דילוג לתוכן העיקרי

פורים | ענייני יין

הרב אביעד ברטוב
הרב נעם מלכי
10.03.2005
קובץ טקסט


יין * / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

כידוע, 'שואלין ודורשין בהלכות חג שלושים יום קודם החג', ומאחר שחייב איניש לבסומי בפוריא, החלטנו לעסוק השבוע בהלכות יין.

כאשר אנו באים לעסוק בהלכות יין, עומדים לפנינו מספר נושאים בהם ניתן לדון: הלכות יין-נסך, הלכות ברכות והגדרת יין לעניין קידוש. בשיעור זה נעסוק בעיקר בהלכות הקשורות לברכה על היין, אולם מתוך כך נעסוק גם בנושאים נוספים.

יין מבושל

מה מברכים על יין מבושל? בשאלה זו נחלקו הראשונים, וכך כותבים התוספות:

"...ונראין הדברים, שכל דבר שהוא כל כך טוב מבושל כמו חי וחי כמו מבושל, כמו מיני קטניות וכן תפוחים, יש להן ברכה הראשונה שכל כך שוין מבושלין כמו חיין. ומטעם זה מברכינן נמי על היין מבושל 'בורא פרי הגפן', שכל כך הוא טוב אחר הבשול כמו קודם לכן..." (לח: ד"ה משכחת לה).

כלומר, למרות שבדרך כלל כאשר פרי מסוים עובר שינוי על-ידי בישולו - משתנה ברכתו, כאשר השינוי לא גורע בפרי והעולם ממשיך ליהנות ממנו כמקודם - ברכתו לא משתנה. לכן ביין מבושל, מאחר ששימושו לא נפגע - ברכתו לא משתנה.

לעומת דברי תוספות אלו, אומרים התוספות במסכת בבא בתרא בשם רש"י:

"...אבל יש להביא ראיה מירושלמי דשקלים ודערבי פסחים דיין גמור הוא [-הכוונה היא ליין מבושל], דאמר התם: 'ארבע כוסות שאמרו יוצאים ביין מבושל', אלמא מקדשין איין מבושל. ודלא כפרש"י והר"ש שכתבו דיין מבושל מברכין עליו 'שהכל' דאישתני לגריעותא. ואין להאריך כאן" (בבא-בתרא צז. ד"ה אילימא).

התוספות מביאים בשם רש"י ותלמידיו שהברכה על יין מבושל היא 'שהכל' מאחר שהוא השתנה לגריעותא.

כפי שראינו בתוספות, במקביל לדיון אודות ברכתו של יין מבושל, קיים דיון גם אודות כשרותו לקידוש היום. וכך כותב הרמב"ם:

"אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. לפיכך, אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת החרדל בחבית גדולה, אין מקדשין עליו. כך אנו מורין בכל המערב. ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן.

השגת הראב"ד: 'ויש מי שמתיר... להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן' - אמר אברהם: ואמת הוא זה, וכן מפורש בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) שמקדשין ביין קונדיטון" (הל' שבת פכ"ט, הל' יד).

אם-כן, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדין יין מבושל לעניין קידוש. הרמב"ם פוסק שאין מקדשין על יין מבושל, ואילו הראב"ד חולק עליו וסובר שאף-על-פי שיין מבושל אינו עולה על גבי המזבח, הוא כשר לקידוש היום.

נראה כי את ההסבר לשורש המחלוקת ניתן למצוא בדברי הריב"ש בתשובה:

"...ומטעם זה ג"כ אמרינן שמקדשין ביין מבושל או מעושן, אע"פ שפסולין לנסכים, שהרי לא נפסלו לנסכים אלא מפני שנשתנו מברייתן. ואנן דרשינן 'כבש ונסכים' (ויקרא כ"ג, לז) - מה כבש שלא נשתנה אף נסכים שלא נשתנו, ולא שיהיו נפסלין מחמת גריעותא, דאדרבה הבשול משביחו. וכדתנן (בפרק בתרא דתרומות): 'אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו, ר' יהודה מתיר מפני שמשביחו', וכן העשן משביח היין; כדאמרינן (בפ' לא יחפור כ:): 'באמת ביין התירו מפני שמשביחו', ר"ל העשן. וכיון שכן לא נפסלו לקידוש-היום, כי לא אמרו אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על-גבי מזבח, אלא למעוטי הנפסל מחמת גריעותא" (שו"ת הריב"ש סימן י').

