דילוג לתוכן העיקרי
עיון ברכות -
שיעור 1

יסודות קריאת שמע ומהותה

קובץ טקסט

פתיחה

מסכת ברכות נפתחת (ב.) בשאלה, 'מאימתי קורין את שמע בערבית'. שאלה זו מעוררת תמיהה:

"תנא היכא קאי דקתני מאימתי. תנא אקרא קאי... בשכבך ובקומך"          

הגמרא מקשה כי קודם שדנים בשאלה, מתי מתחיל חיוב קריאת שמע, עלינו לברר מהו מקור החיוב לקרוא קריאת שמע. תשובתה שמקור החיוב בפסוק. בפשטות כוונתה לביטוי, 'בשכבך ובקומך'.

אכן, כאשר בגמרא בברכות (כא.), מועלת האפשרות שחיוב קריאת שמע מדרבנן, מקשה רב יוסף:

"וקריאת שמע דרבנן, והכתיב בשכבך ובקומך"  

ראוי לעיין בפרשייה עצמה ולבחון, האם אכן קיים קשר אמיץ בין הפסוקים המוזכרים, למצוות קריאת שמע.

 

הפסוקים

1. חלוקת הפסוקים

פרשיית קריאת שמע (דברים ו, ד-ט) מורכבת משישה פסוקים:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ"  

כפי שניתן להבחין, הפסוקים מתחלקים לשלוש קבוצות:

א.       שני הפסוקים הראשונים- מצוות יחוד ה' ואהבתו.

ב.       הפסוקים האמצעיים- במצוות תלמוד תורה.

ג.        שני הפסוקים האחרונים – חיבור הפרשיות אל האדם. בפסוק נאמר 'וקשרתם..', מאחר ואיש אינו חושב שאפשר לקשור את התורה כולה, יש להניח שמדובר בפרשיית קריאת שמע לבדה.

מכאן שהחלק השני של הפרשה עוסק במובנה הרחב של התורה, ואילו הפסוקים האחרונים עוסקים באופן ממוקד בפרשיית קריאת שמע.

2. לימוד תורה בצורתו הרחבה

בכדי לפתור את המתח בין הפסוקים העוסקים בתורה כולה, לפסוקים המתמקדים בקריאת שמע לבדה, נסביר שכל ארבעת הפסוקים האחרונים עוסקים בתורה.

זיקתו של האדם לתורה מקבלת ביטוי בשני מישורים: יש צורך לעסוק בתורה בכל מקרה ובכל מצב – 'בשכבך', 'בקומך', 'בשבתך', 'בלכתך' וכו'.

בנוסף, כפי שעולה משני הפסוקים האחרונים, ישנה דרישה לקשר מהותי, ולזיקה קיומית. הדרישה לקשירה אינה דרישה למעשה יישומי, אלא לחיבור רוחני.

כיוון דומה אנו רואים בדברי שלמה המלך במשלי (משלי ג, א-ג):

"בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ:  כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:  חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל יַעַזְבֻךָ קָשְׁרֵם עַל גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ"                                         

ואכן, הרשב"ם (שמות יג, ט) מסביר ששני הפסוקים האחרונים בפרשיית קריאת שמע, עוסקים במישור האלגורי:

"לאות על ידך - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך"        

לפי דבריו לא יקשה, כיצד ניתן לקשור את התורה כולה לזרוע, שהרי הקשר האמור, הינו קשר קיומי, ולא קשר ממשי.

3. מצטמצמים לפרשיות אלו

קבלת חז"ל מלמדת אותנו ש"וקשרתם לאות", "וכתבתם" וכו', אינן מצוות אלגורית בלבד, אלא מצוות יישומיות, האדם נדרש להניח תפילין, ולכתוב מזוזה.

אולם, ניתן להסביר שישנה השקה בין החיוב המעשי לרובד הקיומי. האדם צריך להניח תפילין בזרועו, ולחקוק מזוזה בביתו מתוך מגמה להתנהל לפי דרך התורה והמצווה (שמות יג, ט):

"והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך..."     

אמנם הפסוקים עוסקים בלימוד תורה בצורתו המורחבת, אלא שלא ניתן לשים את התורה כולה על לוח לבנו, ולכן אנו בוחרים להתמקד בפרשיות הללו בלבד.

