יט: - שטרא פרסאה: שטרות העולים בערכאות של עכו`ם

  • הרב משה טרגין

שטרא פרסאה / הרב משה טרגין

שטרות העולים בערכאות של עכו"ם

גיטין יט:

מקורות

גיטין יט: "תניא כוותיה... קא משמע לן".

גיטין י: משנה, גמרא עד "כרתי".

רשב"א ד"ה ואיבעית אימא.

רמב"ם הלכות מלווה ולווה פכ"ז ה"א.

בבא בתרא נד "ואהדר... באיגרתא", רשב"ם ד"ה והאמר.

בבא קמא קיג: "אמר שמואל... עלייהו".

רשב"א נדרים כח. ד"ה במוכס, עד "אחר".

חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות גירושין פ"ו ה"ט, "דוגמת זה... שטרא".

מרדכי גיטין סימן רכ"ה.

שאלות הכנה

1. האם שתי התשובות של הגמרא שוללות את היישום של דינא דמלכותא דינא בשטרות?

2. כיצד משקפים המקורות השונים של דינא דמלכותא דינא, הבנות שונות של הלכה זו?

3. אילו הנחות מאמץ רבינא בהשוותו שטרות עכו"ם לסיטומתא?

4. האם העיקרון רינא דמלכותא דינא מעניק לשטרות עכו"ם מעמד חוקי מלא?

הקדמה

המשנה בגיטין דף י: דנה ומכשירה שטרות שנכתבו, נערכו, ולכאורה אף נחתמו, בבתי דין של גויים. המשנה מכנה אותם "שטרות העולים בערכאות של עכו"ם". שיעור זה ינסה לדון ברקע לדין החריג הזה.

היקף הדין

במשנה יש שתי שיטות הדנות בהיקף הדין. רבי שמעון סובר שכל השטרות - כולל גיטין - שהונפקו על ידי ערכאות אזרחיות, תקפים מבחינה הלכתית. הגמרא מקשה על האפשרות שגוי יהיה חתום על גט:

"והא לאו בני כריתות נינהו?!".

את הגמרא מטרידה האפשרות שעד גוי יהיה שותף בחתימה על גט. רש"י טוען שיש כאן פסול ספציפי שהגמרא במקומות אחרים מכנה אותו "אינו בתורת גיטין וקידושין". אי לכך פוסק רש"י, לפי הגמרא בגיטין כג:, שמי שאינו יכול להיות צד בתהליך ההלכתי של גיטין אינו יכול לשמש כעד בגט. כהוכחה לכך, הוא מביא את הדרשה האומרת "כל שישנו בנתינה ישנו בכתיבה", כלומר: רק מי שיכול לתת גט יכול להיות שותף בכתיבתו. לפי רש"י הטריד את הגמרא דין מסוים, האומר שמי שאינו שייך בעולם של גיטין אינו יכול לשמש כעד בגיטין.

הרמב"ן חולק על רש"י וסובר שהפסול הוא כללי יותר. אין מדובר רק בכך שעכו"ם הוא דמות חיצונית לעולם של הגיטין ולכן אינו יכול להיות שותף בגט. קיים חשש שגט שנכתב על ידי עכו"ם לא ייכתב עם כל הדרישות ההלכתיות של כתיבת גט: יש חשש שהגט ייכתב על דבר שעודנו מחובר לקרקע (הגמרא פוסלת גט כזה בדף כא:) או שלא ייחתם לשמה. איננו יכולים להכשיר את הגט הזה כי אין אנו יודעים אם תהליך הכתיבה שלו היה כשר.