הריב"ש מבאר לנו שתי נקודות חשובות:

א. דבר ראשון הריב"ש מבאר את טעמו של הרמב"ם. כפי שראינו, הרמב"ם תולה את כשרות היין לקידוש, בכשרותו לגבי המזבח. הריב"ש מבאר כי דין זה נלמד מהפסוק בויקרא 'כבש ונסכים', שכשם שהכבש מובא למזבח ללא שינוי, כך גם היין. לדעת הריב"ש, הרמב"ם מצריך יין ללא תוספות, ללא קשר אם הוא הושבח או נגרע.

ב. את דעת הראב"ד מסביר הריב"ש בדרך הבאה: הראב"ד סובר שיין מבושל מועיל לקידוש, וסומך את שיטתו על הירושלמי ועל המשנה בתרומה, האומרים שהבישול לא פוגם ביין אלא משביחו. בניגוד לרמב"ם הפוסל את היין בעקבות כל שינוי שיעשה בו, הראב"ד סובר כי יש לחלק בין שני סוגי שינויים: שינוי הפוגם בטעם היין ופוסל אותו לקידוש; שינוי שמשנה את מצבו הטבעי של היין ולכן לא יוקרב למזבח, אולם יהיה כשר לקידוש מכיוון שהטעם לא נפגע.

בקיצור נחלקו הרמב"ם והראב"ד בגדרי יין לקידוש: לפי הרמב"ם צריך יין שקרב על-גבי המזבח, כלומר יין טבעי ממש[1]. לפי הראב"ד כל שינוי שאינו פוגם מהותית בטעם היין אינו פוסלו לקידוש.

הלכה למעשה - יין מבושל לקידוש

להלכה נפסק בשו"ע כדלהלן:

"מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש, וי"א שאין מקדשין עליהם.

הגה: והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש" (אורח-חיים סי' רע"ב, סעיף ח).

מה דינו של יין מפוסטר? בפרק הבא נראה כי נחלקו בכך האחרונים, אולם נציין כבר עתה כי למחלוקת זו ישנה השלכה מעשית לקידוש. כפי שנראה נחלקו אחרוני דורנו האם פסטור היין נחשב כבישול - דעת הגרש"ז שלא, ואילו דעת ה'מנחת יצחק' שכן. הנפקא-מינה לשאלה זו תהיה לפוסקים כדעת הרמב"ם (כדעת ה'יש אומרים' בשו"ע) ופוסלים יין מבושל לקידוש, שאז לשיטת ה'מנחת יצחק' ישנה בעיה לקדש על יין מפוסטר.

הלכה למעשה: יין מפוסטר

כידוע, היינות אותם אנו שותים כיום הינם יינות מפוסטרים. האם יינות אלו נחשבים ליין מבושל?

בשו"ת 'מנחת יצחק' מובא דיון שלם מתי יין נחשב למבושל. אמנם דיונו שם נסוב סביב הלכות יין נסך, אולם הוא נוגע גם לעניינו. וכך אומר הרמב"ם לגבי יין נסך:

"אין מתנסך לעכו"ם אלא יין שראוי להקריב על גבי המזבח, ומפני זה כשגזרו על סתם יינם וגזרו על כל יין שיגע בו שיהיה אסור בהנייה לא גזרו אלא על היין הראוי להתנסך. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו העכו"ם אינו אסור ומותר לשתות עם העכו"ם בכוס אחד, אבל יין מזוג ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה - אם נגע בו נאסר" (הל' מאכלות אסורות פי"א, הל' ט).

כלומר, רק יין טבעי שאותו מנסכים על-גבי המזבח נכלל בגזרת סתם יינם. לאור זאת דן ה'מנחת יצחק' האם פיסטור היין בימנו הופך את היין למבושל. וזו לשונו:

"על דבר שאלתו ביין מבושל רכוז שהוסר ממנו הרבה לחלוחותו על-ידי שמחמים אותו לחום של 140 מעלות פרנהייט ולמעלה עד בערך 180 מעלות פרנהייט (בישול מעלה רתיחה הוא 212 מעלות פרנהייט) תחת ואקום, שעל ידו יכול להתבשל ולהתמעט בלי שיגיע עד שיעור 212 מעלות פרנהייט, והטעם שעושים זה שאם מעלים חומם יותר מזה ישרוף הסוכר שבתוכו ויתקלקל מעט היין, אבל כשעושים במעלת 140 מעלות פרנהייט - שבודאי הוא כבר יד סולדת בו - לא ישרף, ומכל מקום יתמעט ומעלה אבעבועות במעלת חום כזה. ושאלתינו הוא: כיון שבאמת יכולים להשיג זה כבר במעלת חום פחות מזה, שאין בו חום יד סולדת בו, אם עושים ואקום יותר חזק, ונפעל ממש אותו פעולה התמעטות, וגם מעלה אבעבועות, אם באמת אפילו שהוא יד סולדת, שאין עושים ואקום חזק, אם נקרא מבושל לנוגע למגע עכו"ם, שלא יהיה אוסר בנגיעתו אחר שהחזירו מים לתוך אותו הרכז שיהיה בחוזק שיעור מיץ ענבים - הנדון הוא כיון שבאמת אין רתיחתו משנה הטעם, לא נקרא בישול, או דלמא כיון שהוא יד סולדת, וגם מעלה אבעבועות ומתמעט בזה, שפיר נקרא בישול, הלא אם אדם יבשל במעלת הר גבוה מאד גם כן אינו צריך לבשל במעלת חום של 212 מעלות פרנהייט, ויבשל בהרבה פחות מזה" (שו"ת מנחת-יצחק חלק ז', סימן סא).

ובקיצור, המצב הנו כדלהלן: כדי להגיע לידי בישול ביין צריך להביאו לחום של 220 מעלות פרנהייט (קצת יותר מ-100 מעלות צלזיוס). ואולם, מאחר ובישול כזה של היין עלול להביא לשרפת הסוכר, מביאים את היין לכדי טמפרטורה של 140 מעלות פרנהייט (קרוב ל-60 מעלות צלזיוס). השאלה שעלתה לפני בעל ה'מנחת יצחק' היתה האם ניתן לראות יין כמבושל למרות שלא הביאו אותו לרתיחה מאחר שסוף כל סוף היין התמעט בבישול של 140 מעלות פרנהייט ובודאי החום הוא יותר מהיד סולדת. תשובת ה'מנחת יצחק' היתה כדלהלן:

"הנה כבר גליתי דעתי בעל-פה שבנוגע אם הוי בכלל בישול לנדון נגיעת אינו ישראל, דעתי נוטה להקל (זולת מה שיש להעיר כדלהלן). דהנה בהא דאימתי נקרא מבושל לנגיעת אינו יהודי, מצינו בראשונים ג' שיעורים: א- משהרתיח ע"ג האש, כלשון השו"ע (יו"ד סי' קכ"ג, סעיף ג), והוא מדברי הרא"ש והראב"ד והרשב"א והר"ן בשם הגאונים; ב- שנחסר ע"י האור ממדתו, והוא מהרמב"ן שהביא הר"ן, והיש מי שאומר שהביא הרשב"א והר"ן. והרשב"א והר"ן כתבו להשוות הדיעות, משום שא"א לרתיחה בלא מיעוט, והובא כ"ז בב"י. [ג-] ובספר הישר לר"ת כתב, ויש לנו לדקדק מי יודע כמה בישולו וכו', אלא נאמר הלך אחר לבות בני אדם שאומר איזה מבושל שהרתיח יפה יפה וכו' עכ"ל" (שם).

כלומר, נחלקו הראשונים האם שיעור בישול ביין הנו שיעור אובייקטיבי - רתיחה / התמעטות של היין, או שהשיעור הנו סובייקטיבי - מה שהעולם אומר שהוא מבושל. להלכה נפסק שלגבי יין נסך, השיעור הוא אובייקטיבי. וכך כותב השו"ע:

"יין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים, מותר. ומאימתי נקרא מבושל, משהרתיח על גבי האש" (יורה-דעה סי' קכ"ג).

ואולם, למרות פסק זה, הסתפקו האחרונים האם התמעטות ורתיחה הנם שני שיעורים שונים, או שמא מדובר בשיעור אחד. הש"ך וכן ה'חוכמת אדם' פוסקים להחמיר ומצריכים את שני התנאים כאחד. לעומתם ה'מנחת יצחק' מעלה סברה להקל ביין נסך, וסובר כי מדובר בשני תנאים שונים, ואם היין התמעט גם אם הוא לא רתח הוא בגדר מבושל.

