ייהרג ואל יעבור

  • הרב מתן גלידאי

ייהרג ואל יעבור

יהודי שבאו ואיימו עליו, שאם לא יעבור על מצווה מסויימת של התורה יהרגוהו, בדרך כלל עליו לציית ולעבור על המצווה כדי להציל עצמו ממוות, שנאמר "וחי בהם" - "ולא שימות בהם". ברם, ישנם שלושה מקרים חריגים, שבהם אומרים "ייהרג ואל יעבור":
1. בשלוש העברות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
2. כאשר הדבר מתרחש בפרהסיא, היינו בפני עשרה יהודים.
3. בשעת השמד, כאשר מלך רשע גוזר גזרות על ישראל לבטל דתם.

 

הרמב"ן (מלחמות ה', סנהדרין פ"ח) וראשונים אחרים כותבים בפשטות שיש הבדל בין הדין הראשון, הנוגע לשלוש העברות, לבין שני הדינים האחרים. הדין הראשון מבוסס על חומרת מעשה העברה: כל המצוות חשובות פחות מחייו של האדם, ואילו אותן שלוש עברות כל כך חמורות ובעייתיות, שיש להימנע מביצוען אפילו במחיר חייו של האדם.

 

שני הדינים האחרים, לעומת זאת, אינם מבוססים על חומרת מעשה העברה, שהרי מבחינת המעשה עצמו אין חילוק בין צנעה לבין פרהסיא ובין שעת השמד לזמן אחר. דינים אלו מבוססים על תוצאת לוואי של המעשה: כאשר אדם עושה עברה בפרהסיא או בשעת השמד, הדבר גורם לחילול השם, ומוטב שימות אדם מישראל ולא יתחלל שם שמיים. אפשר לומר גם להיפך: כאשר אותו יהודי מוסר עצמו למיתה ואינו עובר, יש בכך קידוש שם שמיים, והישג זה שווה את המחיר של מות אדם מישראל. שיקולים אלו לכאורה אינם קיימים בדין הראשון, שכן דין זה שייך אפילו בצנעה, ואילו קידוש השם וחילולו לכאורה אינם שייכים אלא בפני קהל.

 

ברם, הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ה) ובספר המצוות (ל"ת ס"ג) מביא את שלושת הדינים בכפיפה אחת, תחת הכותרת של קידוש השם וחילול השם. לדבריו, גם לגבי שלוש העברות, הנהרג ואינו עובר מקדש את השם, והעובר ואינו נהרג מחלל אותו, אף שמדובר בצנעה. שם שמיים מתקדש, או להבדיל מתחלל, בהתאם להתנהגות בני האדם בעולם, גם אם אין פרסום להתנהגות זו. נראה שלדעתו, מעשה העברה כשלעצמו אינו מצדיק מחיר של נפש מישראל, גם אם מדובר בשלוש העברות, כיוון שהעברה נעשית באונס, מה שמוריד מחומרת המעשה. רק התוצאה הנלווית של חילול השם יכולה להצדיק מחיר כזה. כאשר אדם מישראל מתרכז באינטרס הפרטי שלו, ומוכן לבצע מעשים בעייתיים כל כך כדי לשמור על חייו, הרי שיש בהתנהגות זו פגיעה בשם שמיים, והרצון להימנע מתוצאה חמורה זו הוא העומד מאחורי חובתו של האדם להיהרג ולא לעבור.

 

הראשונים נחלקו לגבי אדם שלא קיים הלכה זו, אלא עבר על אחת משלוש העברות במקום למסור עצמו למיתה: לדעת הרמב"ם אף שחילל את השם, אין מענישים אותו על כך, כיוון שבסופו של דבר היה אנוס, ואילו הרמ"ך חולק וכותב שאדם זה יקבל את העונש המגיע למי שביצע עברה כזו במזיד.

 

לדברינו הרמב"ם הולך לשיטתו: מעשה העברה כאן אינו חמור כל כך, ואינו מצדיק את מיתתו של אותו אדם, שהרי הוא אנוס. הדרישה ממנו למסור עצמו למיתה היא רק משום חילול השם, ועל חילול השם עצמו אין עונש. ואילו הרמ"ך סובר שדין "ייהרג ואל יעבור" בשלוש העברות נובע מחומרת מעשה העברה עצמו, ובמעשים חמורים כאלו אין מקלים באונס, ולכן גם לאחר מעשה מחשיבים אותו כמזיד.