יסודות בעבודת ה' - קריאת שמע (א') – יסוד החיוב ומקורו

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

"ואתה שלמה בני דע את א-להי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה..." (דברי הימים א' כ"ח, ט')

במסגרת השיעורים נעסוק ביסודות בעבודת ה'. זאת, בעיקר על ידי התבוננות בחובות הלבבות: מצוות האמונה, ייחוד ה', אהבת ה' ותלמוד תורתו. בהתאם לכך, ננסה להתבונן על הזיקה של מצוות אלו לחיינו כעובדי ה'.

כמסגרת לדיוננו ניקח את העיון במצוות קריאת שמע ותפילה, מצוות שהן היסוד המעצב את עולמנו כעובדי ה'. כיוון שעבודת ה' של האדם היא משימה גדולה, שרגליה נטועות עמוק בארץ וראשה נושק לשמיים, העיון יכלול דיונים הלכתיים ורעיוניים גם יחד.

בשיעורנו, נשתדל להתוות את הדרך המחברת בין עולם הדעת לבין המימוש בעבודה. כמאמר הפסוק שראינו למעלה, "דע את א-להי אביך – ועבדהו", ובדרכו של רבנו הנשר הגדול, הרמב"ם ,מן המדע אל האהבה[1].

 

א. מקור החיוב של קריאת שמע

מסכת ברכות, המסכת הראשונה בששה סדרי משנה, פותחת בדיון בעניין זמני קריאת שמע. המשנה מקבלת כהנחה יסודית ופשוטה את עצם החיוב לקרוא את שמע, בלא לציין בצורה ישירה את הצורך בקריאת שמע או את מקור החיוב. הגמרא אמנם תמהה על כך, "תנא היכא קאי (היכן עומד) דקאמר (שאומר) מאימתי", אך משיבה בפשיטות:

"תנא אקרא קאי (על הפסוק עומד) דכתיב בשכבך ובקומך" (ברכות ב.)

לפי סוגיא זו, סוגיית הפתיחה של מסכת ברכות, הפסוק "בשכבך ובקומך" מלמד אותנו על החיוב של קריאת שמע.

בהתאם לכך, מובא פסוק זה בהמשך המסכת (כא.), בתגובה לדעה הסוברת שחיוב קריאת שמע מדרבנן בלבד. רב יוסף, בגמרא, תוהה כיצד ניתן להעלות על הדעת שחיוב קריאת שמע לא יהיה מדאורייתא, כשמקרא מלא דיבר הכתוב, "ובשכבך ובקומך".

לא זו אף זו, גם בית שמאי ובית הלל, שנחלקו בצורת הקריאה, מסכימים שיש ללמוד מפסוק זה את דיני קריאת שמע. מחלוקתם נובעת מהשאלה האם ללמוד מן הפסוק את צורת הקריאה בבוקר ובערב (וממילא צריך לקרוא בבוקר בעמידה ובערב בשכיבה), או שאין ללמוד משם אלא את זמן חיובה של המצווה (בבוקר בשעת קימה ובערב בשעת שכיבה). בכל מקרה, בית שמאי ובית הלל מסכימים שזהו המקור לחובת קריאת שמע:

"בית שמאי אומרים: בערב - כל אדם יטה ויקרא, ובבקר יעמוד, שנאמר: ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר: ובלכתך בדרך; אם כן, למה נאמר: ובשכבך ובקומך? - בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים"   (ברכות י:)

מנגד, ניצבת שיטת האמוראים שקריאת שמע מדרבנן בלבד, כפי שנאמר בגמרא:

"אמר רב יהודה[2] ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא" (ברכות כא.)

לכאורה, גישה זו נמצאת בסתירה חזיתית עם פשטות הפסוקים ועם העולה מדברי התנאים. לבירור יסודי של נקודה זו עלינו לשוב אל הפסוקים ולדלות מהם את העולה מפשטי הדברים. לאחר מכן, נוכל להבין את עמדותיהם השונות של חכמינו ז"ל.

 

ב. הפרשה הראשונה של שמע

נעיין היטב בפסוקי הפרשה הראשונה מפרשיות קריאת שמע:

"שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד: ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך: ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך: וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך: וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך"  (דברים ו', ד'-ט')

שני הפסוקים הראשונים עוסקים במצוות ייחוד ה' ובמצוות אהבת ה'. מן הפסוק השלישי ואילך, הנושא המרכזי שעליו מדברים הכתובים הוא מה צריך לקרות עם "הדברים האלה". "הדברים האלה" צריכים להיות על הלב, צריך לשננם לבנים, לעסוק בהם בכל עת ובכל מצב, לקשור אותם לאות על היד ולטוטפות בין העיניים, ולכתבם על מזוזות הבית והשער.