בין אם הפסול הוא נקודתי כשיטת רש"י, ובין אם הוא רחב יותר כדעת הרמב"ן, הגמרא אומרת שרבי שמעון המכשיר גט שנעשה בערכאות של עכו"ם, סובר בוודאי כרבי אלעזר האומר שעדי מסירה כרתי. אם עדי המסירה הם שנותנים את התוקף לגט אין כלל צורך שעדים יחתמו על הגט. ולמרות שעכו"ם חתמו על הגט, כל עוד הגט יימסר בסופו של דבר בפני עדים כשרים הוא יהיה כשר, מפני שעדי המסירה הם שייתנו תוקף לתהליך כתיבת הגט. שיטתו הליברלית של רבי שמעון נשענת על שיטת רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי, האומרת שאין הכרח בכך שיהיו עדי חתימה, וכי עיקר יצירת הגט נעשה על ידי עדי המסירה.

הגמרא דנה באופן פרטני יותר בשיטת תנא קמא. תנא קמא מצמצם את הדין ומכשיר שטרות שנכתבו בערכאות עכו"ם חוץ מגיטי נשים ועבדים. הגמרא תולה את דברי תנא קמא בכך שהוא פוסק כרבי מאיר שעדי חתימה כרתי, ולא כרבי אלעזר.

הגמרא מבינה בקלות כיצד שטרות כאלה יכולים לשמש כשטרי ראיה - במקרה כזה השטר אינו יוצר שום חלות הלכתית אלא רק מעיד על תהליך הלכתי שקרה. ויש לערכאותיהם די יושר ונאמנות להעיד על מה שקרה בלא שנחשוש שהם משקרים. אך מה לגבי שטרי קניין, שטרות שבהם השטר יוצר חלות הלכתית - דבר שערכאות של עכו"ם אינם מסוגלים לעשותו?

הגמרא מעלה שתי אפשרויות לענות על שאלה זאת. השנייה מביניהן היא שתנא קמא אכן לא הכשיר שטרי קניין אלא רק שטרי ראיה. כשהוא אמר "חוץ מגיטי נשים" הוא לא התכוון רק לגיטי נשים, אלא לכל שטר שיוצר חלות הלכתית, כלומר גם לשטרי קניין. השטרות היחידים שיכולים עכו"ם ליצור הם שטרי ראיה, בהם הם רק מעידים על כך שהמקרה אירע, אך הם אינם יוצרים חלות הלכתית.

האפשרות הראשונה שהגמרא מביאה לכך היא שתנא קמא מכשיר גם שטרי קניין, וזאת בהסתמך על דינו של שמואל ש"דינא דמלכותא דינא".

דינא דמלכותא דינא

יש בראשונים דיון לגבי יישום "דינא דמלכותא דינא" בשטרות. לפי הרשב"א, שתי השיטות בגמרא משתמשות בדין "דינא דמלכותא" כדי להתיר את השטרות האלה, והן נחלקו רק בשאלה האם להתיר גם שטרי קניין. אך לפי הרמב"ם נראה שעצם המחלוקת בגמרא היא האם ניתן ליישם דין "דינא דמלכותא" לגבי שטרות. בהלכות מלווה ולווה פכ"ז ה"א מכשיר הרמב"ם שטרי ראיה בלבד, ומתקבל הרושם שכדי להתיר שטרי קניין היה צריך להשתמש ב"דינא דמלכותא".

אך מדוע נדחה את דינו של שמואל? מדוע יישום הדין בדיני שטרות מוטל בספק? ייתכן שדיון כללי ב"דינא דמלכותא דינא" יבהיר לנו את מידת יכולתנו ליישם את הדין בסוגייתנו, בשטרות של עכו"ם.

כדי להבין את אופי "דינא דמלכותא" ננסה לעקוב אחר מקור הדין ושורשיו. הגמרא בבבא קמא (קיג) דנה בעובדה שהמלך אוסף כסף למיסים ומהכסף הזה הוא בונה כבישים וגשרים שאחר כך אנחנו משתמשים בהם. תיאורטית, ייתכן שאנחנו משתמשים בכסף של אנשים אחרים (שבעזרתו נבנו הכבישים) ללא רשותם. אולם אם אנחנו מקבלים את סמכות המלך (ומשלמים בעצמנו מיסים), אנו יכולים להשתמש בנכסים ציבוריים ללא בעיית גזל. אנחנו מכירים בסמכותו של המלך לאסוף כסף ולהשתמש בו לשימושים ציבוריים. הרשב"א בנדרים מרחיב זאת עוד יותר. כיוון שהמלך הוא בעל הקרקעות של המדינה, הוא יכול, עקרונית, לסלק אותנו מבתינו. בתשלום המסים אנחנו רוכשים את זכותנו להמשיך לחיות בביתנו. גם הגמרא וגם הרשב"א נותנים הסבר חברתי-כלכלי מדויק לכוח שבעזרתו מותר למלך לגבות מיסים.

