בכורות | דף מו | ייחוס עובר במעי אימו הנוכרייה

אנו למדים מהמשנה בסוגייתנו שבנה של אשה נוכריה אשר התעברה מזרע בעלה הנכרי, ולאחר מכן התגיירה (קודם לידת הבן), אינו מיוחס לאביו הנכרי.

רש"י (ד"ה נתגיירה מעוברת) מציין שהמקור לכך שהתורה הפקיעה את זרעו של הנוכרי הוא פסוק ביחזקאל (כג, כ):

"וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם:"

בניגוד לאמור בסוגייתנו ,מדברי הגמרא במסכת קידושין (דף יז עמוד ב) עולה שלבן נוכרי יש ייחוס אחר אביו הנוכרי. החילוק בין הגמרות הוא שדברי הגמרא בקידושין אמורים רק בזמן שהבם לא התגייר. הגמרא בסוגייתנו מתייחסת לבן כחסר ייחוס דווקא כאשר הלה עבר תהליך גיור. במקרה זה היחס לבן הוא ממש כאילו נוצר מעצמו ואין לו אב כלל.

בעלי התוספות (ד"ה נתגיירה מעוברת) תמהים על כך שרש"י נצרך לגזירת הכתוב, שכן למדנו בגמרא (יבמות דף כב עמוד א) שמרגע שגר מתגייר הוא כקטן שנולד וממילא אין לו כל קשר למי שהיה אביו לפני הגיור. כך גם לגבי האב, מרגע שהוא נכנס לקהל ישראל, ילדיו אינם נחשבים עוד כקרובים שלו.

יתכן ודברי רש"י מכוונים למקרה ספציפי בה ישנה סיבה ליחס את הבן המתגייר אחר אביו למרות הכלל ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". יתכן ורש"י הבין שדברי הגמרא ביבמות אמורים דוקא ביחס למי שמתגייר בחייו, משום שבגיורו הוא מתנתק מהוריו. לעומת המתגייר בחייו, עובר ה'מתגייר' במעי אמו נולד כיהודי ולא עובר תהליך של ניתוק מאביו. על כן ניתן לומר שבן זה מתייחס אחר אביו כמו שהוא מתייחס אחר אמו. בעקבות הבנה זו רש"י מבהיר שהפסוק מיחזקאל מלמדנו שייחוס האב נקבע כבר בזמן ההפריה, ובמקרה בו האב לא היה יהודי באותה שעה, התורה הפקיעה את זרעו, ובנו לא מתייחס אחריו.

לדעת רש"י, שאומר שהתורה הפקיעה את זרעם של נוכרים, יתכן לומר שבמקרה בו בא ישראל על נוכריה והיא התגיירה בזמן שהעובר עוד במעיה, ייחשב הוולד כבנו של הישראל; שכן, יוצא שמעולם לא הופקע זרעו ואולי הוא אף בכור לנחלה. ברם, לדעת בעלי התוספות, שכל גר הוא כקטן שנולד (גם זה שבמעי אמו) לא נוכל לומר כן, ולוולד זה לא יהיה כל ייחוס לאביו.