יט:-כ. - תפיסה

  • הרב שמואל שמעוני

תפיסה (יט:-כ.)

א. מסקנת הסוגיה

בשיעור הקודם עסקנו בבסיס לכך ששטר שעדים פוסלים את עדיו נחשב למצב של תרי ותרי. היום נתקדם להמשך הגמרא, ונעסוק במשמעות המעשית של הספק שנותר ביחס לשטר. וזה לשון הגמ':

ת"ר: שנים חתומין על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא, אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו - הרי אלו נאמנים; ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד - אין אלו נאמנין; ומגבינן ביה כבשטרא מעליא? ואמאי? תרי ותרי נינהו!... אלא אמר רב נחמן: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה; מידי דהוה אנכסי דבר שטיא, דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין, ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין, אמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. (כתובות יט:-כ.).

תשובתו של רב נחמן לטענה שמדובר במצב של תרי ותרי היא שאכן כך, ולכן הדין הוא ש"אוקי ממונא בחזקת מריה". בפשטות, משמע שהדין נפסק לטובת הלווה, ואין יכולת להוציא ממנו ממון בעזרת השטר. אך אם כך, קשה להבין את הברייתא, שחילקה בין מצב שבו העדים הפוסלים נאמנים, למצב שבו אין הם נאמנים - הלוא נמצא שגם במצב שבו אין הם נאמנים הם מצליחים לבטל למעשה את השטר. קושי זה הוא כה מטריד, עד שהר"י מיגאש (מובא בשטמ"ק על אתר) הרחיק לכת עד כדי להציע שרב נחמן דוחה בעצם את דברי הברייתא, אם כי הוא עצמו נרתע מפירוש זה.

פירוש אחר בראשונים פירש את הברייתא באוקימתא, וכך הביאו התוספות (כ. ד"ה ואוקי ממונא) בשם הר"ש משאנץ:

ורשב"א נראה לו להעמיד הברייתא בשובר, ולהכי אין נאמנין, דאוקי ממונא בחזקת מריה, ומחזקינן עדי שובר בכשרים ולא יפרע.

השובר הוא שטר שמעיד על כך שהחוב פרוע. אם נקבל את דברי העדים הפוסלים, אזי נחייב את הלווה בפירעון; אך כיוון שהגדרנו את המצב כתרי ותרי, הם אינם נאמנים, והלווה מפטור מפריעת החוב, משום "אוקי ממונא בחזקת מריה".

אך מוקד ענייננו בשיעור זה יהיה בתשובתו של רש"י, שמרבית הראשונים הלכו בעקבותיו:

"ואוקי ממונא בחזקת מריה" - בחזקת הלוה, ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר. ודקתני בברייתא "אין נאמנים", לא דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה, אלא דלא קרעינן ליה, ואי תפיס מידי והדר אתי האי ותבע מיניה, לא מפקינן מיניה, דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי.

כלומר, גם כאשר מדובר בשטר הלוואה, יש נפקא מינה חשובה לחוסר נאמנותם של העדים לפסול את השטר, והיא שעל אף שהשטר לא יביא לגבייה בבית דין, הוא מאפשר תפיסה[1]. תוספות הרי"ד (מודפס להלן כ:) חלק על כך, וסבר שתפיסה אינה מועילה[2], וכך נראה גם מדברי הר"ש משאנץ והר"י מיגאש הנ"ל; אך כאמור, מרבית הראשונים קיבלו את דינו של רש"י.

ב. תפס בספק - מוציאין מידו או לא?

עניין זה מצריך אותנו להיכנס מעט לענייני תפיסה בספיקות. מטבע הדברים, במסגרת שיעור שבועי במסכת כתובות לא נוכל למצות כראוי נושא שמתמקדות בו סוגיות מהכבדות ביותר שבמסכת בבא מציעא, ושנכתבה עליו ספרות עניפה, ובכללה הספר "תקפו כהן" לש"ך ו"קונטרס הספיקות" לאחיו של בעל קצות החושן; ועל כן נסתפק בהתייחסות בתמצית יתירה.