פרשנים אחרים נתנו הסבר חוקי רחב יותר ל"דינא דמלכותא דינא". המבי"ט, לדוגמא, מסביר בספרו קריית ספר (הלכות גזלה פרק ה') שלכל מלך יש סמכות גורפת הנובעת מפרשת המלוכה בספר שמואל. כל מה ששמואל מתאר שם כהתנהגות המלך משקף סמכות הלכתית שניתנת לכל מלך - בין אם הוא יהודי ובין אם הוא גוי. החת"ם סופר הולך בדרך דומה (תשובה ר"ח) ומנסה לשאוב את סמכות המלך מהפסוק "האלף לך שלמה" שבשיר השירים. סמכותו של המלך אינה מוגבלת לאיסוף כסף ומסים לצרכים ציבוריים; ההלכה מעניקה לו סמכות גם לצבור הון אישי.

שתי גישות אלה מתארות את המקור של "דינא דמלכותא דינא" בצורה שונה, והיקף היכולת ליישם את הדין תהיה שונה ביניהן. לפי הגישה הראשונה סמכות המלך מצטמצמת ליכולתו לאסוף כסף כדי לבנות מבנים ציבוריים: המלך הוא מעין אדריכל של העיר, והוא אחראי על חלוקת המשאבים הציבוריים. כדי שיוכל לבנות את המבנים לצורך העם , הם נותנים לו כסף. הוא אוסף מסים, ואחראי על חוקי המסחר ועל עניינים אזרחיים. אך אין לו כל מעמד הלכתי מעבר לנושאים אלו, ואין כל סיבה להכשיר שטר רק מכיוון שנכתב בבתי המשפט שלו. אנו משלמים לו מיסים, אך איננו נותנים שום תוקף הלכתי להתערבותו בענייני שטרות.

לעומת זאת, לפי המבי"ט והחת"ם סופר, יש למלך סמכויות הלכתיות רחבות, הבאות לידי ביטוי גם במיסוי ובחוקים האזרחיים שהוא קובע. ההלכה מכירה בסמכותו של המלך, ואולי אף תיתן תוקף לשטרות שבתי המשפט שלו מנפיקים. ייתכן מאוד שהמחלוקת בגמרא לגבי שטרות של עכו"ם תלויה בהבנה הבסיסית של דינא דמלכותא.

שיטת רבנו יונה

בדיון בסוגיה מביא הרשב"א את שיטת רבנו יונה, שמוצא דרך אחרת להכשיר שטרות אלו. ללא קשר ישיר לדינא דמלכותא, מכשיר רבנו יונה שטרות אלה על פי אותה דרך שבאמצעותה פועל קניין סיטומתא. הגמרא בבבא מציעא מביאה את דין סיטומתא - דין שמאפשר לפעולות סמליות שהציבור נוהג בהן להיות פעולת הקניין הסופית. לדוגמא: סוחרי יין חרטו בדרך כלל סמל מסוים על חבית היין על מנת לסמל את חתימתה של עסקה מסוימת. למרות שאין לפעולה זו מקור הלכתי, היא יכולה להוות סיום תהליך קניין עקב ההסכמה הרחבה שיש לאקט זה. רבנו יונה טוען שגם אם לא ניישם "דינא דמלכותא" לגבי שטרות ניתן לשטרות תוקף עקב השימוש הרחב שעושים בהם.

