יח. - מאימתי מונין לגט

  • הרב אמנון בזק
 
מקורות ושאלות הכנה
 
א. יח. - "איתמר מאימתי מונין... והלכתא משעת כתיבה". מדוע יש סוברים שמונין משעת כתיבה? מהי סברת החולקים? היעזר בתוד"ה השולח.
ב. רקע לסוגיה - דין הבחנה: יבמות מא. במשנה השנייה, ובגמרא עד "עולה לחליצה"; מב. - "וכן שאר... דלא לפגע בהו ערווה". מה ההבדל בין שמואל לרבא מבחינת אופי דין הבחנה? בשיטת שמואל עמוד על התוספת בדברי רש"י (ד"ה ולזרעך אחריך), מעבר לפשט הסוגיה (השווה לרמב"ם הלכות גירושין פי"א הי"ח).
ג. יבמות מא: - "ת"ר יבמה שחלצו לה... לא ר"ש"; שם תוד"ה מאי שנא, וברש"ש על תוספות שם. לאור יסודו של הרש"ש, נסה להסביר את סברת המחלוקת בסוגייתנו.
 
א
 
בגמרא בגטין יח. מובאת מחלוקת אמוראים בשאלה "מאימתי מונין לגט", כלומר: מאימתי מונין את אותם שלושה חודשים שחייבו חכמים אישה שהתגרשה (או התאלמנה) לחכות לפני נישואיה החדשים - משעת כתיבת הגט או משעת נתינתו. על מנת להבין את סברות המחלוקת ואת דיון הגמרא בנושא, יש לבחון תחילה את גדרו של חיוב זה - דין הבחנה.
 
במשנה ביבמות נאמר:
 
"היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלושה חודשים, וכן שאר כל הנשים לא יתארסו ולא יינשאו עד שיהו להן שלושה חודשים, אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד נשואות ואחד ארוסות"        (דף מא.).
 
ביחס לייבום האיסור מובן - שמא יתברר שהיא מעוברת ויש לה ולד בן קיימא, ונמצא שהיבם עבר על איסור מהתורה של נשיאת אשת אח. ואף לגבי חליצה כך, שכיוון שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה (שם מא:). אולם לגבי שאר הנשים, מביאה הגמרא שם (מב.) שתי דעות:
 
א. שמואל
 
שמואל מסביר כי הבעיה היא "משום דאמר קרא 'להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך' - להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני". ניתן להבין חיוב זה בשתי אפשרויות:
 
1. מפשט הדברים נראה, שישנו דין שכל אדם צריך להיות מיוחס, וכפי שכותב השאילתות (יב.), שגרס "מאי 'ואחריך'?... להבחין", כלומר שעיקר הלימוד הוא ש"זרעך" - צריך להיות "אחריך" (וכן נראה מלשון הרמב"ם הל' גירושין פי"א ה"ח).
2. רש"י שם מוסיף "שאין השכינה שורה אלא על הוודאים - שזרעו מיוחס אחריו", וכמקור לכך מביא רש"י את הגמרא בנדרים כ: "'וברותי מכם המורדים והפושעים בי' - אלו בני ערבוביא".     

ביתר ביאור מובא בבמדבר רבה:
 
"אין משרה שכינתו אלא על המיוחסים שבישראל, וכן הוא אומר 'להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך' - בזמן שזרעך ניכר אחריך הקב"ה הווה לך לא-להים, ובזמן שאין זרעו ניכר אחריו, שהם מערבים זרעם בנשי חבריהם, אין הווה לך לא-להים"      (פרשה ב).
 
ומשמע שיסוד החיוב הוא כדי לאפשר את השראת השכינה על כל יחיד בעם ישראל.[1] מכל מקום, לטעם זה הלימוד הוא מ"לך לא-להים ולזרעך אחריך".  

