יסודות במילי דשטרות

  • רבני ותלמידי הישיבה
אלי בנוק / יסודות במילי דשטרות
בו יבואר בקצרה מהו תפקיד ומטרת השטר, המנגנון ההלכתי דרכו פועל שטר והשיטות המרכזיות בעניינים אלו. כמו כן נעיין בסוגי השטרות שונים. בהמשך נסביר מהו קיום שטרות ומהי מטרת הקיום וגם את דיני העדות והעדים שבשטר.
 
א
הרמב"ם בהל׳ עדות ג', ד אומר:
דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר 'על פי שנים עדים' מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן.
הרמב"ם אומר שעדות בדיני ממונות ובדיני נפשות חייבת להיות מפי העדים מדאורייתא, אבל מדברי סופרים ניתן לקבל עדות שבשטר בדיני ממונות 'כדי שלא תנעול דלת בפני לוין'.
כדי לעמוד על העקרון ההלכתי של תקנת החכמים, עלינו לחלק בין שתי נקודות בדברי הרמב"ם ולבחון את היחס ביניהם: א) הרצון של חכמים שלא ינעלו דלת בפני לווים; ב) מנגנון הלכתי פנימי בדיני עדות או בדיני ממונות המאפשרת קבלת עדות מתוך השטר; ובמקביל להבין למה הרמב"ם מצמצם דין זה רק לדיני ממונות.
לשם כך, ננסה להבין את פסק הרמב"ם בשני דרכים:
  1. חכמים הגבירו את הכח המשפטי של השטר בדיני ממונות, כך שהשטר בדרגה דומה ומהווה תחליף לעדים.
  2. חכמים ביטלו את הצורך בעדות מפי עדים בדיני ממונות, ולכן השטר יכול להיות מקור מידע קביל בדיני ממונות.
לפי ההבנה הראשונה, ישנה גישה עקרונית לגבי מעמדו של השטר.
הרמב"ם סובר שהתוקף והכח ההלכתי של העדות בשטר בדיני ממונות נובע מתקנה מדרבנן כדי שאנשים לא יימנעו מלהלוות כסף, אבל באופן עקרוני השטר לא יכול להיות מקור מידע בלעדי בבית דין, גם בדיני ממונות.
לפי ההבנה השנייה, יש להסביר שבאופן עקרוני יש כח עצמאי לשטר (אולי גם מדאורייתא), אבל יש דין מיוחד בקבלת עדות, והוא שיש צורך בעדות מפי העדים.[1] בדיני ממונות, חכמים ביטלו את הצורך לכך כדי שלא לנעול דלת בפני לווין. כאמור, כל זה הוא בדיני ממונות; בדיני נפשות, מכות, קנסות וכו', השטר לא מועיל.
גם את זה ניתן להבין בשני אופנים, בהתאם להבנות הקודמות:
  1. גם לאחר התקנה כח השטר לא חזק מספיק כדי להעיד בדינים שאינם דיני ממונות.
  2. ישנו הבדל מהותי בין עדות בדיני ממונות לשאר העדויות, כך שתקנת השטר אינה שייכת בדיני קנסות וכו'.
שתי ההבנות האלו מצביעות על חיסרון מהותי בשטר לעומת עדות בעל פה, ובאמצעות בחינת החיסרון נוכל לעמוד על מעמד ותפקיד השטר לדעת הרמב"ם. לשם כך, נצטרך לעמוד על ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות.
מרגלא בפומיה דרבנן,[2] שיש הבדל מהותי במטרת תהליך הדין (וכך גם במטרת העדות) בין דיני ממונות ובין דיני נפשות, מכות וכו'.
בדיני ממונות מטרת הדין היא קביעת האמת המשפטית, ולכן תפקיד העדים מסתכם בלהוות מקור אינפורמציה אמין לדיינים.[3] לעומת זאת, בדיני נפשות, מכות וכו', תפקיד בית הדין הוא ליצור חלות הלכתית חדשה על הנידון ובכך להפוך אותו ל'רשע' בגברא.