סוגיית "תקפו כהן" (ב"מ ו.-ז.) מתייחסת לבהמה טהורה שהיא ספק בכור, ומחמת הספק אין הכהן יכול להוציאה מידי ישראל. להבנת רוב הראשונים, מסקנת הסוגיה היא שגם אם הכהן תפס בחוזקה את הבהמה, איננו אומרים שכעת עובר נטל הראיה אל הישראל שמעוניין להוציא, אלא "תקפו כהן - מוציאין מידו". בביאור הדבר ניתן לומר, שדין חזקת ממון אינו אומר רק שבית הדין לא יוציא מידי המחזיק ללא ראיה, אלא גם מכריע שמבחינתנו החפץ שייך למחזיק, ועל כן אדם שנוטל את החפץ בחוזקה הוא מבחינתנו גזלן, על אף שאנו מודעים לכך שמבחינה מציאותית יש אפשרות שהוא נוטל חפץ ששייך לו.

כנגד הכרעה זו ניצבות כמה סוגיות מהן עולה שתפיסה מועילה, ואחת מהן היא סוגייתנו (על פי פירוש רוב הראשונים)[3]. וכבר כתב קונטרס הספיקות (ב', א) שסוגייתנו עמדה ביסוד הכרעתו החריגה של הרמב"ם (הלכות בכורות, פרק ב', הלכה ו') שתקפו כהן אין מוציאין מידו[4]. מאידך, הראשונים שחלקו על הרמב"ם העלו חלוקות שונות בין הסוגיות.

ג. תפיסה בטענת ברי ותפיסה בטענת שמא

נפתח בהצעה הראשונה שהעלו התוספות בסוגייתנו:

דשאני גבי בכור, שכהן תופס מספק, דאין יודע אם בכור הוא, אבל הכא שטוען ברי מהניא תפיסה. (כ. ד"ה ואוקי ממונא).

ובלשונו של הרא"ש בבבא מציעא:

תקפו כהן מוציאין אותו מידו, דתפיסה לא מהניא אלא למי שטוען ברי, אבל הכהן הזה אפילו אחר שתפס אין לו אלא טענת שמא, הלכך מפקינן מיניה, דמוקמינן ליה בחזקת מרא קמא... כללא דמילתא, לטענת ברי מהניא תפיסה, דכיון שהוא טוען ברי ומוחזק בה אין לנו כח להוציא מידו; אבל מי שהוא מסופק בדבר אם הוא שלו אם לאו, לא מהניא תפיסתו לאפוקי מחזקת מרא קמא. (פרק א', סימן י"ג).

מתשובה זו עולה שבעצם ההכרעה העקרונית היא שתפיסה מועילה: התופס אינו נתפס בעינינו כגזלן, וכעת המוחזק החדש הוא התופס; ואף שלקודמו יש חזקת מרא קמא, שכן הוא האדם האחרון שנתפס בעינינו כבעלים, חזקת הממון של התופס גוברת על חזקת מרא קמא, ואין זה פשוט להוציא ממנה. אולם, כאשר המחזיק הנוכחי טוען טענת שמא, תפיסתו אינה משמעותית דיה, וחזקת מרא קמא יכולה להוציא ממנה. בביאור הדבר נראה, שטענת שמא מחלישה את המוחזקות, כפי שכתבו במפורש התוספות בהמשך מסכתנו:

דדוקא הכא, שמחזיק עצמו מסופק בפרה, ואין לו שום טענה ברורה, והויא חזקתו כמאן דליתא, הוא דאזלינן בתר חזקה דמרה קמא, ודמי לתקפו כהן דמוציאין מידו. (עו: ד"ה על).