מכאן, שפרשיות קריאת שמע הם ביטוי יסודי של התורה כולה.

4. 'והיו הדברים'

נחלקו הראשונים למה מתייחס הביטוי, 'והיו הדברים האלה'. האבן עזרא (דברים ו, ו) מבאר:

"והיו הדברים האלה - אמרו המכחישים על עשרת הדברות, ועליהם נאמר וכתבתם על מזוזות ביתך. והאמת כל המצות"                                                                   

למכחישים, מקור בפשטי המקראות (דברים ה, יח):

"אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי"                                                    

אולם, האבן עזרא דוחה את זיהוי, "והיו הדברים האלה" כעשרת הדברות.

5. ושננתם לבניך... בשכבך ובקומך"

נמצא אפוא, ש-"ושננתם לבניך ודברת בם" עוסקים ככל הנראה בלימוד תורה. בנוסף, "וקשרתם לאות..." הינו צמצום תפילין ומזוזה לפרשיית קריאת שמע.

כעת, עלינו לבחון האם "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", ו"בשכבך ובקומך", מתייחסים ללימוד תורה במובנו הרחב, או שלפחות "בשכבך ובקומך", מתייחס למצווה מצומצמת כתפילין ומזוזה[1].

 

'בשכבך ובקומך' – קריאת שמע דאורייתא או דרבנן

1. פתיחה

נראה שהשאלה, האם "בשכבך ובקומך" עוסק בלימוד תורה בכללותו, או בקריאת שמע, היא העומדת בבסיס מחלוקת האמוראים בגמרא (כא.). האמוראים נחלקו במי שנסתפק אם קרא קריאת שמע:

רב יהודה סבר שלא חוזר, מפני שקריאת שמע דרבנן. רבי אלעזר סבור שיחזור, כאשר דעתו אינה מנומקת.

רוב הראשונים (רש"י ואחרים) מנמקים את שיטת רבי אלעזר בכך שקריאת שמע - דאורייתא.

בסיס מחלוקתם של האמוראים תלויה בפירוש הפסוק, 'בשכבך ובקומך' (שם):

"מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב"

מכאן שנחלקו האם, "בשכבך ובקומך" היא מצוות קריאת שמע המצומצמת כהבנתו הפשוטה של רב יוסף, או דברי תורה במובנן הרחב, כהבנת אביי.

2. מחלוקת בהבנת דברי אביי

למרות שהבנה זו הינה ההבנה הרווחת בהבנת מחלוקתם של אביי ורבא, ישנה דעה נוספת (תלמידי ר' יונה, יב: באלפס, ד"ה 'אמר רב'):

"שלא אמרה תורה דוקא קריאת שמע, אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה, ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן, ולפיכך סבירא ליה אינו חוזר וקורא"       

ההבנה הפשוטה בשיטתם גורסת שגם רב יהודה וגם ר' אלעזר סבורים שקריאת שמע מדאורייתא.

כאשר לדעת רבי יהודה מדאורייתא צריך לקרוא קטע כלשהו מהתורה, וחכמים קבעו שהקטע יהיה קריאת שמע. ר' אלעזר סבור שהתורה עצמה הגדירה לנו שיש לקרוא את קריאת שמע.

לשיטת רב יהודה, יש לשאול מדוע אם מסתפק אינו חוזר, הלוא מדובר במצווה דאורייתא! רוב המהדירים מסבירים שהוא קרא לאחר מכן פרשיה של תורה, ולכן אינו חוזר.

התוספות (כא. ד"ה 'ההוא') ודאי מבינים את דברי אביי כפשוטם כפי שכותבים עצמם:

"והא דאמרינן לעיל בפרק קמא בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא"

לשון אחר, הסוברים שמדובר באסמכתא לא יסברו כתלמידי רבינו יונה. שכן לשיטת תלמידי ר"י ניתן להסביר שהפסוקים מלמדים על חיוב דאורייתא.

לפיכך, מוקשים דברי הריטב"א[2] הכותב:

"ומה שאנו קוראים פרשת קריאת שמע הוא מדרבנן. ומאי דומוכחי כל הני תנאי... סבר שמואל דאסמכתא הוא"          

לכאורה, מדבריו משמע שהלך בדרכו של ר' יונה, אלא שא"כ, לא ברור מדוע הסביר שהפסוקים הם אסמכתא. הלוא לפי גישה זו עיקר המצווה היא מדאורייתא.