אם כן, תפקיד העדים הוא להיות חלק ביצירת החלות על ידי עדותם – "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו". כאן יש צורך בעדות מפיהם דווקא בתור חלק אינטגרלי בתהליך הדין. לפי זה, החיסרון בשטר הוא ששטר אינו יכול ליצור חלות הלכתית,[4] השטר מוגבל במהותו כמקור מידע ותו לא.
נמצאנו למדים שלדעת הרמב"ם תפקיד השטר (בדיני ממונות) הוא להוות מקור מידע עבור בית הדין, אבל אין ביכולתו לייצר (או להשתתף ביצירת) חלות הלכתית.
 
 
לאחר בירור שיטת הרמב"ם, נעיין בהשגת הרמב"ן:[5]
וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות אינן נעלמות מכל מבין עם תלמיד, מהן שאנו דנין בגיטין בעידי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר. וזה לדברי הכל.
הרמב"ן מקשה על הרמב"ם מהלכות גיטין, בהם מסתפקים בעדי חתימה והאשה מגורשת על ידי קיום החתימות.[6] רבנו חיים הלוי[7] מרחיב את קושיית הרמב"ן, שהרי אם לדעת הרמב"ם עדות בשטר אינה עדות מהתורה, אזי קידושין בשטר וגט הם קידושין וגירושין בלי עדים ולא יועילו לכלום, ובכל זאת הרי אנחנו יודעים שקידושין בשטר וגט מועילים לקדש ולגרש[8] (וכך גם לשאר שטרי קניין).
ניתן לתרץ את הקושיא בעזרת מה שייסדנו לעיל בשיטת הרמב"ם וע"י התירוץ של ר' חיים. ר' חיים מחלק בין עדות בשטר שכשרה גם לשיטת הרמב"ם ובין עדות בכתב שפסולה. עדות בשטר מועילה רק במקרה שהשטר נעשה לקניין (כמו גט, שטר קידושין ושטר שחרור עבדים) ויש בהם "דין שטר מדין תורה".
מנגד, ישנם שטרות מסוג אחר- שטרי ראיה- שלדעת הרמב"ם אינם 'שטר', אלא עדות שבכתב, והם אינם קבילים בתור עדות בבית דין משום שיש צורך שהעדות תהיה "מפיהם ולא מפי כתבם". דברי הרמב"ם שמדרבנן התירו שטרות בדיני ממונות היא רק לגבי עדות בכתב, ולא בעדות בשטר.
נראה, שניתן להסביר את החילוק של ר' חיים על פי מה שהסברנו לעיל בשיטת הרמב"ם. ראינו שהחיסרון בשטר הוא ששטר לא יכול ליצור חלות הלכתית. ניתן להגביל קביעה זו ע"פ דברי ר' חיים. שטר שנעשה לקניין שונה באופן מהותי משטר שנעשה לראיה. כל תפקידו של שטר העומד לראיה, כשמו כן הוא, ראיה לאינפורמציה הכתובה בשטר, נטול כל כח הלכתי. שטר קניין, מהותו ותפקידו הוא ליצור חלות הלכתית וקניינית ולשמר אותה. השטר נכתב לשם יצירת חלות הלכתית ובכך הופך לבעל כח הלכתי מצד 'דין שטר' שבו.
ניתן להוכיח נקודה זאת מתחילת דברי ר' חיים כשהוא מסביר איך פועלים שטר בגט ובקידושין. ר' חיים מבין שמטרת העדות בשטר היא לא בשביל הגדה עתידית על ידי השטר בבית דין (שהרי – "מפיהם ולא מפי כתבם"), אלא העדות שבשטר היא על עצם מעשה הקידושין או הגירושין. עדות כזו מעניקה לשטר כח ותוקף הלכתי מדאורייתא ע"י הגדרת השטר כשטר קניין,[9] ומיושב היטב דעת הרמב"ם.
למעשה, עצם ההבחנה בין שטר העומד לראיה לבין שטר העומד לקניין, עולה בסוגיא בגיטין כ"ב, ב:
אבל עוד קשה דבהדיא תניא בפ"ק דקדושין (דף כו.) כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה אלמא מכשיר ר' אלעזר אף בשטרות דבר שיכול להזדייף וי"ל דהא דקאמר הכא אבל בשטרות לא ה"מ בשטרות העומדים לראייה אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוי כמו גיטא.