כמובן, במילים "והויא חזקתו כמאן דליתא" אין כוונתם שאכן החזקה בטענת שמא אינה החזקה כלל, אלא שהיא חלשה יותר, ועל כן חזקת מרא קמא מוציאה ממנה. ניתן לבאר זאת ולומר שהרובד המכריע בחזקת ממון, שקובע שהחפץ שייך למחזיק בו, אינו קיים כאשר ההחזקה עצמה אינה מבוססת על טענת ברי שהחפץ שייך למחזיק. נשארנו רק עם הרובד המעשי, הקובע שבית הדין אינו מוציא מבלי שיש לו סיבה טובה לפעול, והעמדת החפץ על חזקת מרא קמא היא סיבה טובה מספיק לפעול.

ד. תפיסה קודם שנולד הספק

בהמשך התוספות בסוגייתנו הובא תירוץ נוסף:

ועוד יש לומר, דהכא מיירי כשתפס קודם שנולד הספק.

כלומר, אם התובע גבה את חובו בעזרת השטר טרם שבאו העדים הפוסלים, אין להם יכולת להוציא ממנו את כספו ולהשיבו לנתבע, על אף שהלה טען מלכתחילה שעדי השטר פסולים. הסברה היא, כנראה, שרגע לידת הספק הוא הרגע שבו אנו בוחנים את המציאות ומגדירים מי הוא המוחזק, ועל בסיס זה קובעים את הנחות העבודה שלנו. כיוון שבשלב לידת הספק המוחזק הוא התובע, אזי חובת הראיה מוטלת על הנתבע.

לא נאריך כעת בנושא זה, ונציין רק ששיטה זו אינה מוסכמת (ראו קונטרס הספיקות ב', ב ואילך); ושישנה מחלוקת לגבי הגדרת רגע לידת הספק - האם זהו רגע התעוררות השאלה (תוספות ב"ב ב. ד"ה לפיכך) או רגע התעצמות הצדדים בבית הדין (רבנו יונה שם ד.).

ה. תפיסה בתרי ותרי

הסבר הרמב"ן

הרמב"ן בבבא מציעא ו. ובכתובות טז: נקט בגישה אחרת בהסבר יכולת התקיפה העולה מסוגייתנו. נבחן את דבריו בבבא מציעא:

אבל י"ל דכל תרי ותרי לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת דמרה קמא, אלא מאן דתפס תפס במטלטלי, דספיקא דאורייתא הוא, וכל ספיקא דאורייתא אפילו גבי איסורי נמי לא אמרינן אוקמינן אחזקה, כדפרישית בקידושין פרק האומר (סו.).

הרמב"ן טוען שספק של תרי ותרי הוא סוג אחר של ספק מזה הרגיל. המונח שבו הוא משתמש - "ספיקא דאורייתא" - לקוח מהגמרא ביבמות לא., ויסודו אינו בתחום דיני הממונות, אלא בתחום דיני האיסורים. בפשטות, פירושו הוא שמדין תורה אין מעמידים ספק על המצב הראשוני (חזקה דמעיקרא) כאשר מדובר בתרי ותרי. אמנם, מדברי הגמרא שם נראה לכאורה שההכרעה שתרי ותרי אינם "ספיקא דאורייתא", אלא רק "ספיקא דרבנן", דהיינו שמדין תורה ניתן לסמוך על החזקה גם בתרי ותרי, ורבנן הם שהחמירו באיסורים שלא להקל על בסיס החזקה; אך הרמב"ן לא הבין כך, ושמא גרסה אחרת הייתה לו.