הרדב"ז בתשובה (ח"א סימן רס"ד) דן בשאלה האם לטעם זה מדובר בדין דאורייתא או באסמכתא, וכתב שייתכן שנחלקו בכך הראשונים: תוספות כתבו שזו אסמכתא בלבד (לא נמצא בתוספות שלפנינו), בעוד שמהרמב"ם ייתכן שניתן לדייק שזה איסור דאורייתא, שכן בעוד שלגבי נשים שאינן ראויות להתעבר כתב הרמב"ם (הלכות גירושין פי"א ה"כ) שאסורות מגזרת חכמים, הרי שלגבי הראויות להתעבר כתב סתם שאסורות, וייתכן לדייק שאסורות מדאורייתא. והבית שמואל (סימן י"ג ס"ק א) כתב דגם לשמואל הווי אסמכתא.
 
ב. רבא
 
רבא סובר שהאיסור הוא גזרת חכמים - שמא יישא את אחותו מאביו, וייבם אשת אחיו מאמו וכדומה, שהרי הוולד יחשוב שהוא בנו של השני - ויבוא לשאת את בת הבעל הראשון של אמו, שייתכן שהיא אחותו, וכיוצא בזה. האיסור נובע אפוא מההשלכות העלולות להיגרם כתוצאה מכך שזהותו המשפחתית של הוולד אינה ידועה.
 
נציין עוד שהגמרא הקשתה על טעמו של שמואל, שלכאורה אינו רלוונטי לגבי גר וגיורת שהיו נשואים, שאף הם צריכים להמתין ג' חודשים - וכאן לא שייך, לכאורה, החשש של "לזרעך אחריך", שהרי ברור מי האב. והגמרא מבארת שגם לגבי גר "איכא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לבין זרע שנזרע שלא בקדושה".
 
ב
 
תוספות ישנים שם, וכן ראשונים נוספים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד) דנו בשאלה מדוע חיפשה הגמרא מקור לאיסור הבחנה, והרי בהמשך הסוגיה שם הובא שאסור לאדם לישא מעוברת חברו ומינקת חברו, שכן במינקת יש חשש דילמא מעברא ומעכר חלבה וימות הוולד (וכיוון שהוולד אינו של בעלה - הוא לא ייתן לה הוצאות ל"תחליפי חלב"), ולכן גזרו גם במעוברת; ואם יש איסור לישא מעוברת - הרי בכל אישה שיש חשש שהיא מעוברת אסור מטעם זה? ותירצו, שדיינו לאסור מעוברת אטו מיניקה, ואין אוסרים גם בספק מעוברת.
 
הנודע ביהודה (מהדורא קמא אה"ע סימן י"ח) הקשה על קושיית הראשונים, שלכאורה אין היא נכונה מתחילתה, שהרי הטעם שרצו לאסור בגללו אינו רלוונטי בגיורת, ובגמרא מפורש, כאמור, שטעם דין הבחנה רלוונטי גם לגבי גיורת. אולם האבני מילואים (סימן י"ג ס"ק א) דחה את הנודע ביהודה, וטען שממילא בגר וגיורת זהו דין נפרד, כדמוכח מתוספות בכתובות לז. (ד"ה וצריכנה), שכתבו שדין הבחנה בגר וגיורת חמור מדין הבחנה דעלמא, וממילא אין צורך שטעם האיסור בישראל יהיה רלוונטי גם לגבי גר וגיורת.
 
ונראה שלדעת הנודע ביהודה גם הטעם של גר וגיורת הוא הטעם בישראל, שכן הצורך להבחין "בין זרע שנזרע בקדושה לבין זרע שנזרע שלא בקדושה" הוא דין בייחוס משפחתי, שהרי גוי "אין לו חייס (ייחוס)", והצורך לדעת מתי הוולד נולד הוא כדי לאפשר את ייחוסו אחר אביו. וכך נראה מדברי השאילתות (י"ב), שכתב שהמסקנה לגבי גר היא "דקדושה - זרעיה, ואידך לא זרעיה" (כלומר: רק בן שהורתו הייתה לאחר הגרות נחשב לבנו של הגר), והכול טעם אחד. אולם לדעת האבני מילואים, שראה בכך טעם נפרד, נראה שהדרישה בסוגיה (לדעת שמואל) היא לדעת את האבהות הביולוגית, ולאו דווקא את האבהות ההלכתית (ביחס לגר).
 
