יין נכרי והלכות טומאה וטהרה

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

עבודה זרה דפים סט–ע – יין נכרי והלכות טומאה וטהרה

הסוגיה בדפים סט–ע דנה בהרחבה באילו מצבים חוששים שגוי אסר את היין ובאילו מצבים אין חוששים לכך. במהלך הדיון הגמרא משווה כמה פעמים בין הלכות יין נסך להלכות טומאה וטהרה.

ההשוואה הראשונה (סט ע"א) היא בין הנחת חביות יין עם פועלים גויים לבין הנחת טהרות עם פועלי עם הארץ. בפשטות, מסקנת הגמרא שאכן יש להשוות בין הדברים, ובשניהם ניתן להתיר רק "בבא להם דרך עקלתון" ובתנאי שלא אמר "לכו ואני בא אחריכם".

אמנם הכסף משנה הבין שהרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פי"ב הט"ז) פסק רק את התנאי שלא אמר "לכו ואני בא אחריכם", ולא את התנאי של דרך עקלתון:

"עכו"ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום והוא הולך אחריהן לשמרן – אפילו הפליגו ממנו כדי מיל, הרי אלו מותרות, שאימתו עליהן ואומד: עתה יצא לפנינו ויראה אותנו.
ואם אמר להם: 'לכו ואני אבוא אחריכם' – אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתחו פי הכד ויחזרו ויגיפו אותה ותיגב, הרי היין כולו אסור בשתיה; אם פחות מיכן, מותר".

הכסף משנה כותב שאף הרי"ף לא הביא את האוקימתא של דרך עקלתון, ומבאר את טעם ההשמטה כך:

"ונראה לי שטעמם מפני שהם מפרשים דלא קאי האי אוקימתא אלא לענין טהרות, דבנגיעה בלבד הן מטמאות, אבל לא לענין יין נסך, שאינו נאסר בנגיעה בלבד אם לא שכשך".

לדבריו, מכיוון שניסוך הוא מעשה מורכב וארוך יותר, הגוי מתיירא יותר לעשותו, ולכן החשש ביין נסך חמור פחות מן החשש בטהרות.

הלחם משנה דוחה את דברי הכסף משנה. ראשית, הוא מציין שגם בהלכות טהרות לא הזכיר הרמב"ם בפירוש את התנאי של דרך עקלתון. שנית, הוא מדייק מן הרמב"ם שפסק את התנאי של דרך עקלתון: הרמב"ם כותב שהפועלים הגויים חוששים "עתה יצא לפנינו ויראה אותנו" – וכיצד יֵצא בעל הבית לפניהם אם לא בדרך עקלתון? לפיכך מסיק הלחם משנה שאין לחלק בין יין נסך לטהרות.

שאלת היחס בין יין נסך לטהרות עולה במפורש בדף ע ע"ב, ששם נחלקים בה רב ורבי יוחנן: לדעת רב, אכן חוששים יותר לטהרות, ואילו רבי יוחנן אינו מחלק. מדוע לא חש רבי יוחנן (שהרמב"ם פסק כמותו) לשוני המציאותי שציין הכסף משנה?

ייתכן שרבי יוחנן ראה כאן גם שיקול נגדי, המחמיר את החשש ביין נסך דווקא. לעם הארץ אין בדרך כלל מניע לטמא את טהרותיו של החבר, והחשש הוא לרשלנות גרידא. גוי, לעומת זאת, רוצה לנסך, ועל כן יש לחשוש ליין לא פחות משחוששים לטהרות, הגם שמעשה הניסוך אכן סבוך יותר.

כיוון שונה לגמרי, שכבר עמדנו עליו בעבר (ראה עיוננו לדף לג), הוא שלפנינו מגמה עקרונית של השוואה בין הלכות יין נסך להלכות טומאה וטהרה. באותו עיון הצבענו על ההקבלות בדיני הכשר הכלים וטהרתם (דף עה ע"א), בגדרי הגברא המנסך (נז ע"א) ובדיני מעשה הניסוך (ס ע"ב). על אלו ניתן להוסיף את ההשוואה בדין חבית שניקבה (נט ע"ב – ס ע"א) ואת ההשוואה בדיני ספקות בדף ע ע"א. מצינו גם שימוש במונחים של טהרות בהקשר של יין נסך: "המטהר יינו של גוי" (משנה סא ע"א). ויתרה מכך, להלכה נפסק שסתם יינם אכן טמא (ראה תוספות דף ל ע"ב, ד"ה ומטמא טומאת משקין; רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פ"ו ה"ח).

זהו יסוד חשוב בהלכות יין נסך, וכדי לבארו כראוי, אאריך הפעם יותר מן הרגיל בעיונים אלו.