לא נאריך כאן בביאור הסברה מדוע שונה המצב של תרי ותרי מספק רגיל לעניין החזקה, ונסתפק בהסבר הבא: עדים הם כלי הבירור האולטימטיבי בהלכה, והם יוצרים וודאות מוחלטת. לכן, אפילו כאשר הם מתנגשים עם עדים אחרים לא ניתן לבטלם, והם עדיין מספקים וודאות מוחלטת, אלא שכעת יש לנו גם וודאות מוחלטת מנגד. מצב שכזה יוצר ספק שאינו נובע מחוסר ידע שלנו, אלא מעודף ידע - התנגשות ידיעות סותרות. החזקה אינה רלוונטית במצב שכזה, שכן היא כלי שמתפקד כאשר איננו יודעים את האמת, ולא כאשר יש לנו ידיעה. לכן, כאשר יש תרי ותרי החזקה חסרת משמעות - העדים שכנגדה הופכים אותה לבטלה והעדים שלצידה הופכים אותה למיותרת.

כיצד מיישם זאת הרמב"ן בענייני תפיסה בממונות? הרמב"ן אמנם משתמש במילים "דכל תרי ותרי לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת דמרה קמא", אך נראה שאין כוונתו רק לחזקת מרה קמא אלא גם לחזקת הממון שהייתה לאדם שממנו תפסו, שהגדירה אותו מבחינתנו כבעלים בתורת ודאי, שתפיסה ממנו היא גזל. מצב של תרי ותרי מבטל חזקה זו, בקל וחומר מכך ש"אפילו גבי איסורי נמי לא אמרינן אוקמינן אחזקה". חזקת מרה קמא, על פי הבנות מסוימות, היא סוג של חזקה דמעיקרא לגבי בעלות (ראו קונטרס הספיקות א', ה), ועל כן מדובר ביישום פשוט של המונח "ספיקא דאורייתא". אך גם לגבי חזקת ממון, על אף שמדובר במושג אחר לחלוטין, ניתן לומר שהנחת המוצא שלנו שמדובר בבעלים ודאי כל עוד לא הוכח אחרת, אינה שייכת כאשר לפנינו הבירורים העוצמתיים ביותר - עדים. כיוון שכך, לא מעמידים את הממון על חזקתו הקודמת, ותפיסה מועילה[5].

תרי ותרי בקרקעות

אמנם, הרמב"ן מוסיף סייג משמעותי ביותר לדבריו:

דכל תרי ותרי לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת דמרה קמא, אלא מאן דתפס תפס במטלטלי.

מבואר מדברי הרמב"ן שבקרקע תפיסה לא תועיל גם כאשר מדובר בתרי ותרי. מדוע? מסתבר שמושג התפיסה בקרקע משמעותי הרבה פחות מאשר במטלטלין. אדם לא יכול לתפוס קרקע, אלא לכל היותר לעמוד עליה ולפעול בה. הוא גם אינו יכול להרחיקה מבעליה, אלא לכל היותר למנוע ממנו זמנית את הכניסה לשם - "קרקע בחזקת בעליה עומדת".

אך גם אם נקבל סברה זו בנוגע לקרקע, עדיין עלינו להבין מדוע בית דין מוציאים ממנה את התופס ומחזירים לתוכה את המרה קמא - הלוא אמרנו שמצב של תרי ותרי מבטל את חזקת המרה קמא, ואם כן איזה מעמד יש לו[6]?

מסתבר שגם לשיטת הרמב"ן, שתרי ותרי ספיקא דאורייתא, אין פירוש הדבר שמושג החזקה בטל לחלוטין כאשר מדובר בתרי ותרי. הדבר כבר משתקף בקטע המרכזי של הרמב"ן בנושא, שאליו הפנה בסוף הקטע שראינו - חידושיו לקידושין סו., שם עולה ממנו שישנם דינים דאורייתא שהחזקה מועילה להם למרות שזה "ספיקא דאורייתא". נראה שלדעתו המונח "ספיקא דאורייתא" אומר שמדאורייתא יש כאן ספק, אך עדיין ניתן להשתמש בחזקה כהנהגה מעשית לעניין דברים מסוימים, וכאן צריכים להחליט לאלו עניינים היא מועילה. אחד הביטויים לכך הוא בעניין תפיסה: מסתבר שחזקת המרא קיימת, אך היא מתפקדת כהנהגה מעשית בלבד. על כן, התופס אינו נתפס כגזלן ודאי, ותפיסתו עשויה להועיל ולהטיל את נטל הראיה על הצד השני. אולם, כאשר תפיסתו אינה משמעותית, כמו בקרקע, אנו מעמידים על חזקת מרה קמא ומחזירים את הקודם לשדהו.