(תוספות גיטין כ"ב, ב ד"ה אבל[10])
תוספות מסבירים ששטר שנכתב "לקנות בו לפי שעה" כשר אף כשנכתב על דבר שיכול להזדייף בניגוד לשטר העומד לראיה. לכאורה, ההבדל ביניהם הוא שמטרתו של שטר קניין אינו להיות מקור מידע, אלא להיות חלק ביצירת חלות הלכתית. שטר קניין במהותו הוא לצורך שימוש חד פעמי על מנת לתפוס ולשמר את הקניין בשטר, לעומת שטר ראיה שמטרתו להוות מקור מידע ולכן לא ייתכן שהוא יהיה ניתן לזיוף
 
ב
לאחר שהסברנו את שיטת הרמב"ם, נעבור לשיטת הרמב"ן שהזכרנו לעיל.
ניתן להבין את המחלוקת ביניהם בשלוש דרכים:
  1. מחלוקת יסודית בתוקף דינים שנלמדו מפסוקים בנביאים ובכתובים.
  2. מחלוקת עקרונית בהבנת דיני שטרות.
  3. מחלוקת בכל אחד מהמקרים באופן נקודתי.
לצורך סוגייתנו, העוסקת בדיני שטר, נתמקד בהבנה השנייה. ראינו שהרמב"ם מחלק בין שטרי קנין לשטרי ראיה. לכאורה, הוא מסכים עם הרמב"ן בנוגע לשטרי קנין, כגון גט, שתקפים מדאורייתא, אולם חולק בנוגע לשטרי ראיה, שהרי תוקף שטרי ראיה לדעת הרמב"ם מדרבנן בעוד שהרמב"ן סובר שגם שטר ראיה תקף מדאורייתא. את שיטת הרמב"ם הסברנו שיש צורך שתהיה בשטר חלות הלכתית עצמאית המשקפת את המעשה ההלכתי הכתוב בשטר, תנאי זה מתקיים בשטר קנין ("דין שטר עליהם") אבל לא בשטר ראיה.
גם כאן ניתן להבין את גישת של הרמב"ן בכמה דרכים:
  1. הרמב"ן חולק וסובר שאין צורך בחלות הלכתית בשטר כדי לתת לו תוקף מדאורייתא.
  2. הרמב"ן סובר שגם בשטרי ראיה יש סוג של חלות הלכתית מובנית.
אם נשתמש בלשון שראינו מר' חיים, ניתן לנסח את השאלה בצורה כזו : הרמב"ן סובר שאין צורך שיהיה לשטר "דין שטר" על מנת שיהיה תקף מדאורייתא, או לחילופין, גם לשטר ראיה יש "דין שטר".
שתי ההבנות הללו מצביעות על מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לרמב"ן אודות מעמד השטר מן התורה מחד, ומטרת כתיבת השטר מאידך. ניתן להציע שהרמב"ן סובר שהתוכן הכתוב בשטר הוא כתיבת המעשה שקרה והשטר משמש כשכתוב של המעשה. לאחר מכן השטר משמש ליצירת החלות על ידי שחזור המעשה, אבל אין לו חלות הלכתית 'מיניה וביה'. מנגד, הרמב"ם סובר שמטרת השטר היא שימור החלות ההלכתית שנוצרה ממעשה מסוים. תפקיד השטר הוא שימור החלות ההלכתית שנוצרה בעקבות מעשה בעל השלכות הלכתיות, ואין מטרתו תיאור המעשה שקרה בפועל.
לאור חילוק זה נוכל להסביר את מעמדם של שטרי ראיה[11] מן התורה לפי כל שיטה. לפי הרמב"ן, כל תפקידו של השטר הוא להוות שכתוב של המעשה ולכן לכאורה אין הבדל מהותי בין שטרי קנין ובין שטרי ראיה, כי בעצם שניהם בעלי תפקיד זהה. ברגע שנבין ששני סוגי השטרות בעלי מטרה ומעמד הלכתי שווה, ממילא כל תוקף שני סוגי השטרות הוא מדאורייתא. הרמב"ם סובר שרק שטר שנכתב במטרה לייצר ולשמר חלות הלכתית הוא בעל תוקף מדאורייתא, וממילא תוקף שטרי ראיה הוא מדרבנן.