לאור הסבר זה של ה'מנחת יצחק', הוא מחדש כי ניתן להקל בפסטור היין, שהרי היין מתמעט בתהליך זה[2].

ואולם, חידוש זה של בעל ה'מנחת יצחק' אינו מוסכם על הכל, והרב שלמה זלמן אויערבך סובר כי הפסטור אינו נחשב כבישול, וז"ל:

"ברם נלענ"ד שיש לפקפק טובא בקולא זו מכמה טעמים: כי נלענ"ד דמבושל שנזכר בש"ס ובפוסקים מיירי דוקא בבישול רגיל, דכמו שהתבשיל מתבשל בקדירה שעל האש כך היו מבשלים גם את היין, וידוע שתיכף עם תחלת הבישול הכוהל מיד נודף ומתאדה [גם שמעתי שאם מדליקים שם גפרור נעשה שלהבת כמו בהבערה של ספירט] וכמובן שבגלל זה טעם היין משתנה, משא"כ בזמננו הפיסטור נעשה כשהיין והמיץ הם בתוך צנורות סגורים, ולכן הן אמנם דלגבי זה שצריכים שתחסר מהמדה שפיר מסתבר דאף שבגלל זה שהוא סגור ומסוגר לא נחסר כלום מהיין, מ"מ מבושל מיהו הוה כיון דמה שלא נחסר הוא רק מפני שזה סתום ואי אפשר כלל להיות אידוי אבל חשיב שפיר מבושל, אבל מ"מ נראה כיון שאם נחסר מהמדה והכוהל יצא מהיין והתאדה הרי ידוע שטעם היין משתנה מאד ולכן אין דרך הנכרים לנסך יין כזה, משא"כ בפיסטור של זמננו אשר מלבד שהטעם לא משתנה בגלל זה שסגור ואין אידוי, גם עושים עוד תחבולות בחכמה שלא יהא שום שינוי בטעם היין, ושמעתי ממומחה שהמון העם אינו יכול כלל להרגיש ולהבחין שום הבדל בין מפוסטר ללא מפוסטר" (שו"ת מנחת שלמה חלק א', סימן כה).

לדעת הגרש"ז מאחר שהפסטור בימנו לא משנה את טעם היין, ואין ניכר איזהו יין מפוסטר ואיזהו יין שאינו מפוסטר, לא ניתן להחשיב את הפסטור כבישול. למעשה פוסק הגרש"ז:

"אולם לענין מגע נכרי נראה דאף שכח דהיתירא עדיף וגם כתב הש"ך (סי' קכ"ד ס"ק ל"ג) על מגע נכרי כיון שהוא רק מדרבנן יש להקל בספק, וגם אע"ג שכלל גדול הוא דאין לנו אלא מה שגזרו חז"ל ולא להוסיף על גזירתם, מ"מ מכל הלין טעמי דאמרן אינני יודע איך אפשר להקל ולסמוך על פיסטור שרק ממית את החיידקים לחושבו כמבושל אע"ג שלא ניכר בו שום שינוי ולא נחסר כלל מהמדה וגם לא נשתנה כלל טעמו וריחו וכולם קורין אותו בשם יין סתם ולא יין מבושל, וגם יין כזה הרי שכיח ומצוי מאד, ולכן חושבני דיש להקפיד ולהזהר בזה ממגע נכרי, וגם מאלה שדינם כנכרי לענין זה, בין ביין ובין במיץ ענבים" (שם).

יין מזוג

אומרת הגמרא:

"תנו רבנן: יין, עד שלא נתן לתוכו מים - אין מברכין עליו 'בורא פרי הגפן' אלא 'בורא פרי העץ' ונוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים - מברכין עליו 'בורא פרי הגפן' ואין נוטלין ממנו לידים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך מברכין עליו 'בורא פרי הגפן' ואין נוטלין הימנו לידים" (ברכות נ:).

הגמרא עוסקת בדינו של יין חי, שהנו יין חזק מאוד שלא ניתן לשתותו ללא תוספת מים. מכיוון שכך, פוסק ר' אליעזר (וכך גם נפסק להלכה) כי אין עליו שם יין כל עוד לא נתנו בו מים, ועד אז אין מברכים עליו 'בורא פרי הגפן'.