ג
 
נחזור כעת לסוגיה בגטין, ולמחלוקת האם מונים את שלושת החודשים משעת כתיבת הגט או משעת נתינתו. נציין שגם להלכה נחלקו בכך: הרי"ף, על פי גרסתו "והלכתא משעת כתיבה" פוסק כך להלכה, בעוד שהרא"ש (פ"ב ס"ו) פוסק כרב, שמונים משעת נתינה, דקיימא לן כרב באיסורי, והוא אינו גורס את המילים הנ"ל בגמרא. השו"ע (אבה"ע סימן י"ג ס"א) פוסק כרי"ף, והרמ"א מחמיר כרא"ש.
 
מהן סברות המחלוקת? בפשטות, הדעה שמונין משעת כתיבה מובנת מאוד, שכן מכיוון שיש איסור לגרש בגט ישן (דהיינו גט שהבעל התייחד עם האשה לאחר שכתבו, ומחשש שמא יאמרו 'גטה קודם לבנה'; עיין גטין ל"ט:), אין לחוש שמא יתייחד עמה לאחר הכתיבה, ומכיוון שכל דין הבחנה תלוי בייחוד, ניתן למנות משעת הכתיבה. וכך ביאר הרי"ף מדוע פוסקים, לשיטתו, שמונין משעת כתיבה, אף על גב דקיימא לן כר' יוחנן שיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט: השאלות (מאימתי מונין ועד מתי יש לבעל פירות) אינן קשורות זו לזו, והשאלה מאימתי מתחילים למנות את שלושת החודשים תלויה בשאלה מאימתי ברור שלא בא עליה (וכן כתב גם בתוספות הרי"ד על אתר).
 
את הדעה שמונין משעת כתיבה ניתן להבין בשלוש דרכים:
 
1.
בפשטות ניתן לומר שלדעה זו אכן חוששים שמא יתייחד עמה לאחר הכתיבה, שהרי היא עדיין מותרת לו, ואע"פ שסביר שלא ירצה לפסול את הגט, מכל מקום עדיין לא יצאנו מגדר ספק, והיות שיש הסוברים שמדובר באיסור דאורייתא (עיין לעיל בשיטת הרדב"ז) הרי שיש לאסור עד שעת נתינה מספק דאורייתא.
2.
הגמרא מקשה על שיטת שמואל, הסובר שמונין משעת כתיבה, ש"יאמרו: 'שתי נשים בחצר, זו אסורה וזו מותרת'" (רש"י: מדובר במקרה של אדם שפירש לים ומסר שני גטין לשתי נשיו בו ביום, אלא שאחד נכתב חודש לפני השני, ולשמואל יוצא שאחת תהיה מותרת לאחר חודשיים מהנתינה ואילו השנייה תותר רק לאחר שלושה חודשים). תוספות (ד"ה השולח) הבינו שקושיה זו היא בדיוק הסיבה שלרב אין מונין כבפשטות משעת כתיבה.
את גוף הטענה - "יאמרו שתי נשים..." - ניתן להבין בשתי דרכים:
  1. רש"י בסוף דבריו כתב - "... תמהו בני אדם שראו שנתגרשו ביום אחד", ומשמע שהבעיה היא בעצם קיומה של תמיהת האנשים: ההלכה עשויה להצטייר כחוכא ואיטלולא, שכן נתינה היא אירוע פומבי, בניגוד לכתיבה, ולכן אין למנות משעת הכתיבה.
  2. תוספות ביבמות מ"ב. (ד"ה מאי שנא) כתבו שהבעיה היא שמא יסברו הרואים שכתיבת שני הגטין הייתה אף היא בזמן אחד, וכיוון שיראו אחת נישאת לאחר חודשיים - יבואו להתיר גם את השנייה בתוך חודשיים, אע"פ שעדיין לא מלאו שלושה חודשים מזמן כתיבת הגט.
לכאורה, הסבר זה מפורש בסוגייתנו, והוא נוח ביותר להסבר השיטה. אולם על הסבר זה קשה מהסוגיה ביבמות (מב.). הגמרא שם משווה בין דין המתנה בגירושין לבין דין המתנה ביבמה, והיא מקשה על רב, הסובר שבגט צריך לחכות משעת נתינה:
 