והנה, קונטרס הספיקות (ב', א) הקשה על סייג זה של הרמב"ן בנוגע לקרקע, מדברי הגמרא ביבמות (לא. -לא:) ביחס לדין המוזכר גם בסוגייתנו - נכסי דבר שטיא, שבגמרא ביבמות מפורש שהם מקרקעין. בגמרא שם הובא דין בר שטיא כביטוי לכך שתרי ותרי הם "ספיקא דרבנן":

בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא, דאמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמה אחזקה, מידי דהוה אנכסי דבר שטיא, דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין, ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין, ואמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא. (לא. - לא:).

מהי המציאות עליה מדובר ביחס לבר שטיא? אם המציאות היא שהקרקע עדיין בידיו, ויש ויכוח בין שתי כתות העדים אם עליו למסור את הקרקע ללוקח, הלוא פשיטא שבמצב שכזה לא יוציאו ממנו את הקרקע, וזאת בין אם תרי ותרי הם "ספיקא דאורייתא" ובין אם הם "ספיקא דרבנן". על כורחנו, אם כן, שמדובר במצב שבו הקרקע היא כבר אצל הלוקח, וכעת מתווכחים העדים אם המכר היה בשעת שיטיון או לא. ומדוע מוכיחה הפסיקה שהקרקע חוזרת לבר שטיא שתרי ותרי הם "ספיקא דרבנן"? משום שאילו היה מדובר ב"ספיקא דאורייתא" היינו אומרים שתפיסה אמורה להועיל, ולא היה צורך להחזיר את הקרקע לבר שטיא. נמצא, אם כן, שהגמרא ביבמות מהווה מקור נאמן לשיטתו של הרמב"ן שתפיסה מועילה בתרי ותרי אם רואים בכך "ספיקא דאורייתא"; אך היא מרחיקת לכת מעבר לדבריו, ומיישמת זאת גם בקרקע.

קונטרס הספיקות, כאמור, הקשה כן, ונשאר בצריך עיון. בהמשך הקונטרס (ז', ח) הוא שב לנושא זה, והציע יישוב לקושיה, ולפיו מצב של "ספיקא דאורייתא" כשלעצמו אינו מאפשר תפיסה בקרקע, אך הוא מצטרף לכך שבנכסי דבר שטיא מדובר - להבנתו - במצב של תפיסה ברשות, שכן העברת הקרקע נעשתה על ידי בר שטיא ולא בכוח, ועל כן התפיסה מועילה.

סברת צירוף זה שמעלה קונטרס הספיקות אינה נהירה לי. אך מעבר לכך - נראה שעמדו לפניו רק חידושיו של הרמב"ן למסכת בבא מציעא, ולא למסכת כתובות, משום שעיון בדברי הרמב"ן בכתובות מפריך את ניסיון התירוץ שלו. נעיין בדברי הרמב"ן לעיל טז:

ולי נראה דכל תרי ותרי בעדים אין מוציאין מידו במטלטלין, מה שאין כן בשאר הספקות, כגון תקפה כהן וכגון תקפה אחד בפנינו, דעדים אלימי ולא מפקינן כנגדן... והני מילי במטלטלי, אבל במקרקעי לא מהניא תפיסה, אלא כיון שהוחזקו נכסים לבני המשפחה המוציא מחברו עליו הראיה...ולקמן נמי אמרינן כיון דאית ליה חזקה דאבהתיה אוקי נכסי בחזקת בר שטיא, ואע"ג דלקוחות תפסי, והתם מקרקעי הוו כדפרש"י ז"ל, אבל מטלטלי כה"ג בחזקת לקוחות קיימי.