נראה שדעתו של הריטב"א יכולה להוביל אותנו להבנה שונה מהמקובל בדברי תלמידי רבינו יונה.

נראה שגם תלמידי רבינו יונה, ובוודאי הריטב"א, סבורים ש"בשכבך ובקומך" אינו צו ספציפי, אלא מצוות תלמוד תורה כללית. ממילא, כל הדרשות שלומדים מהפסוקים הללו, בין אם מדובר על זמני החיוב ובין אם מדובר על גדריו, אינה על מצווה ספציפית. יש מצווה ללמוד תורה כלשהי.

שיטה זו שונה בתכלית מההבנה לפיה יש מצווה לקרוא קטע מסוים. לפי האפשרות שיש מצווה לקרוא קטע ספציפי בבוקר ובלילה, אם מתעורר ספק צריך לקרוא שוב.

אם אין מצווה ספציפית, אין הבדל משמעותי בין כמות ההפסקות שהאדם עושה. בנוסף, אין הבדל משמעותי בשאלה האם לא למדת בבוקר, לבין אם לא למדת כל היום[3].

לאור זאת, הגמרא שאומרת "אינו חוזר וקורא" מיושבת כמין חומר, מפני שאכן אינו חוזר וקורא.

לסיכום, הגורסים שמצוות קריאת שמע דרבנן יכולים ללכת בשלושה כיוונים אפשריים:

א.       קריאת שמע היא כולה תקנת חכמים, כאשר הפסוקים הם אסמכתא.

ב.       הפסוקים מצווים לקרוא פרשה מסוימת של תורה, וחז"ל תקנו לקרוא קריאת שמע – זוהי ההבנה המקובלת בדברי רבינו יונה.

ג.       הפסוקים עוסקים במצוות תלמוד תורה, וחכמים תקנו לקרוא קריאת שמע – הצעה לאור דברי הריטב"א.

 

קריאת שמע – קיום של תלמוד תורה

1. הסוגיא במנחות – יומם ולילה

בין אם מצוות קריאת שמע דאורייתא, ובין אם היא דרבנן, נראה לומר על פי דברינו שמדובר בצמצום החיוב של תלמוד תורה.

לשון אחר, מצוות קריאת שמע מהווה קיום של תלמוד תורה. כך משתמע מהסוגיא במנחות (צט:):

"תניא רבי יוסי אומר... ספר התורה הזה מפיך"     

כמובן, ניתן לטעון שישנם עקרונות נוספים בקריאת שמע (למשל: עול מלכות שמיים), אלא שאגב אורחא מרוויחים את תלמוד תורה.

ייתכן שיש בכך מחלוקת בין האמרואים בסוגיא:

"א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות (יהושע א') לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש"                                                      

לכאורה, אין מחלוקת בין רבי אמי לבין רבי יוחנן – שניהם מסכימים שבכדי ללמוד תורה, די ללמוד בבוקר ובערב בלבד. אלא שר' יוחנן מוסיף שניתן לקיים זאת באמצעות קריאת שמע.

אולם, ניתן להבין שישנה מחלוקת ביניהם: רבי יוחנן סובר שניתן לקיים לימוד תורה על-ידי קריאת שמע, ואילו רבי אמי סובר שאם מטרתו – קבלת עול מלכות שמים, לא ניתן להחשיב זאת גם כלימוד תורה[4].

לאור המהלך הזה יש מקום לראות במצוות קריאת שמע, מצווה שאינה מקיימת קבלת עול מלכות שמיים, אלא מכילה רובד של לימוד תורה.

2. פטור נשים מקריאת שמע

המשנה בפרק השלישי (כ.:) פוטרת נשים מקריאת שמע ומתפילין. הגמרא מתקשה בחידוש שיש בכך, שכן:

"קריאת שמע פשיטא! מצות עשה שהזמן גרמא הוא..."  

אמנם, בירושלמי (ברכות ג, ג) עולה סברא אחרת לפטור:

"ולמדתם אותם את בניכם, בניכם ולא בנותיכם"  

הפטור אינו נובע מכך שהזמן גרמא, אלא מכך שמדובר בביטוי ללימוד תורה, ונשים פטורות מלימוד תורה על בסיס דיוק מהפסוק.

