יכולתו של הלווה לקנות מחדש את נכסיו

  • הרב משה טרגין

יכולתו של הלווה לקנות מחדש את נכסיו

הגמרא בבבא מציעא (לה.) דנה בעיקרון המכונה "שומא הדר". לעתים קרובות, כשאין לנתבע ממה לשלם, בית דין גובה את נכסיו ומוסר אותם לתובע. פעולה זו היא מימוש של "שעבוד קרקעות"- היכולת לגבות חוב מקרקעות המשועבדות לכך. היינו יכולים לחשוב שבכך נגמר העניין, והבעלות על הקרקעות הועברה במלואה לאדם אחר. הגמרא, לעומת זאת, מחדשת ש"שומא הדר" (כלומר: "שומת החוב חוזרת"), ואם הנתבע מצליח להשיג כסף, יש לו זכות (או במשך 12 חודשים או לעולם) להחזיר לעצמו את אדמתו. לא הכל אבוד!

במבט ראשון אפשר לראות דין זה כדין לא משפטי: מבחינה ממונית, לאחר שהקרקעות נגבו אין לנתבע שום זכויות ממוניות עליהן והן שייכות לגמרי לבעלים החדשים. עם זאת, המערכת הכלכלית של ההלכה אינה מערכת של "ייקוב הדין את ההר", ואף אינה מערכת של חוסר התערבות, וברור שישנם גם כללים מוסריים המנחים את המערכת המשפטית. המקור למציאות הלכתית זו הוא הפסוק בדברים פרק ז', שממנו הגמרא לומדת את הדין שלנו, "ועשית הישר והטוב", הדורש מאתנו שנתנהג לפי כללי המוסר אף מעבר למה שאנו מחויבים על פי דין. אף על פי שלמלווה אין שום חובה ממונית להחזיר את הקרקע שזכה בה בצדק ועל פי פסק בית דין, יש לו ציווי מוסרי לאפשר ללווה לקבל בחזרה את קרקעותיו.

הגמרא בבבא בתרא (י"ב:) לומדת מהפסוק הנ"ל דין דומה - דין בר מיצרא: לבעל קרקע, הנמצאת בסמוך לקרקע העומדת למכירה, יש זכות קדימה לרכישת השדה העומד למכירה, ואם הוא מוכן לשלם את שוויה בשוק, הוא זכאי לתבוע ממוכר הקרקע שימכור את השדה דווקא לו ולא לאדם אחר. אף על פי שמבחינה משפטית יש למוכר רשות למכור את שדהו למי שירצה, העיקרון של "ועשית הישר והטוב" מחייב אותו לאפשר קודם כל לשכנו, שיפיק את מרב הרווח מהצמדת השדות, לקנות את השדה. במילים אחרות: אין למוכר חובה בגדרי חושן משפט, אבל יש לו חובה במונחי יורה דעה (ציווי דתי- מוסרי) להתנהג ביושר.

עם זאת, מתעוררת שאלה משמעותית בשני המקרים שהוזכרו. באיזו מידה משמש הציווי המוסרי כחיוב ממוני? האם הוא נשאר ציווי לא משפטי, כחיוב מוסרי גרידא? או שמא השפעתם של חיובים מוסריים על ההלכה היא כה גדולה עד שהיא יוצרת חיובי ממון חדשים? האם חובות בגדרי יורה דעה הופכות לחובות בגדרי חושן משפט? לשאלה זו השלכות משמעותיות מבחינה סוציולוגית, פילוסופית ויייתכן שאפילו מבחינה דתית (הדבר יבואר בהמשך). מאמר זה יסקור בקצרה את המקרה שהוזכר לעיל- שומא הדר.

הר"ן בחידושיו למסכת בבא מציעא (ט"ז:) מצטט את הרמב"ן, הטוען שכשהקרקע חוזרת על הלווה לכתוב שטר חדש על המכירה שהתבצעה, ואין די בהחזרת השטר הישן- זה שהשתמשו בו לגביית הקרקע. למלווה הייתה בעלות מלאה על הקרקע וכל מה שחייב אותו להחזיר את הקרקע ללווה היה ציווי מוסרי; אעפי"כ על מנת לתת תוקף למכירה החדשה יש צורך בשטר חדש. הר"ן חולק על הרמב"ן: אין צורך בשטר חדש מכיוון שלא התבצעה שום מכירה חדשה. שומא הדר מגדיר שהמלווה מעולם לא השיג בעלות מלאה על הקרקע שניתנה לו. הבעלות שלו הייתה בעלות זמנית, שיכולה להסתיים ברגע שהלווה ישלם את חובו בחזרה. כשהלווה נותן כסף הוא אינו קונה בחזרה את הקרקע השייכת למלווה, אלא משיב לעצמו רכוש שתמיד היה שלו. הדין הוא ששומא הדר מעכב את המלווה מלהשיג בעלות ממונית מלאה.