 
ג
נעבור לעסוק בקצרה בהלכות קיום שטרות וננסה להבין מהו קיום שטרות ומה מעמד השטר לפני הקיום. כידוע, קיום שטרות הוא חיוב מדרבנן, אולם נחלקו הראשונים באילו מקרים נצרך קיום ומהי מטרת קיום השטר. תוספות[12] סוברים שיש צורך לקיום שטרות (בשטר בדיני ממונות, לא בגט) במקרה של טענת מזויף, אבל בלי טענת מזויף אין צורך בקיום. באופן עקרוני השטר כשר ומוכן לשימוש עד לרגע שיש טענת מזויף שבמקרה כזה ניתן להבין שחכמים ביטלו את השטר עד שיקיימו אותו בבית דין, והקיום הוא הסרת החשש לזיוף. לעומתם, הרמב"ן[13] סובר שכדי להוציא ממון יש צורך לקיים את השטר בבית דין. קיום השטר הוא לא רק הסרת חשש זיוף, אלא 'החייאה' של השטר בבית דין על ידי אימות החתימות.
ניתן לקשר את השיטות השונות בקיום שטרות למחלוקת שראינו לגבי תפקיד השטר עצמו. ייסדנו בשיטת הרמב"ן שהשטר הוא בעצם שכתוב המעשה שקרה, אבל אין לו חלות הלכתית עצמאית. כדי להשתמש בשטר ליצור חלות הלכתית (למשל, כדי להוציא ממון) יש צורך 'להחיות' את השטר בבית דין, תהליך זה דומה לקבלת עדות מעדים בבית דין שבעזרתה יכולים בית הדין לחייב ממון.
לכאורה, תוספות שסוברים שאין צורך להחיות את השטר אלא רק להסיר חשש זיוף, סוברים כמו הרמב"ם שיש לשטר כח הלכתי עצמאי ולכן אין צורך בקיום כדי לתת לו כח הלכתי, אלא במקרה של חשש מזויף שיש צורך לוודא שהשטר הוא שטר כשר באמצעות קיום השטר.
ניתן להבהיר את הדיון לגבי קיום שטרות בעזרת סוגיא בכתובות כ', ב:
כשתימצי לומר לדברי רבי על כתב ידן הם מעידים, לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים.
בעקבות מחלוקת בין חכמים לרבי במשנה לגבי עדות על כתב ידם, הגמרא מסבירה את המחלוקת על פי דיני קיום שטרות. יש מחלוקת בין הראשונים (על אתר) מהי כוונת הגמרא בדעת חכמים ש"על מנה שבשטר הם מעידים". רש"י מסביר שהעדים מעידים שהם ראו את המלווה וחתמו על השטר, ולכן מספיקים שני עדים מכיוון שהעדות היא על עצם ההלוואה ולא על החתימות. הריטב"א אומר שמכיוון שהם העדים הכתובים בשטר, והם מעידים על השטר, מתקיים השטר והעדים שבשטר הם כעדים שעכשיו נחקרה עדותם בבית דין. הריטב"א מוסיף ואומר שעל ידי קיום השטר הדבר נחשב כאילו הם מעידים עכשיו על המנה שבשטר.[14] והנראה בזה שלדעת רש"י הצורך הוא הסרת חשש זיוף, ולכן יש צורך להעיד על כך שהיה מעשה והשטר נחתם באופן תקין והוא כשר. הריטב"א סובר שיש צורך נוסף, והוא החייאת העדות עכשיו בבית הדין, ולכן זה נחשב כאילו שהם מעידים עכשיו.
 
 
 
את שיטת הרמב"ם ניתן לפרש בשני הכיוונים.