לשיטת רב ראוי היה שגם  ביבמה ימנו משעת חליצת היבם ולא משעת מיתת הבעל, ובכל זאת מוסכם על הכול שביבמה מונין משעת מיתת הבעל?! הגמרא שם תירצה תירוץ צדדי (שהואיל ולאחר שלושה חודשים ממיתת הבעל הותרה האישה אפילו ליבם - שאם האישה הרה מאחיו הרי היא אסורה עליו באיסור כרת -לא שייך לאוסרה אז על אנשים אחרים), ומכל מקום, מקושיית הגמרא רואים שהיא הבינה שטעמו של רב אמור להיות רלוונטי גם לגבי יבמה, והטעם של "יאמרו שתי נשים" ודאי אינו שייך ביבמה!
 
תוספות שם התייחסו לבעיה [בתוספות שלפנינו יש כנראה טעות סופר, ובתחילת דבריהם צ"ל: "דוודאי לא בא עליה בין כתיבה לנתינה", ועיין בתוספות הרא"ש וברש"ש שם; דברי התוספות מבוארים בתוספות ישנים במהדורת הרב שושנה שם] וביארו שגם בחלוצה הטעם רלוונטי, שבשתי חלוצות מאחים שונים שמתו בזמנים שונים, וחולץ לשתיהן באותו זמן - לזו בתוך ג' חודשים למיתת הבעל ולזו לאחר ג' חודשים - יבואו להתיר את שתיהן.
 
ברם, תירוץ זה מוקשה (וכן הקשו תוספות הרא"ש והרש"ש שם), שהרי החשש הזה יהיה קיים רק אם חלץ לאחת בתוך ג' חודשים ממיתת בעלה - דבר שכאמור אסור לעשותו, וכיצד ייתכן שיתקנ
ו תקנה מחשש שמא יעברו על איסור וייצרו בכך חשש להבנה מוטעית?!
 
3.
 
בגלל הקושיה הנ"ל כתב הרש"ש שם:
 
"ולעניות דעתי דהתם ליתא דטעמא דרב משום ב' נשים כו', רק דרב נתן בר הושעיא אקשי שם לשמואל מסברא זו, ואביי שני ליה שפיר זו זמן גטה מוכיח עליו וכו'. וטעמיה דרב יש לפרש דרבנן תיקנו הג' חודשים מיום שהותרה להינשא, ולכן מקשה שפיר דהכא נמי לצריך ג' חודשים מיום שהותרה, דהיינו יום החליצה".
 
הרש"ש מחדש אפוא שטעמו של מאן דאמר מונין משעת נתינה הוא מהותי, ואינו מצד החשש של "יאמרו שתי נשים", שהובא רק כקושיה על שמואל, שתשובתה ניתנה בסוגיה בצדה. ומבואר, שאף על פי שטעם הגזרה הוא מצד ההבחנה בלידה, הקשורה לשאלת הייחוד, הרי שתוכן הגזרה הורחב, ומהותה היא להבחין ולהפריד בין זיקת האישות הקודמת לבין הזיקה החדשה, ולכן ניתן למנות רק משעה שהזיקה הופרדה לחלוטין. וזהו יסוד ההשוואה בין גרושה לחלוצה והסיבה שעקרונית גם בחלוצה היה צריך להמתין ג' חודשים משעת החליצה דווקא.
 
