שבת | דף פה | יניקת זרעים

הגמרא בסוגייתנו מניחה שהידע של רבותינו ז"ל בחכמת עבודת האדמה אינו הלכה למשה מסיני. בהתאם לכך שהידע לא נתקבל מאת ה' אלא על ידי חקר אמפירי ובירור של בני אדם, שואלת הגמרא מניין לנו שבאמת ניתן לסמוך על ידע זה כאשר אנו עוסקים בדיני תורה. התשובה לכך היא שאנו למדים בתורה שניתן לסמוך על ידע זה:

"דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב לא תסיג גבול רעך [אשר גבלו ראשונים] - גבול שגבלו ראשונים לא תסיג".

הפסוק הנזכר עוסק באיסור של השגת גבול. דוגמה למקרה של השגת גבול היא כאשר אדם משנה את סימן הגבול בין השטח שלו לשטח של אדם אחר על מנת להגדיל את השטח שלו. מכך שמובן שאין היתר לאדם לפלוש לשטח של אחר גם אם אינו מסומן הגמרא לומדת שכוונת הפסוק היא שאסור לזרוע סמוך לשטח של אדם כל עוד המרחק בין השטחים הוא כזה שהזרעים ינקו מהשטח של האחר. מכך מוכיחה הגמרא שניתן לסמוך על מדע אמפירי זו גם בדינים הלכתיים.[1]

בפשטות נראה לומר שרש"י (ד"ה ומנא לן דהא דקים להו רבנן) הבין שאיסור זה אינו סעיף מדיני כלאים שכן הוא הסביר שהבעיה היא ביניקה משדה של אדם אחר. יתכן שכך גם דעת הרמב"ם שלא כלל דין זה בהלכות כלאים.

בעלי התוספות (ד"ה לא תסיג גבול רעך) כתבו שמדובר באיסור אלא שאין לוקים על איסור זה והציע שתי סיבות לפטור ממלקות: א. משום שניתן להשבה; ב. משום שזהו לאו שבכללות. נראה לומר שבעלי התוספות הבינו, בשונה מרש"י, שמדובר באיסור כלאיים ולכן מתקבל על הדעת לומר שהאיסור 'לא תסיג גבול רעך' אמור רק במיני כלאיים ולא באותו המין.

על אף ההבנה שהצגנו לעיל בדעת רש"י, יתכן לומר שגם רש"י סובר כדעת בעלי התוספות ומתייחס לאיסור כאיסור כלאיים. ראיה לכך ניתן למצוא בכך שבמסכת בבא בתרא (ריש פרק שני) למדנו שמותר לזרוע בסמוך למיצר של אדם אחר, ואין לחשוש שמא היניקה תגרום להכחשתה של הקרקע. ממילא אין לומר שהאיסור מבוסס על ההשפעה של הזריעה על שדה חברו. באופן זה מפרש רבי נתן בן רבי יחיאל בשם רבנו חננאל (ספר הערוך אות החית 'חלד'):

"מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח פירש ר"ח ז"ל יונקין כח הקרקע כחולדה שדרה בעיקרי הבתים".