הרמב"ן חוזר על דבריו שתפיסה אינה מועילה בקרקע גם בתרי ותרי, וההוכחה שהוא מביא לכך היא דווקא מנכסי דבר שטיא, שתפיסה לא מועילה בהם! ברור מכך שהוא לא סבור ששם יש יסוד נקודתי שאמור לאפשר תפיסה אם תרי ותרי "ספיקא דאורייתא", אלא שמקרה זו מוכיח שגם אם תרי ותרי "ספיקא דאורייתא", ומטעם זה תפיסה מועילה בתרי ותרי, בקרקע תפיסה אינה מועילה.

אמנם, כפי שציין קונטרס הספיקות, בגמרא ביבמות מבואר לא כך, ודין בר שטיא מובא כביסוס לכך שתרי ותרי "ספיקא דרבנן", אך הרמב"ן בבירור אינו סבור כך. נראה שלדעתו הגמרא שם מביאה הוכחה לסוברים שתרי ותרי "ספיקא דרבנן", אך הסוברים שתרי ותרי ספיקא דאורייתא יתמודדו עם ראיה זו, ויאמרו שכיוון שמדובר בקרקע תפיסה אינה מועילה (וזאת, כפי שהסברנו לעיל, משום שגם לדעתם החזקה אינה בטלה כליל בתרי ותרי).

ו. דין נכסי דבר שטיא בסוגייתנו - חידושו של רבי עקיבא איגר

לסיום, נעמוד על מהלכה הבעייתי של הגמרא בסוגייתנו. מסקנת רב נחמן ביחס לכך שיש תרי ותרי לגבי השטר היא:

אלא אמר רב נחמן: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה.

ביאור הדבר, לפי רוב הראשונים, הוא שאין מוציאים ממון בעזרת השטר, אך תפיסה מועילה, ולשיטת הרמב"ן זה משום שמדובר בספק של תרי ותרי. אך לפי זה, תמוהה מאוד הראיה שהגמרא מביאה כביסוס לכך:

מידי דהוה אנכסי דבר שטיא; דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין, ואתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין, אמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא.

הלוא לגבי בר שטיא - כפי שראינו מהגמרא ביבמות - הדין הוא שהתפיסה אינה מועילה. אמנם, אין סתירה בין שטר לבין בר שטיא, משום שהרמב"ן חילק בין מטלטלין למקרקעין, אך כיצד ניתן להבין את ההוכחה שמביאים משם? הלוא שם מדובר במצב שהייתה תפיסה והיא אינה מועילה, ואילו אצלנו מדובר על מצב שלא הייתה תפיסה, ולו הייתה היא הייתה מועילה? וכך הקשה רבי עקיבא איגר בחידושיו על אתר[7].

תשובתו של רבי עקיבא איגר מרחיקת לכת ביותר[8]. לדבריו, דין בר שטיא - בניגוד לשיטת הרמב"ן ע"פ הסברינו - הוא אכן רק למ"ד תרי ותרי "ספיקא דרבנן"; וזאת משום שמ"ד "ספיקא דאורייתא" סבור שהתרי ותרי מבטלים לחלוטין את חזקת מרה קמא. אולם, אין זה אומר שתפיסה מועילה, משום שהחזקה החדשה שהתפיסה מנסה ליצור מבוטלת אף היא על ידי המצב של תרי ותרי. על כן, למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא הדין צריך להיות יחלוקו (!), ואין חילוק בין קרקע למטלטלין. להבנתו, הגמרא בהתחלה סברה כמ"ד "ספיקא דאורייתא", ועל כן הקשתה: "ומגבינן ביה כבשטרא מעליא? ואמאי? תרי ותרי נינהו!", משום שתרי ותרי אמורים לתת לתובע רק את חצי תאוותו. תשובתו של רב נחמן היא שלא ניתן לגבות בשטר כלל, ואף תפיסה אינה מועילה, וזאת משום שתרי ותרי "ספיקא דרבנן". חיזוק לכך מביא רב נחמן מדין בר שטיא, שמוכיח כמ"ד תרי ותרי "ספיקא דרבנן", ועל כן הם אינם מאפשרים תפיסה.