וייתכן שניתן להביא שתי ראיות לגישה זו, המבינה את מאן דאמר משעת נתינה כטוען שהבחנה היא חיוב הפרדה בין זיקות האישות, ללא קשר ישיר לפוטנציאל העיבור:
  1. הגמרא ביבמות מ"ב: מביאה רשימה של נשים שוודאי לא התעברו (רדופה לילך לבית אביה, היה בעלה חבוש בבית האסורים, הייתה עקרה, זקנה, קטנה או איילונית), שלדעת ר"מ צריכות אף הן להמתין ג' חודשים. רש"י שם והרמב"ם (פ"א ה"כ) הסבירו את האיסור כגזרה אטו נשים העשויות להתעבר; אך ייתכן, על פי דרכו של הרש"ש, שמדובר באיסור עקרוני של הפרדה בין זיקות אישות, הקיים גם כשאין חשש עיבור (וכעין זה כתב במרחשת, ח"ב ס"ב).
  2. הרי"ף (ח': בדפי האלפס) הביא מאן דאמר הפוסק כריש לקיש שיש לבעל פירות עד שעת כתיבה מכיוון שקיימא לן שלגבי הבחנה מונין משעת כתיבה (כאמור, הרי"ף עצמו דחה טענה זו, שהרי לדעתו אין להשוות בין שתי המחלוקות, כיוון ששאלת מונין ג' חודשים תלויה בשאלה מציאותית של חשש התייחדות ועיבור). וייתכן שדעה זו, שהשוותה בין המחלוקות, סוברת אף היא שיסוד התקנה הוא בהפרדה שבין זיקות הנישואין. ולכן יש מקום להשוואה בין דין הבחנה לבין דין פירות, וממילא ניתן להוכיח מהפסיקה לגבי "מאימתי מונין לגט" - לפסיקה בשאלה עד מתי יש לבעל פירות. אלא שלדעתו זיקת הנישואין פוקעת ברמה מסוימת כבר בשעת הכתיבה (כשם שלדעת בית שמאי אם כתב לגרש את אשתו ונמלך פסלה מן הכהונה - עיין להלן פא. במשנה; ואף לדעת ב"ה החולקים ייתכן שכשלא נמלך מתחיל תהליך הגירושין כבר בכתיבה), ולכן הזמן הקובע לגבי שני הדינים האלה הוא זמן הכתיבה.
אם נקבל הסבר זה נוכל אולי לצעוד צעד נוסף ולומר שלדעת המאן דאמר המובא ברי"ף אופי התקנה הוא לכולי עלמא הבחנה בין זיקות אישות, והמחלוקת האם מונין משעת כתיבה או משעת נתינה היא מחלוקת בשאלה מתי פוקעת זיקת האישות - בתחילת תהליך הגירושין או בסופו.
 
לשיעור הבא:
גיטין יח: נמצא אחד מהן קרוב או פסול
 
מקורות
גיטין יח: "איתמר אמר לעשרה וכו'. רש"י ד"ה נמצא.
מכות ה:, המשנה השנייה. רי"ף שם (ב: מדפי האלפס) "וחזינן לגאון... שלא מדעת חברו". רמב"ם הל' עדות פ"ה ה"ה-ה"ו.
בבא בתרא קסב: "דתניא הרחיק את העדים... פוסל בארבעה". תוד"ה נמצא (עד סוף העמוד).
[חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הל' עדות פ"ה ה"ו, ד"ה ובעיקר]
 
שאלות הכנה
1. האם מובן מאליו שדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה נוהג אף בשטרות? נסה להשיב תוך התייחסות לאפשרויות שונות בדבר אופיו של שטר וטיב העדות שבו.
2. מהו הרושם העולה מתוך הגמרא בבבא בתרא קסב: ביחס לשאלה זו? מה דעת הראשונים בנידון?
3. האם ניתן להסביר את פסול נמצא אחד מהן קרוב או פסול בסוגיה בגיטין יח: באופן שונה מהסברו של רש"י?
 
 
 

[1]   וכיוצא בזה כתב רש"י בסנהדרין (לט: ד"ה מפני מה), ביחס לשאלת הגמרא מדוע זכה עובדיהו לנביאות - "שהרי גר היה, ואין השכינה שורה אלא על המיוחסין בישראל, כדכתיב 'להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך'".