ניגש לנושא מתוך שאלה הנוגעת למטרותיו של איסור סתם יינם. כזכור (ראה הדף היומיומי לדף כט ולדף נז), מצינו בגמרא שני טעמים לאיסור: חשש ניסוך, העולה שוב ושוב בסוגיות המסכת, ו"משום בנותיהן" (לו ע"ב). לדעת התוספות (כט ע"ב, ד"ה יין מנלן), הגזרה היא משום בנותיהן, אך אופייה נתקן על פי המודל של ניסוך. אלא שלכאורה אין איסור יין נסך משיג באופן המוצלח ביותר את מטרתו להרחיק את ישראל מן הגויים. מבחינה זו נראה איסור השיכר יעיל יותר: חכמים לא אסרו שיכר של גויים, אלא אסרו לשתות עמם שיכר (ראה דף לא ע"ב; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פי"ז הלכות ט–י; שולחן ערוך יורה דעה סימן קי"ד סעיף א). איסור סתם יינם, עם כל חומרתו, אינו מונע מיהודי לשבת עם גוי ולהשתכר עמו, כל עוד יוודא שהגוי לא נגע ביינו. יתרה מכך, להלן (עב ע"ב – עג ע"א) מסופר שהיה מי שהתיר לשתות עם הגוי יין מכלי אחד, ובלבד שיש לכל אחד קשית שתייה משלו ("קנישקנין")!

נראה אפוא שעלינו להעמיק יותר בהבנת האיסור ומטרותיו.

בספרו "יינם" (תל-אביב תשס"ג) דן פרופ' חיים סולוביצ'יק ביחס לאיסור סתם יינם אצל בעלי התוספות ובני דורם. בספרו (המומלץ ביותר לכל המתעניין באיסור יין נכרי ובבעלי התוספות בכלל) טוען פרופ' סולוביצ'יק שהפרישה מסתם יינם נעשתה טאבו, רוצה לומר: האיסור קיבל בציבור היהודי משמעות רחבה ועמוקה יותר מאיסורים אחרים. הוא סוקר את הדרכים השונות שיכלו בעלי התוספות לנקוט בהן כדי להתיר לצאן מרעיתם יין שנגע בו גוי, ומנסה להבין מדוע דחו אותן על הסף (עד כדי כך שכאשר 'הואשם' רבנו תם כי מדבריו עולה היתר לשתיית יין שנגע בו גוי בזמן הזה, שאינם רגילים לנסך, השיב כי "חס ושלום, שלא עלה על לבו" [תוספות נז ע"ב, ד"ה לאפוקי]). מפאת חשיבות הדברים, נצטט כאן מקצתם (מתוך עמ' 113–118 בספר), אך להבנת העניין לאשורו ראוי לעיין בספר כולו (ההדגשות שלי, ב"ו):

"מבדיקת פרשת יין נסך בכוליותה, לא עולה שבעלי התוספות חששו חשש של ממש מפני 'נישואי תערובת'... לפני יהדות אשכנז ניצבו אז סכנות מרובות שאיימו על קיומה, אך סכנת החיתון וההתבוללות לא נמנתה עמהן.
סירובה של קהילת אשכנז להשתמש בהיתר שהוצע לה אומר דרשני. הסלידה מיין נסך כל כך העמיקה לחדור לנשמת אנשיה עד שהייתה להם לטאבו... אחד החיבורים האנטי יהודיים הקדומים ביותר שנתחברו בימי הביניים... מזכיר במרירות כי מגע גוי עושה את היין ל'טמא' או ל'מזוהם' (immundus) ולבלתי ראוי לשתיית ישראל... פרישה מ'יינם של גויים' או מיין שנגע בו גוי, דיברה, ככל הנראה, אל ליבו של יהודי בעיצומם של ימי הביניים והצטיירה אצלו באופן אינטואיטיבי כ'אמת ונכון' מבחינה דתית. מגע גוי מטיל גם 'זוהמה' ביין, ודריכת גוי ודאי יוצרת משקה מגועל.
...איסור הנסך, אף שמקורו בניסוך פולחני, ביטא אז היטב בעיני בית ישראל באשכנז את ההבדל בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, את הפער התהומי בין האדם היהודי לאדם הגויי, וגם המחיש את התיעוב שרחש אז העם הנבחר כלפי שונאיו ורודפיו המזוהמים".

פרופ' סולוביצ'יק מצמצם את דבריו לקהילת אשכנז ולימי הביניים, שאז רדפו הגויים את היהודים שוב ושוב. אמנם אף הוא מודה ש"הסלידה מופיעה כבר במקורות הראשונים של קהילת אשכנז שהגיעו לידינו. שורשיה נעוצים אפוא בקדמת דנה וממילא, הכרתם מאיתנו והלאה" (עמ' 115).

ייתכן אפוא שתפיסה זו של איסור סתם יינם בקרב בני אשכנז בימי הביניים איננה תלויה רק בזמן ובמקום, אלא היא מהותית לאיסור. זו בדיוק התפיסה שביקשו חכמים ליצור כשעיצבו את האיסור כדרך שעיצבוהו. איסור השיכר נועד למנוע התרועעות פרטית. מטרתו של איסור היין רחבה הרבה יותר: היא נועדה להביא את היהודי לראות את הגוי כאדם טמא, שעצם מגעו ביין מטמא ומזהם אותו. אחד האמצעים המשמשים למטרה זו הוא ההשוואה החוזרת ונשנית בכמה וכמה הלכות ומושגים בין איסור יין נכרי לבין הלכות טומאה וטהרה.

(הרחבה וביסוס לכיוון שהעלינו כאן ניתן למצוא בביאורו של המהר"ל לאיסור סתם יינם בדרוש על התורה ועל המצוות, בחלקו האחרון [ד"ה המשמרה השלישית], עיין שם.)

הרב ברוך וינטרוב