כמובן, דבריו של רבי עקיבא איגר הם נגד כמעט כל הראשונים, והוא ייאלץ להצטרף למחנה הסוברים שתפיסה אינה מועילה בסוגייתנו, ושרב נחמן נדחק מאוד בפירוש הברייתא, אם הוא בכלל יכול ליישב אותה. בנוסף, דבריו מחודשים ביותר מסברה. אך לא מצאתי התייחסות אחרת לקושי שבמהלך הגמרא, וצ"ע.



[1] לצורך העניין נניח כגישה הפשוטה יותר, שמדובר גם על תפיסה בעדים, דהיינו מצב שאין לתופס מיגו שיכול היה לומר שלא תפס. ראו לעניין זה רשב"א ד"ה אין נאמנים, ריטב"א ד"ה הא דאמרינן, רמב"ן טז: ד"ה והאי.

[2] וכך גם ניתן להבין מדברי הרמב"ם הלכות עדות, פרק ז' הלכה ז'. הרי"ד אינו מסביר כיצד מתיישבים דברי רב נחמן עם הברייתא. ייתכן שסבר (וכך ניתן לומר גם בדעת הר"י מיגאש בהסבר השני שהציע) שעצם זה שלא קורעים את השטר מהווה נפקא מינה בין הרישא לסיפא, ומשמעות הדבר היא שניתן להזים את העדים הפוסלים ואז להשתמש בשטר מקוים ולגבות בו מנכסים משועבדים.

[3] בסוגייתנו מדובר על חוב כספי, שלגביו לכאורה אין תוקף לכלל "חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו" כפשוטו, שכן אין עוררין על הבעלות על המעות, אלא רק שאלה אם קיים חוב או לא, וכמעט שאין לך אדם שאינו חייב ממון לחברו. אולם, כוחה של חזקת ממון להכריע את הספק (לשיטות שכוח שכזה קיים) אינו מבוסס רק על ההנחה המציאותית שהחזקה מלמדת על בעלות, אלא על הנחת מוצא משפטית מוצקה שיש לבית דין שאדם אינו חייב בהשבה או בפירעון כל עוד לא הוכח אחרת.

[4] כמובן, תפיסה מועילה רק כאשר נולד ספק באשר לאמת במצב מסוים, כגון בסוגייתנו ובסוגיית ספק בכור. ברור שללא לידת ספק אנו רואים את מי שתופס בחוזקה מחברו כגזלן, גם אם לדבריו הוא הבעלים.

[5] מעניין לציין, שהר"ן בחידושיו שם מתנסח מעט אחרת מהרמב"ן:

דכל תרי ותרי לא אמרינן אוקי מלתא אחזקה קמא, משום דבכל תרי מינייהו סמכינן בודאי, ואינו בדין שנוציא ממון מרשות התופס כיון שב' עדים מעידים כדבריו.

לענ"ד, הר"ן נצרך לכך בעקבות מחלוקת מסוימת עם הרמב"ן בענייני תפיסה, שלא כאן המקום לדון בה. על כל פנים, המנגנון שונה: הוא אינו בונה על ערעור החזקה, אלא על כך שזו תפיסה עם בסיס - עדים שלא ניתן לבטלם אפילו על ידי עדים, וקשה להוציא מאדם שיש לצדו עדים. ייתכן שהרמב"ן מסכים שהעיקרון "דבכל תרי מינייהו סמכינן בודאי" עומד ביסוד העניין, משום שהוא זה שמקעקע את החזקה, אך לר"ן לא קעקוע החזקה הוא המשמעותי, אלא העובדה שיש לצדך עדים. הנפקא מינה תהיה במקרה של תרי ותרי כאשר יש שני תובעים, כת עדים אחת המצדדת בתובע אחד בלבד, כת עדים שנייה המצדדת בנתבע, והתובע בלי העדים תפס. לפי הרמב"ן נראה שהתפיסה תועיל, משום שהתרי ותרי קעקעו את החזקה של הנתבע; אך לפי הר"ן נראה שנוציא מהתופס, משום שאין לצדו שני עדים.