בנקודה זו יש לשאול שתי שאלות, הקשורות זו בזו: שאלה עובדתית ושאלה תוכנית. השאלה העובדתית היא, למה מתכוונת התורה ב"הדברים האלה"? מה הם הדברים האלה? בנוסף, עלינו לשאול מה מיוחד בהם, שמצדיק את דרישת התורה לעיסוק כה נרחב ומקיף, בכל תחומי ורבדי החיים?

 

ג. הפירושים השונים ל"הדברים האלה"

עיון בפשטי המקראות מוביל אותנו להציע שתי אפשרויות מרכזיות לשאלה מהם "הדברים האלה", אפשרויות מנוגדות, לכאורה. מצד אחד, ניתן להציע פירוש מצומצם לפיו "הדברים האלה" מתייחסים לפסוקי פרשיית שמע, לכולם או למקצתם. במקביל, ניתן להציע פירוש מרחיב, לפיו "הדברים האלה" מתייחסים לחלקים משמעותיים מתוך התורה. בדרך זו, ניתן אף להגיע לפירוש לפיו "הדברים האלה" הכוונה לכל התורה כולה.

ננסה לבאר את הדברים מעט יותר. על פי הנאמר בפסוקים, אנו אמורים לקשור תפילין על ידינו ובין עינינו ולכתוב על מזוזות ביתנו, את "הדברים האלה". מסתבר, לאור זאת, שמדובר בכמות מצומצמת של פסוקים[3], שהרי קשה לתאר תפילין ומזוזות המכילות בתוכן את כל התורה.

על פי דרך זו, נראה שכוונת "הדברים האלה" היא אחת מן האפשרויות הבאות:

א.      הפסוק הראשון: מצוות ייחוד ה'. ניתן לראות בפסוק זה ("שמע ישראל"), "דברים", בלשון רבים, מפני שהוא  כולל שני היגדים. בפשטות, שני ההיגדים הם: 1. "ה' א-להינו", הוא בורא העולם[4]. 2. "ה' אחד", הוא יחיד ואין אחר עימו. אולם, אפשר גם לטעון ששני ההיגדים הם: 1. ה' הוא הא-להים. 2. ה' הוא גם א-להינו, הא-ל שלנו שאנו מקבלים עלינו את מרותו. דהיינו, בצד האמונה והידיעה הפילוסופית בדבר קיומו של ה', עלינו גם לקבל את עול מלכותו[5].

ב.       שני הפסוקים הראשונים: ייחוד ה' ואהבתו. על פי אפשרות זו, יותר קל להבין שמדובר בשני "דברים": בייחוד ה' ("שמע ישראל") ובאהבתו ("ואהבת").

ג.        הפרשה הראשונה כולה. "הדברים האלה" הם הפרשה המכילה את "הדברים האלה".

כל זאת, כאשר אנו מחפשים קטע קצר, אותו נוכל לקשור על ידינו ולשים על מזוזות בתינו. אולם, כאשר נשוב לעיין בכתובים, נגלה בפסוקים השלישי והרביעי כיוון אחר לגמרי. בפסוקים אלו הצטווינו ש"הדברים האלה" יהיו על לבבנו, אנו מצווים לשננם לבנינו וכן לדבר בהם בכל עת ובכל מצב. ציוויים אלה מזמינים אותנו, באופן טבעי, להסתכל במבט רחב יותר על משמעות "הדברים האלה" ולכלול בהם את כלל דברי התורה. קשה לומר שהדרישה לעיסוק ולשינון אינטנסיביים כל כך, תצומצם לכדי כמה פסוקים, חשובים ככל שיהיו.

על פי דרך זו, נראה שאנו חייבים לפרש את "הדברים האלה" כאחת מהאפשרויות הבאות:

א.      כל התורה כולה: מבראשית עד לעיני כל ישראל. פירוש זה, על פיו מדובר בכל התורה, נתמך בעיקר על ידי הפסוקים בסוף ספר דברים (דברים ל"א, כ"ג- כ"ו, וראה רמב"ן שם)[6].