הרמב"ם כותב בהל' עדות:
כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלשה אפילו שלשתן הדיוטות מפני שהוא דין ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה כמו שביארנו.                                                              (ו', א)
הרמב"ם סובר שמעשה קיום השטרות הוא "דין" ויש לשאול מה כוונת הרמב"ם בכך. ייתכן שהרמב"ם חושב שקיום שטרות הוא דין משום שיש צורך בדין על מנת להחיות את החלות ההלכתית הטמונה בתוך השטר כדי להשתמש בה להוצאת ממון (בניגוד לרמב"ן שסובר שבית הדין מייצר את החלות על ידי הכתוב בשטר).
הרמב"ם חושב שאפילו אם יש בשטר חלות הלכתית עצמאית יש צורך בדין על מנת לממש את החלות ההלכתית שבשטר ולהוציא ממון באמצעות השטר. ניתן להסביר גם בדרך הפוכה – כדי להסיר את החשש מפני זיוף יש צורך בדין, מעצם דיני הסרת חששות, ולא בגלל חסרון מהותי בכח השטר.
 
ד
יש מחלוקת מפורסמת בין ר' מאיר לר' אלעזר מיהם העדים העיקריים – "הכורתים" – בגיטין. ר' מאיר אומר ש"עדי חתימה כרתי" – העדים שקובעים שהאישה מגורשת הם העדים החתומים על השטר. ר' אלעזר אומר ש"עדי מסירה כרתי" – העדים שרואים את האישה מקבלת את הגט מהבעל הם העדים העיקריים על הגירושין.[15] ניתן לבאר מחלוקת זו על פי ההבנות שלנו לגבי התפקיד של שטר קניין והדרך בה השטר עובד.[16]
ר' מאיר סובר ששטר קניין עובד דרך הראיה והעדות שבשטר. על ידי העדות והראיה שבשטר, הקניין או הגירושין חלים. כלומר, שטר קנין הוא בעצם שטר ראיה משוכלל. לפי זה העדים המכריעים הם העדים החתומים בשטר שהרי על פי עדותם האשה מתגרשת או הקניין חל. כיוון זה דומה לדרך בה הסברנו את שיטת הרמב"ן והצורך בקיום השטר לשיטתו. לדעת ר' אלעזר, שטר קניין (לעומת שטר ראיה) לא פועל מתוקף העדות שבשטר, אלא שבשטר עצמו (כנראה משום "דין שטר" שראינו לעיל) יש את הכח ההלכתי, מצד עצמו וללא קשר לעדים. במסירת השטר משתמשים בכח ההלכתי העצמאי שבשטר על מנת לגרש את האשה, ולכן, לפי ר' אלעזר עדי מסירה כרתי.[17] כל זה מסתדר עם שיטת הרמב"ם[18] והחילוק של ר' חיים לעיל.
נקודה זאת עולה בתוספות בגיטין כ"ב, ב לגבי שטר שיכול להזדייף שראינו לעיל. תוספות שם אומרים שלר' אלעזר רק בשטרי ראיה, שעיקרם העדות בכתב, יש צורך בכתיבת שטר על דבר שאינו יכול להזדייף ולכאורה זה משום שבשטר ראיה גם ר' אליעזר מודה שעדי חתימה כרתי. מנגד, לר' מאיר אין הבדל מהותי בין סוגי השטרות ובשניהם עדי חתימה כרתי ולכן בשניהם יש צורך שייכתבו על דבר שאינו יכול להזדייף.
התוספות רי"ד מביא את החילוק הנ"ל של התוספות, ומדבריו ניתן גם לדייק על צורת פעולת השטר לפי מה שראינו:
ואפילו לר"א דאמר עדי מסירה כרתי, דע"כ לא אמר ר"א אלא בשטר העשויה לקניין כגון גט ושטר קידושין ושטר קרקע כשרוצה לקנות בשטר [...] בההיא ודאי קאמר אף על פי שאין עליו עדים אלא שמסרו לו בפני עדים קנה, אבל האי שט"ח דזבין לחבריה אינו עשוי אלא לראיה שבו וכיון שאינו מוסר לו המנה שהוא כתוב בו אלא גוף השטר אינו נקנה במסירה עד שיעשה לו שטר אחר עליו ואותו השטר ודאי שכותב לו עליו בההוא שייכא פלוגתא דר"מ ור"א דלר"מ צריך עדי חתימה ולר"א סגי לי' בע"מ אבל במסירת שט"ח לא שייכא כלל.                                                    (בבא בתרא ע"ז, א)
התוספות רי"ד אומר שרק בשטר שמטרתו ליצור חלות הלכתית – "מנה שהוא כתוב בו" – עדי מסירה כרתי ועיקר הקנין ופעולת השטר הוא על ידי מסירת השטר עם "המנה שבו". בשטרי ראיה, כגון שטר חוב, העיקר הוא עדי החתימה גם לפי ר' אלעזר.