אולם, יש לציין שהרמב"ן בכתובות טז: תוך התייחסות לדבריו בבבא מציעא, כותב ניסוח כעין זה של הר"ן: "דעדים אלימי ולא מפקינן כנגדן".

[6] ועוד, שהרי ודאי שהתפיסה בקרקע אינה חסרת משמעות לחלוטין - כאשר אין לאף צד עדים על כך שהוא מרה קמא, מפעילים "כל דאלים גבר" ביחס לקרקע, והתופס יישאר בה (בבא בתרא לד:).

[7] ואלו הם דבריו:

אוקי תרי להדי תרי כו' מידי דהוי אנכסי דבר שטיא. תמיה לי דלאיזה ענין מביא ראיה מבר שטיא וכי עדיין לא ידענו דמספק לא מפקי' ממונא והרי פרכינן בפשיטות ומגבי' ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו הרי דמפשט פשיטא ליה דבתרי ותרי אין גובין, ואי דהראיה על הא דמקרע לא קרעינן והיינו דאם תפס מהני ומביא ראיה מבר שטיא דמהני תפיסה, הא באמת בבר שטיא לא מהני תפיסה ונהי דהטעם דבקרקע ל"ש תפיסה אבל במטלטלין מהני עכ"פ ליכא ראייה משם על תפיסה דמהני, וזהו תמיה עצומה לכאורה. ואף דנראה דרש"י ד"ה ואוקי ממונא נזהר מזה. ודקדק לפרש ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ועל זה קאי הראייה מנכסי דבר שטיא. אבל מ"מ אין זה תעלה דהא זה ל"ש להאוקימתא דאין נאמנים דאוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה דזה פשוט דבספק אין מוציאין ממוחזק ובקרקע מי מקרי מוחזק זה אינו שייכות להאוקימתא, וזה עינן ודין בפני עצמו בקרקע מי מקרי מוחזק.

[8] לנוחיות הלומדים נצטט אותה בלשונה:

וי"ל למה דמבואר ביבמות דההיא דבר שטיא הטעם דתרי ותרי ספיקא דרבנן, ומדאורייתא בכל תרי ותרי מוקמי אחזקה, מש"ה מוקמי הקרקע בחזקת מרא קמא. אבל למ"ד תו"ת ספיקא דאורייתא, דתרי ותרי מסלקין לכל החזקות, ה"נ לא מוקמי הקרקע בחמ"ק. והנה בפשוטו היה נראה כיון דאסתלק חזקת מ"ק, מוקמי הקרקע ביד המוחזק, דא"א להוציא מהמוחזק. אבל בכדי ליישב קושיה הנ"ל, י"ל דלמ"ד תו"ת ספיקא דאורייתא מסלקין לכל החזקות, ואפי' חזקת מוחזק, ולא אלים חזקת המוחזק כלל במקום תו"ת, והדין דיחלוקו. ולזה בתחלה פרכי' ומגבי' ביה כבשטרא מעליא, היינו דמגבי' ביה כולא, הא תו"ת נינהו, דעכ"פ אין גובה כולו, ור"נ הו"מ לשנוייה באמת לא מגבי' ביה כולו אלא יחלוקו אבל ר"נ ס"ל לקושטא דמלתא דבתו"ת אין מגבי' כלל דקיימי' חזקת ממון דתרי ותרי ס' דרבנן ועל זה מביא ראיה מבר שטיא דבתו"ת לא מסלקין החזקות.