יש בדינו של רבנו יונה מספר נקודות הדורשות ליבון: כיצד נוצרים שטרות אלה? האם יש רובד דאורייתא המאפשר הכשרת שטרות מסוג זה ושעליו הם נשענים, או שמא יש רק תקנות של חכמים המאפשרות העברת רכוש באמצעותם, אך אין כאן יצירת שטר הלכתי?

ניתן גם להטיל ספק בנקודה נוספת שרבנו יונה מתייחס אליה כאל מובנת מאליה: העובדה שאנו מעניקים תוקף הלכתי למעשים שאנשים נוהגים לעשות עדיין אינה אומרת בהכרח שניתן תוקף הלכתי לערכאות של עכו"ם. עקרונית, ייתכן שניתן תוקף למנהגים שיהודים פיתחו, אך לא ניתן תוקף לבית דין זר.

נפקא מינות אפשריות

שאלה נוספת בה יש לדון לגבי מעמדם של שטרות אלו היא כיצד עליהם להיראות: עד כמה עליהם להיות קרובים לשטרות הלכתיים רגילים? שאלה זו באה לידי ביטוי ברמת הקריטריונים ההלכתיים שעליהם יש להקפיד בעת כתיבת השטר. בכמה מקומות בגמרא מופיעים קריטריונים הלכתיים מוגדרים מאוד לגבי כתיבת שטרות, כמו הכתב, מבנה השטר ועוד. האם כל זה צריך להישמר גם בשטרות שנכתבו על ידי גויים?

ספר התרומות מביא בשער ס"ז בשם הרמב"ן כי יש להקפיד על כל ההגדרות ההלכתיות הרגילות. הריב"ש בתשובותיו מביא דעה אחרת, וגם למהרי"ק (שורש קפ"ז) יש דיון בנושא.

גם אם נכשיר שטרות אלה עקב יישום נרחב של דינא דמלכותא צריך לשאול האם נתייחס אליהם כשטרות רגילים, או שמא יהיה להם מעמד נפרד? רבנו חיים בחידושיו על הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ו ה"ט) דן בנושא.

דין נוסף בו יש לדון הוא גבייה מנכסים משועבדים: מלווה יכול לגבות מנכסי לווה שנמכרו רק אם ההלוואה הייתה בשטר - מלווה בשטר גובה מנכסים משועבדים. האם יש לשטרות אלה מעמד שכזה? פשט הגמרא בגיטין יט: נותן להם כוח מלא, אפילו לגבות ממשועבדים. אך הגמרא בדף יא: מגבילה את כוחם לנכסים בני חורין בלבד. דיון בנקודה זו הוא כבר מעבר לגבולות שיעור זה, אך גם היא תלויה בהבנת דינא דמלכותא, וכן בהבנת שעבוד נכסים על ידי שטר.

שאלה אחרונה שיש לדון בה היא מהן הערכאות המוסמכות לכתוב שטר שיהיה לו תוקף הלכתי. הגמרא בגיטין יא. מביאה מקרה שבו רצה רבינא להכשיר שטר של עכו"ם, אך רפרם תיקן אותו ואמר שדווקא שטרות שנכתבו בבית משפט רשמי של עכו"ם כשרים. ראשונים רבים דנים בשאלה האם סיבת הפסול בבתי משפט לא-רשמיים היא חשש שהשטרות נכתבו בדרך פסולה וברמה נמוכה מדי, או שמא יש פסול פורמלי יותר, הפוסל מערכות משפט מקבילות. המרדכי בגיטין סימן שכ"ה מעלה מספר אפשרויות בעניין זה. אם "דינא דמלכותא" יוצר שטר קנייני, אז יש יותר מקום להגביל את יישומו בשטרות דווקא לבית המשפט הרשמי של המלך. אך אם "דינא דמלכותא" אינו יוצר שטר של ממש אלא רק סוג של ראיה המקבילה לשטר, אז אולי גם מערכות משפט המקבילות לזו של המלך יוכלו ליצור שטרות.