לעיל ראינו את התוספות בגיטין כ"ב, ב שמחלק בין שטרות המיועדים לקניין ושטרות העומדים לראיה והנפקא מינה לשיטת ר' אליעזר, בגמרא שם מופיע הוספה חשובה בשיטת ר' אלעזר שממחישה את ההבדל העקרוני בין סוגי השטרות השונים:
ואמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא, דכתי' ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים
ורש"י על אתר מסביר:
אלא בגיטין – דאינן עשויין אלא להתירה ויכולה להביאו לב"ד לאלתר ויתירוה ושוב אינה צריכה לגט דכיון שהותרה בב"ד יש זכרון וקול לדבר. אבל בשטרות – דקיימי לגוביינא ודילמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך וישכחו עדי מסירה את הדבר וסמכי' אעדי חתימה והוא מזייף כתב העליון וחותם העדים עומד במקומו. ימים רבים – אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד ולהתקיים והאי קרא בירמיה בשטרי מכר.
בגיטין, תפקיד השטר הוא לגרש את האישה במעשה חד פעמי ואין צורך ממושך לראיה על הגירושין המתבטא בהחזקת הגט. דבר זה גם מדויק מלשון התורה – "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כ"ד, א) – התפקיד הבלעדי של הגט הוא כחלק ממעשה הגרושין. לעומת גט, אף ר' אליעזר מודה שבשטר העומד לראיה יש צורך ביכולת שימוש לאחר זמן, ולכן בשטר שנועד לספק ראיה ישנה דרישה של – "למען יעמדו ימים רבים".   
בהמשך לדיון על עדי השטר, נעיין בקביעה של ריש לקיש בגיטין ג', א:
עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד
על פניו, ניתן להעלות שתי סברות לדין זה:
  1. בגלל שהעדות כתובה בשטר הדבר נחשב כאילו שכבר נחקרה עדותם (דין בשטר).
  2. אופי העדות שבשטר עוקף את הצורך בחקירה בבית דין (דין בעדות שבשטר).
יש ראשונים[19] שמסבירים שדין זה הוא משום שאנשים לא מוכנים לזייף ולשקר בחתימות בשטר. שיטתם דומה לסברה השנייה שיש דין מיוחד בעדות שנכתב בשטר שאין צורך בחקירה בבית דין, וזאת משום שלשיטתם אין חשש שקר. לעומתם, מהירושלמי[20] עולה שעדות שבשטר נחשבת כאילו נגמרה עדותם בבית דין משום שהם חתמו בשטר. לכאורה, יש צורך בסיסי בחקירה, אלא שהשטר מעניק מעמד של "חקירה" לעדותם והדבר נחשב כאילו נגמרה עדותם.
שתי הגישות הללו קשורות להבנות השונות בדין שטר. אם מבינים כמו הרמב"ן שהשטר נועד להיות שכתוב המעשה, ויש צורך לוודא שמדובר בחתימות כשרות, ברגע שאין חשש שהעדים ישקרו לא יהיה צורך בחקירת העדים (לפחות מדאורייתא). מצד שני, אם מבינים שיש לשטר דינים מיוחדים משלו, כך שמעצם דיני השטר שהשטר הוא "חוקר" וגומר את הדין ועוקף את הצורך לחקירה בבית דין.