כמה מים מותר לערב ביין בלי להפקיע ממנו את שמו? בגמרות מופיעות שתי שיטות: הגמ' בבבא-בתרא (צו:) מדברת על יחס של 1:3 בין היין למים, ואילו התוספות בחולין (כה:) הוכיחו מהגמרא כי היחס הוא 1:6 בין היין למים. להלכה נחלקו השו"ע והרמ"א במחלוקת זו, שיטת הרמ"א להקל ואילו השו"ע מחמיר:

"שמרי יין מברך עליהם 'בורא פרי הגפן'. נתן בהם מים, אם נתן שלשה מידות מים ומצא ארבעה הוה לה כיין מזוג ומברך 'בורא פרי הגפן', ואם מצא פחות אף-על-פי שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא 'שהכל'. והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל-כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו 'בורא פרי הגפן'. ונראה שמשערים בשעור שמוזגים יין שבאותו מקום.

הגה: ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, כי אז ודאי בטל" (אורח-חיים סי' ר"ד, סעיף ה).

למעשה פוסק המגן-אברהם, כי כיום היינות שלנו חלשים וצריך רוב יין. לכן, בינות חלשים כמיץ ענבים יש להיזהר בתוספות כדי שלא יאבד את טעם היין, ואילו ביינות חזקים (יין פטישים) ניתן להקל.

מיץ ענבים

לגבי מיץ ענבים נחלקו פוסקי דורנו האם חל עליו שם יין, שהרי אין בו את הפן המשמח. בפשטות גם מיץ ענבים כשר לקידוש, וזאת משום שיש לו את הפוטנציאל להפוך ליין שמשמח. הבעיה היא שבמיץ הענבים המיוצר כיום, מוסיפים חומרים משמרים ('ביסולפת') המונעים את תהליך התסיסה.

בשו"ת מנחת שלמה (סימן ד') פסק הגרש"ז להקל. לטענתו, למרות שהחומרים המשמרים שמוכנסים למיץ הענבים מעכבים את התסיסה ובכך מונעים מהיין מלהפוך ולהיות משמח, עצם העובדה שהוא התחיל תהליך של תסיסה - מכשירה אותו. העובדה שעצרו את תהליך התסיסה, לא מפקיעה ממנו את שם היין שלו.

לעומתו, בשו"ת הרידב"ז וכן בשו"ת כנסת הגדולה (סימן א'), וכן פוסק הרב אלישיב להלכה (שבות יצחק -פסח עמ' קכז) פסקו להחמיר מאחר שנשתנה טבע היין.

יש שהכשירו את מיץ הענבים מכיוון אחר, וזאת על בסיס הגמרא האומרת כי 'יין מגתו' = מיץ ענבים, כשר לקידוש. לטענתם, הכשר הגמרא מבוסס על כך שלמיץ ענבים יש פוטנציאל תסיסה, ועצם קיומו של פוטנציאל תסיסה זה, הופך את היין ליין כשר לכל דבר.

בעקבות חידוש זה, נעשו ניסויים ביקבי 'כרמל מזרחי' ונמצאה הכמות המדויקת של 'ביסולפת' המאפשרת מצד אחד לשמור על טריות היין, ומצד שני מאפשרת תסיסה במידה ויעבור מספיק זמן.

 

 


* השיעור מוקדש לעילוי נשמת טליה היימן שנהרגה השבוע בתאונת דרכים.

[1] יתכן כי הרמב"ם רוצה לחדש לנו גם גדר חדש בקידוש היום, והוא שיין של קידוש הינו סוג של נסך. בראשונים עצמם משמע שהמחלוקת היא פורמלית בהגדרת יין ולא קשורה לפן מחודש בקידוש, אולם נעיר שהגמרא (לה.) מחדשת את דין שירה על היין ויכול להיות שהכוונה היא שיין של קידוש היום הוא סוג של שירה, כשם שבקרבן הנסך הוא מעין שירה בהקרבה. וצע"ג...

[2] התעלמנו מנקודה נוספת שעלתה בדברי ה'מנחת יצחק', והיא השאלה האם שיעור יד סולדת נחשב כבישול לעניין יין נסך, כמו בשבת שהחל משיעור יד סולדת יש איסור אע"פ שאין חיוב (שיטת חזו"א) וצ"ע וע"ש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)