ב.       ספר דברים כולו, משנה תורה. פירוש זה, נתמך בפסוק הפותח את ספר דברים, "אלה הדברים אשר דיבר משה...".

ג.        נאום המצוות שבספר דברים. בפרק ו', משה נמצא בעיצומו של נאום המצוות, המשתרע על פני רובו של ספר דברים, מפרק ד' ועד סוף פרק כ"ו. שם, בפסוקי הסיכום של הנאום, מסביר משה לעם את משמעותן של המצוות ואת מטרתן:

"היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך: את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו: וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו: ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדש לה' א-להיך כאשר דבר"          (דברים כ"ו, ט"ז-י"ט)

מצוות אלו, לפי תיאורו של משה, אמורות ליצור עם סגולה, הקשור בזיקה עמוקה לקדוש ברוך הוא. קשר זה, הוא ההופך את העם לעם קדוש. מובן מאליו, שיש ציפייה ודרישה שיהיו הדברים האלה על לבבנו, נשננם לבנינו ונעסוק בהם תדיר.

 

 

ד. עשרת הדברים – ואחדות הפירושים

לאחר כל הדברים האלה, נראה שיש להציע פירוש נוסף. פירוש זה, בעיני, הוא הקרוב ביותר לפשוטו של מקרא. בנוסף, פירוש זה ישפוך אור על כל המהלך שצעדנו בו עד כה.

לאחר שמשה מתאר את מעמד הר סיני, ואת עשרת הדברים שנאמרו בהר, אומר משה לבני ישראל:

"את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי"  (דברים ה', י"ח)

דברים אלו נאמרים בפרק ה'. אך טבעי הוא, אם כן, שבתחילת פרק ו', כשמשה מדבר ומצווה "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום..", מכוון הוא לעשרת הדברים[7].

כיצד נכלכל, אם כן, את כלל הפירושים שעלו בידינו לביטוי "הדברים האלה". לעניות דעתי נראה, שאין מדובר בסתירה כלל ועיקר. זאת, משום שכל הפירושים נכונים,

"הדברים האלה" כוללים, מצד אחד, את כל דברי התורה[8], ומאידך, מתייחסים למספר פסוקים מצומצם. כפי שעשרת הדברות מייצגות את כלל דברי התורה, אך כוללות מספרים פסוקים מצומצם. במעמד הר סיני קיבלנו את עשרת הדיברות, הכוללות את כל דברי התורה. רבי סעדיה גאון הגדיל לעשות, וביסס את כל ספר המצוות שלו סביב עשרת הדיברות.

כך נאמר גם אנו. "הדברים האלה" מייצגים את כל התורה. כאשר אנו מדברים על מצוות תלמוד תורה (כגון "ושננתם לבניך" ועוד), "הדברים האלה" אכן מכוונים לכל התורה כולה. מאידך, כאשר מדובר במצוות תפילין ומזוזה, "הדברים האלה" הם מספר פסוקים המייצגים את כל התורה כולה[9]. אף על פי שרק שתיים או ארבע פרשיות כתובות בתפילין ומזוזה, הן מייצגות את כל התורה. מעלה עליו הכתוב, כאילו כל התורה כתובה בהם.

 

ה. בשכבך ובקומך

נותרה לנו שאלה יסודית אחת. כיצד נפרש את סוף פסוק ד', "ובשכבך ובקומך"?

ניתן לראות את הביטוי הזה כחלק מכל הפסוק שבו הוא נמצא, דהיינו, מצוות תלמוד תורה. משמעותו היא, לפי פירוש זה, שיש ללמוד תורה בכל עת ובכל מצב: בשבתך, בלכתך, בשכבך ובקומך.

אמנם, ייתכן שיש לראות בביטוי "בשכבך ובקומך" ציווי ייחודי ונפרד לקרוא בכל יום את "הדברים האלה", בשכבך ובקומך. על פי הבנה זו, יש "למשוך" את הביטוי לכיוון מצוות תפילין ומזוזה. כפי שהדבר מתבצע בתפילין ובמזוזה, כך יש לקבוע פסוקים מסוימים שיש לקרוא בבוקר ובערב, כמייצגים את כל התורה כולה.