הריטב"א מעלה שאלה דומה (לה.): מה קורה אם הקרקע נגבית עבור מלווה קטן - שעל פי ההלכה אינו יכול לבצע קניין - האם גם כאן יחול הדין של שומא הדר? אם נאמר שצריך קניין חדש עם השבת הקרקע, כי אז יש לעכב את ההשבה עד שיגדיל הקטן ויוכל לבצע קניין. למרות זאת, לדעת הר"ן אין צורך בקניין חדש כדי שהלווה יחזיר לעצמו את מה שתמיד היה שלו, ולכן גם קטן יוכל להשתתף בתהליך הזה. הריטב"א עצמו מצדד בצד הראשון- מלווה קטן לא יכול להשיב את הקרקע וההשבה תוכל להתבצע רק משיגדיל. שאלה זו תלויה במחלוקת הר"ן והרמב"ן.

מה נדרש על מנת לבטל את דין שומא הדר? אם למלווה יש רק חובה מוסרית להחזיר את הקרקע ללווה, ייתכן שאפשר להיפטר מחובה זו בקלות. אם הלווה יסכים לוותר על זכותו באמצעות מחילה, המלווה כבר ייפטר מכל חיוב כלפיו. לעומת זאת, אם הקרקע הגבויה אינה בבעלות גמורה של המלווה, אין די במחילה כדי להעניק למלווה בעלות מלאה. בעל התרומות (ג:ה:ח) מקבל את האפשרות של מחילה. למעשה, הגמרא עצמה מתלבטת האם דין שומא הדר שייך גם במקום שהלווה מנדב את שדהו כדרך תשלום, שלא באמצעות גביית בית דין. ניתן להסביר את הצעתו העצמאית של הלווה כמחילה על זכות שומא הדר שלו. אם הסבר זה נכון, הרי שהגמרא עצמה מתלבטת האם מחילה יכולה לבטל את דין שומא הדר.

לחילופין, אם השומא אכן מעכבת השגת בעלות שלמה של המלווה, יהיו לכך השלכות על אופן ביטול הדין. מה יהיה הדין אם במקרה מסוים תחול רמה גבוהה יותר של בעלות? מה יקרה אם במצב מסוים יחברו גורמים נוספים, שיגרמו למלווה להשיג בעלות גמורה על הקרקע? נראה לדוגמא מקרה המצוין בחידושים המיוחסים לריטב"א (ראה על כך בהערה שבסוף השיעור): הלווה משיב קרקע במקום דמים, אך כותב עליה גם שטר מכירה, בנוסף לשטר שאותו כותבים בית דין על גביית הקרקע - האם זה יגרום למכירה גמורה של הקרקע ולהענקת בעלות גמורה עליה למלווה? מה יהיה הדין במקרה של אפותיקי- מצב שבו הגבייה מצומצמת לקרקע אחת ולא לכל נכסי הלווה? במקרה כזה תתפרש העברת הקרקע, לפי ראשונים רבים, כמכירה גמורה ולא כגבייה בלבד. אם דין שומא הדר פועל ע"י הגבלת הבעלות של המלווה, אזי במקרים שהמלווה מקבל בעלות גמורה, לא נותרה ללווה דרך להשיב את קרקעותיו בחזרה. לעומת זאת, אם הדין של שומא הדר משקף זכות מוסרית של הלווה לקנות חזרה משהו שהפסיד לגמרי מבחינה ממונית, אין זה משנה עד כמה השיג המלווה בעלות על הקרקע.

האם ננהג לפי שומא הדר גם במקום שהדין מנוגד לטובתו ולרצונו של הלווה? הגמרא בבבא מציעא (לה.) מתארת מקרה שבו הלווה יפסיד מהשבת שדהו: שומר איבד עגילים שהופקדו אצלו לשמירה, והוכרח לתת קרקע כתשלומים. לבסוף נמצאו העגילים, אך הערך שלהם עלה. במקרה זה הלווה אינו ממהר להחליף את העגילים בקרקע. אם שומא הדר הוא חיוב של המלווה לעשות טובה מוסרית ללווה, ייתכן שאין זה דין מחויב והוא יתבצע רק כשהוא רצוי ללווה ומביא לו תועלת. לחלופין, אם חוק מוסרי זה יוצר מציאות ממונית חדשה שבה בעלות הגובה הינה מותנית ולעולם אינה שלמה, ייתכן שהמלווה יוכל לגרום להחלפה (מרצונו) אפילו לרעת הלווה. כאן פוסקת הגמרא עצמה שבמקרה כזה מבצעים שומא הדר.