גישה שלישית עולה בדברי ר' חיים שראינו. עולה מדבריו שהאופי המיוחד של שטר הוא שקובע שאין כל צורך בדרישה וחקירה.[21] עדות שבשטר באופן עקרוני לא צריכה חקירה בבית דין כיוון שדרישה וחקירה שייכים בעדות בבית דין מפי עדים, אבל בשטר אין צורך בדרישה וחקירה. בהמשך דבריו, הוא מחלק בין שטרי קניין (שלא צריכים חקירה) כי "דין שטר עליהם" לשטרי ראיה, כגון שטר חוב, שהם "עדות שבכתב" ובהם צריך דרישה וחקירה בבית דין.[22]
 

[1]    מיקום ההלכה בהל' עדות יכול להוות ראיה לכיוון זה.
[2]    ע"פ שיעורים כלליים של מו"ר רה"י הרב משה ליכטנשטיין שליט"א בעניין הכחשה תחילת הזמה, פסולי עדות וכו'. עיין גם בס' 'קובץ חידושי תורה' – הגר"מ והגרי"ד סולובייצ'יק בענין קבלת עדות וגמר דין בנפשות, עמ' קלב.
[3]    הבנה זו אינה מוכרחת אך היא בהחלט אופציה סבירה, גם אם לא נקבל קביעה זו עיקר הדברים קיימים.
[4]    לפחות שטר המיועד לראיה ועיין עוד בהמשך.
[5]    השגות הרמב"ן על ספר המצוות, סוף שורש ב. גם בדברי הרמב"ן וגם בדברי ר' חיים נתייחס ע"פ הנושא והסוגיא שדנים בה ולא ע"פ רצף המקור.
[6]    לעניין קיום שטרות עיין עוד בהמשך.
[7]    בחידושיו על הרמב"ם, הל' עדות ג', ד.
[8]    נראה שאפשר לדייק זאת מדברי הרמב"ן עצמו שאומר "וזה לדברי הכל" – הרי שגם הרמב"ם עצמו סובר כך.
[9]    עיין לקמן בתוספות רי"ד לגבי עדי מסירה.
[10]   וכך גם בתוספות ובריטב"א בכתובות כ"א, א ובתוספות רי"ד ב"ב ע"ז, א.
[11]   כבר למדנו שגם הרמב"ם סובר שתוקף שטרי קנין הוא מדאורייתא.
[12]   גיטין ב. ד"ה ואם יש עליו עוררין.
[13]   גיטין ט. ד"ה אם יש עליו עוררים.
[14]   לדעתי, הבנה זו בדברי הריטב"א מצמצמת את המרחק בין "על כתב ידם" ובין "על מנה שבשטר", מכיוון שגם חכמים אומרים שעצם העדות הוא על כתב ידם אבל ההשלכות הם על מנה שבשטר.
[15]   הגמרא בגיטין ל"ו, א מסבירה שלר' אלעזר מצריכים עדי חתימה בשביל תיקון עולם, כגון מקרה שאי אפשר למצוא את עדי המסירה אז יספיקו עדי החתימה.
[16]   עיין עוד בספר שיעורי הרב (סולובייצ'יק) על מסכת גיטין, הוצאת מסורה דף ג: – עמ' לד.
[17]   הרב זצ"ל מביא לזה הרבה נ"מ: כתיבה על דבר שיכול להזדייף, כתיבה לשמה או לא, מוכח מתוכו, ועוד.
[18]   וכך גם שיטת הרמב"ם בהל' גירושין פרק א'.
[19]   רש"י שם , ר' קרשקש שם.
[20]   כתובות ב', ג (ע"פ הבנת הריטב"א בכתובות יח:) בעניין טענות של העדים כמו פסולים או מבדין, שבשטר זה כאילו שנגמר דינם והם אינם יכולים לחזור בהם משום "כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".
[21]   עיין בס' דברי הגות והערכה, בהספד על מרן רי"ז הלוי – "מה דודך מדוד" עמ' 78.
[22]   זו נפקא מינה בין הגישה של ר' חיים לשתי הגישות הראשונות. לפי ר' חיים יש צורך בחקירה בשטרי ראיה ולפי השיטות האחרות (לפחות לפי השנייה, וייתכן בהחלט שגם לפי הראשונה) אין צורך בחקירה אפילו בשטרי ראיה.