למעשה, שאלה זו בנוגע ל"ובשכבך ובקומך", היא מחלוקת האמוראים במסכת ברכות. האמוראים נחלקו האם המילים "ובשכבך ובקומך" מלמדות אותנו על מצוות קריאת שמע פעמיים בכל יום, או שמא אינן אלא ביטוי למצוות תלמוד תורה הדורשת לימוד בכל מצב:

"מתיב (השיב) רב יוסף: ובשכבך ובקומך! אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב"  (ברכות כא.)

לדעת רב יוסף, הפסוקים מצווים על קריאת שמע. אולם, אביי משיב לו שהפסוקים עוסקים במצוות תלמוד תורה.

לפנינו, אם כן, יסוד המחלוקת בדבר מצוות קריאת שמע, האם היא מצווה מן התורה או מדרבנן בלבד.

עמדת אביי (המפרשת את דברי רב יהודה שראינו בתחילת השיעור), נתקלת, כאמור, בקשיים רבים בסוגיות שונות במסכת ברכות. מסוגיות אלו נראה שמצוות קריאת שמע היא מדאורייתא והיא נלמדת מן הפסוקים הללו, כפי שהביאו ראשונים רבים, כגון התוספות במסכת סוטה (לב: ד"ה ורבי)[10]. בין השאר, מביאים התוספות את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בפרק הראשון בברכות (י:), שראינו לעיל, ממנה ברור שהביטוי "ובשכבך ובקומך" הוא היסוד לחובת קריאת שמע.

נראה לי, שמכוח הקשיים הרבים אותם מביאים הראשונים, נטו תלמידי רבינו יונה[11] להציע פירוש אחר בדעת הסוברים קריאת שמע מדרבנן:

"אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, דסבירא ליה לשמואל (דעתו של שמואל היא) דקריאת שמע דרבנן. ואף על פי שכתוב בתורה ובשכבך ובקומך, סבירא ליה לשמואלשלא אמרה תורה דוקא קריאת שמע, אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה. ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן ולפיכך סבירא ליה אינו חוזר וקורא"

       (תלמידי רבינו יונה, ברכות יב: באלפס, ד"ה אמר)

להבנה זו, אף הסוברים שקריאת שמע מדרבנן אינם סוברים שהכול מדרבנן. גם הם מסכימים שיש בפסוקים אלה ציווי ייחודי של התורה, בשכבך ובקומך. אלא, שהחיוב אינו לקרוא דווקא את פסוקי שמע, אלא שיש חיוב תלמוד תורה בכל מקום שליבו של אדם חפץ. חכמים, לפי פירוש זה, הם אלו שקבעו שקיום מצוה זו יתבצע דווקא על ידי קריאת שמע.

לפיכך, מה שנאמר בגמרא (שם), שאם הסתפק אם קרא קריאת שמע או לא אינו חוזר וקורא, לפי שקריאת שמע מדרבנן, הוא רק אם קרא באותו יום פסוקים אחרים של תורה. במקרה זה, האדם יצא כבר ידי חיוב מדאורייתא. אולם, אם לא עשה כן, חייב הוא לקרוא. זאת, משום שעצם החיוב קיים מן התורה, לפי כל השיטות.

ראינו, אם כן, לאור החלוקה בפסוקים, את שתי האפשרויות בהבנת הביטוי "בשכבך ובקומך": ניתן לדבר על קריאה מצומצמת של קריאת שמע, או על כל התורה כולה – המיוצגת על ידי קריאת שמע.

 



[1] ספר ההלכה של הרמב"ם, הי"ד החזקה, מורכב מארבעה עשר ספרים. הספר הראשון הוא ספר "מדע" (הכולל בתוכו את הלכות יסודות התורה, הלכות דעות, תלמוד תורה, עבודה זרה והלכות תשובה), והספר השני הוא ספר "אהבה" (הכולל בתוכו את הלכות קריאת שמע, תפילה, סת"ם, ציצית, ברכות ומילה).

[2] ויש גורסים אמר רב יהודה אמר שמואל, עיין למשל גירסת הרי"ף שם, יב:.

[3] בקביעה זו, אנו צועדים בעקבות פירוש חז"ל לפסוק זה, המחייב אותנו בהנחת תפילין על ידינו ועל ראשנו ובכתיבת מזוזות על פתחי הבתים והשערים. אולם, עיין בפירוש הרשב"ם בספר שמות:

"לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין שימני כחותם על לבך" (רשב"ם שמות י"ג, ט')

לפי פירוש זה, מתבאר הפסוק בדרך אלגורית, שדברי התורה יהיו ככתובים על היד ועל הראש ועל מזוזות הבית. ממילא, יכול הביטוי "הדברים האלה", להתפרש גם בדרך הרחבה כמתייחס לכל דברי התורה.