האם שומא הדר יפעל גם כלפי מי שקנה נכסים מהלווה? ההלכה מאפשרת למלווה לא רק לגבות מנכסיו של הלווה, אלא גם לגבות מנכסים שהלווה מכר לאחרים לאחר ההלוואה. במקרה שהמלווה גובה מלקוחות, האם הם יכולים להשיב את שדותיהם באמצעות שומא הדר? בעניין זה יש מחלוקת בין הרמב"ם (טוען ונטען כ"ב, ט"ז) המרחיב את הדין אפילו ללוקח, לבין הרא"ש (כתובות י', ג), ששולל יישום הדין במקרה כזה. ברור, שאם שומא הדר קובע שהמלווה אינו מגיע לבעלות גמורה ואפשרות הקנייה בחזרה של הלווה קיימת, היא תיושם גם לגבי הלוקח. לעומת זאת, אם שומא הדר מציין חובה מוסרית של המלווה כלפי הלווה, יש מקום לדון אם חובה כזו קיימת גם כלפי הלוקח, שאתו לא נפגש המלווה מעולם.

לבסוף, יש לבחון את הדעות השונות בעניין משך חלות הדין. הגמרא מביאה שתי דעות בעניין: הראשונה טוענת שהדין קיים במשך 12 חודשים, בעוד השנייה מרחיבה את הדין למשך זמן בלתי מוגבל. אם שומא הדר הוא ציווי מוסרי על המלווה, אין מקום להניח שלזמן החולף תהיה השפעה על יישום הדין; אנו נצפה שהדין יתמיד לעולם. לעומת זאת, אם שומא הדר קובע בעלות מוגבלת מצדו של המלווה, יש מקום להניח שבעלותו תתרחב במשך הזמן ותשלים את עצמה במשך 12 חודשים, כך שאפשרות הקנייה מחדש שבשומא הדר תתבטל.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות אנו נפגשים עם שאלה דומה לזו שהועלתה לעיל - האם דין נשאר חיצוני למערכת נתונה או שהוא משתלב בה. קרוב לוודאי, שמקורו של הדין הוא חיצוני, אך בסופו של דבר הוא "מתמקם" בתוך המערכת. במקרה זה, אנו הסתפקנו האם "ועשית הישר והטוב" הוא צו מוסרי חיצוני, או שמא הוא נכנס לתחומי חושן משפט.

2. פעם נוספת נוכחנו לדעת כי הגדרת הדין נבחנת בצורה הטובה ביותר על ידי המקרים היוצאים מן הכלל - כשהדין לא שייך או לא מיושם. איך אפשר למנוע את דין שומא הדר: על ידי מחילה או על ידי הקנאה יותר אינטנסיבית?

3. היקף הדין עוזר להגדיר את אופיו. אם הדין שייך גם בלקוחות, למשל, ייתכן שניתן להבין אותו באופן שונה. ראה בגמרא עצמה, שמעלה שאלות הנוגעות להיקף (יורשים וכו').

מחשבה:

השאלה במובנה הרחב, האם קיים חוק מוסרי שאינו קשור בהלכה, כבר נידונה בהרחבה במאמרו של הרב ליכטנשטיין תחת הכותרת הנ"ל. אני אציין רק 3 נקודות נוספות:

א. מהו ההבדל בין ישר לטוב?

ב. למה הפסוק מציין: הישר והטוב בעיניה'?

ג. מהו היחס בין עיקרון זה לבין "קדושים תהיו"? ראה רמב"ן על התורה בכל אחד מן הפסוקים.

הערה:

לעתים קרובות, מימרות משויכות בטעות לאדם הלא נכון. הפירוש למסכת בבא מציעא הכלול במהדורה הסטנדרטית של הריטב"א הוא דוגמא טובה לכך. הוא נכתב על ידי אדם אחר (כנראה אחד מתלמידי הראב"ד, כיוון שהראב"ד מצוטט בו רבות), אך בוודאי לא על ידי הריטב"א. למעשה, הריטב"א חיבר פירוש לבבא מציעא שבמשך שנים רבות נמצא בספר המכונה "חידושי ריטב"א החדשים" לבבא מציעא, וטקסט זה הודפס מחדש ע"י מוסד הרב קוק כחלק מהדפסת כל חידושי הריטב"א.