתם לקרבנות המקבילים המוזכרים בתורה. המפרשים נחלקו בסוגיה זו: המחלוקת האחת עוסקת בשאלה האם "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה" (כדעת רבי יוחנן), או ש"מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה" (כדעת רב אשי, ראה מנחות מה ע"א). בנוסף לכך נחלקו המפרשים האם משמעות הדברים היא שהקריבו קרבנות מילואים בימי בית שני, או שנבואה זו נאמרה לעתיד לבוא. על כל פנים יש מקום להבחנה בין קרבנות המילואים, המוזכרים בפרק מ"ג (יח-כז) לבין קרבנות חנוכת הבית, המוזכרים בפרק מ"ה.
הגישה השלישית בעניין הקרבנות היא שהנשיא מקריב אותם בשביל תוספת קדושה, והם קשורים באופן ישיר למעמדו כנשיא.
על כל פנים, בין אם נסביר כדעת הרד"ק – שהנשיא יביא קרבנות אלו לעתיד לבוא, ובין אם נסביר כדעת האברבנאל, המלבי"ם והרמב"ם – שקרבנות אלו נועדו לחנוכת הבית, ויוקרבו בשנה הראשונה לחנוכת הבית בנוסף לקרבנות המפורשים בתורה, עדיין יש מקום לדון האם השינוי בקרבנות בהשוואה לדיני הקרבנות הכתובים בתורה נועד להדגיש את המעמד המחודש של המקדש העתידי או את מעמדו המיוחד של הנשיא.
בפסוק כ"ב מדגיש הנביא כי הנשיא מקריב את הקרבנות "בעדו ובעד כל עם הארץ", וגם בפרק מ"ו (יב) מוזכר "וכי יעשה הנשיא". הדגשות אלו מחזקות את הדעה השלישית שהוזכרה, שלפיה קרבנות אלו מוקרבים על ידי הנשיא בשביל תוספת קדושה.[4]
בשיעור הבא נעיין במשמעותם של סדרי הכניסה והיציאה של הנשיא בשער המזרח.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     בשיעורים הקודמים עמדנו על כך שבימי הבית הראשון נבנה בית המלך סמוך מאוד לבית ה', ובמימדים גדולים יותר. במתכונת זו  התקיים בית המלך מימי שלמה ועד ימי מנשה, ואפשר לראות זאת בתיאור קבורתו של מנשה (במלכים ב כא, יח): "וישכב מנשה עם אבותיו ויקבר בגן ביתו בגן עוזא". לענייננו אין משנה מהו מיקומו המדויק של גן עוזא, אך נשים לב לכך שהפסוקים אינם מציינים במפורש כי המקום נמצא בעיר דוד, וזאת בשונה מכל המלכים שקדמו לו. מכאן ניתן ללמוד כי המלך מנשה, המלך שאליו מייחסת הנבואה את האחריות לחורבן, הוא הראשון שהעביר את בית המלך ממקומו שלמרגלות בית ה' אל מקום חדש – ככל הנראה בסמוך למקום הנקרא בפינו היום "קבר דוד", וכן העביר את מקום קבורתו מן החלקה המלכותית שבעיר דוד למקום ארמונו החדש, בגן עוזא.
[2]     מעמדו של שבט לוי בספר דברים דורש דיון בפני עצמו, ולא נרחיב על כך במסגרת זו.
[3]     ה'מצודות' על אתר מסביר, על פי חז"ל, כי גם הנשיא, ככל אדם אחר מישראל, מרים את תרומתו לצורך הקרבת הקרבנות.
[4]     הבאנו כאן את תמצית דבריו של יחיאל מושקוביץ בביאורו 'דעת מקרא' על ספר יחזקאל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)