ניתן לסייע לכיוון זה, מפסוקים מפורשים בספר משלי בפרק ג':

"בני תורתי אל תשכח ומצותי יצר לבך: כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך: חסד ואמת אל יעזבך קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך"  (משלי ג', א'-ג')

ביטויי הקשירה והכתיבה הרומזים לפסוקי קריאת שמע, מכוונים כאן בעליל למשמעות אלגורית.

כמובן, גם הרשב"ם לא כיוון לבטל, חלילה, את קבלת חז"ל על מצוות תפילין ומזוזה הנלמדת מפסוקים אלה. על היחס בין עומק פשוטו של מקרא לקבלת חז"ל בזה, נדון להלן בשיעור העוסק במהותה של מצוות תפילין.  

[4] על "א-להים" כבורא העולם, נרחיב בשיעורים בהמשך.

[5] כל זה יידון להלן בשיעור מיוחד.

[6] וראה גם פירושו לפסוק ט' שם.

[7] פירוש זה של הביטוי "הדברים האלה", הובא באבן עזרא על אתר בשמם של "המכחישים":

"והיו הדברים האלה. אמרו המכחישים על עשרת הדברות, ועליהם נאמר וכתבתם על מזוזות ביתך. והאמת כל המצות" (אבן עזרא דברים ו', ו')

האבן עזרא דוחה שיטה זו מן ההיבט המעשי, וכן בגלל קבלת חז"ל לפיה מצוות תלמוד תורה אינה מצטמצמת לעשרת הדיברות דווקא, אלא למכלול המצוות כולן (וראה עוד במה שנכתוב בהמשך הדברים על המנהג העתיק לומר עשרת הדיברות בקריאת שמע).

לעניות דעתי, הפירוש בפסוק אפשרי מבחינה עקרונית כפי שנתבאר בפנים. כמובן, פשיטא שלמעשה קבלת חז"ל מחייבת אותנו הן בנוגע לתלמוד תורה בכלל, והן ביחס למצוות קריאת שמע בפרט.

[8] בכך, יש מקום לכל אחד מהפירושים המרחיבים, שכל אחד מהם הוא מעין "כל התורה". כך בפשיטות באשר לפירוש שרואה ב"דברים האלה" את כל התורה, וכך ביחס לפירוש הרואה את כל ספר דברים שהוא, כידוע, משנה תורה. נראה, שכך גם באשר לפירוש שרואה את הדברים האלה בנאום המצוות, שהרי הוא עיקרו של ספר דברים, משנה תורה.

[9] על היחס שבין מצוות תלמוד תורה הכללית לבין מצוות תפילין ומזוזה נעמוד בהמשך.

[10] כך כותבים התוספות:

"תימה דהכא משמע דבין רבי ובין רבנן אית להו דקריאת שמע דאורייתא וכן תנאי דפליגי התם בקורא את שמע ולא השמיע לאזנו וכן ב"ש וב"ה התם בפרק קמא דברכות (דף י:) דתנן בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך וב"ה אומרים בשעה שבני אדם שוכבין אלמא דתרוייהו סבירא להו דקרא משתעי בק"ש וסתמא דגמרא נמי התם פריך תנא היכא קאי דקתני מאימתי תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ותו בפ"ב (שם דף יג:) בפלוגתא דרבי זוטרא ורבי יאשיה דתניא והיו שלא יקראם למפרע הדברים על לבבך רבי זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה... ותו התם הפועלים שעשו מלאכה עם בעל הבית קורין ק"ש ומברכין לפניה ולאחריה ואוכלים ומברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתיקנה שניה כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ולא מברך הטוב והמטיב משום דמדרבנן היא דביבנה תקנוה מכלל דק"ש דחייב לקרות דאורייתא ובפרק מי שמתו (ברכות ד' כא.) בגמרא בעל קרי פריך סתמא דגמרא קריאת שמע דרבנן אהא דקאמר דק"ש וברכת המזון דאורייתא ותו אמרינן התם (דף כא. ע"ש) אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר מאי טעמא ק"ש מדרבנן ודוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא"

[11] כשיטה זו כתב בשטמ"ק ברכות על אתר, והיא שיטת הריטב"א.