3. שיטת רשב"י

רבי יוחנן מציג בירושלמי (ברכות א, ב) את שיטתו המפורסמת של רשב"י, לפיה העוסק תדיר בלימוד תורה פטור מקריאת שמע:

"טעמא דרשב"י זהו שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון... רשב"י על ידי שהיה תדיר בדברי תורה לפיכך אינה חביבה יותר מדברי תורה"                                          

רשב"י מוכן לוותר על קריאת שמע בשל עיסוקו בתורה. ומכאן שמצוות קריאת שמע היא קיום של תלמוד תורה.

בירושלמי (שם) חלק עליו רבי יוחנן, וסבר שמפסיקים תלמוד תורה כדי לקרוא קריאת שמע.

ניתן להציע שתי הבנות בביאור שיטתו:

א.       סבור שמצוות קריאת שמע אינה בנויה על תלמוד תורה.

ב.       סבור שמצוות קריאת שמע בנויה על תלמוד תורה, אך אנו איננו עוסקים בדברי תורה בצורה מלאה כמו רשב"י, ולכן איננו יכולים לדחות קריאת שמע מפני לימוד תורה.

קריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים

כפי שנראה, ישנם ראיות שונות לכך שקריאת שמע אינה קיום של תלמוד תורה, אלא עניינה קבלת עול מלכות שמים.

1. שמע קדמה לוהיה אם שמוע

בגמרא (ברכות יג.) נאמר: 

"אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות"

מהגמרא עולה שקריאת שמע, מהווה קבלת עול מלכות שמיים.

2. פטור נשים לבבלי

בבבלי (כ.) עולה שנשים פטורות מפני שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמא. הגמרא שם העלתה אפשרות שמאחר ומדובר בקבלת עול מלכות שמים, היא שייכת תמיד, ולא בזמנים מסוימים בלבד.

 

בין תלמוד תורה לקבלת עול מלכות שמים

1. גם ת"ת וגם מלכות שמים

ניתן להציע מספר כיוונים בהבנת היחס שבין תלמוד תורה לקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע.

יש האומרים שזו מחלוקת התלמודים: לפי הירושלמי מצוות קריאת שמע היא קיום של תלמוד תורה. לבבלי  מצוות קריאת שמע הינה קבלת עול מלכות שמים.

אמנם, כפי שראינו מהראיות השונות, לא מסתבר לומר שהבבלי והירושלמי סבורים שמדובר בקיום של אחד ההיבטים בלבד.

לכן, נראה יהיה להציע ששני התלמודים סבורים שקיימים שני ההיבטים.

2. קבלת עול מלכות שמים ומצוות קריאת שמע

בפשטות, מצוות קבלת עול מלכות שמים, ומצוות קריאת שמע הן שתי מצוות נפרדות. כך משמע מהראשונים, מלבד היראים שכותב:

"קריאת שמע את ה' א-להיך תירא ותעובד ותקבל מלכותו..."      (יראים רנ"ב)

מהיראים עולה שקבלת עול מלכות שמים ויחוד ה' מזוהים עם קריאת שמע. אך מהרמב"ם, כאמור, עולה שאין מדובר באותן המצוות. כמו כן, הקיום שונה – האחת בפה, והשנייה בלב.

 

 

3. מצוות יחוד ה'

נראה לומר, שיש שתי מצוות שונות – מצוות יחוד ה', שלפי הרמב"ם כוללת שני אלמנטים יסודיים, הנובעים מהפסוק "שמע ישראל...":

א.       ה' אחד. ראשית, מצווה על כל אדם להבין שפועל המציאות וסיבתו הראשונה הוא אחד.

ב.       ה' א-לוהינו. לדעתו של הרמב"ם לא די באמונה ובידיעה הפילוסופית הזו. לדעת הרמב"ם ישנה מצווה נוספת והיא, קבלת עול מלכותו. דהיינו, לא מספיק לומר שיש יחיד שברא את העולם, אלא שהוא ה' "א-לוהינו".

המצווה הזו, על שני חלקיה, היא חובות הלבבות, והיא מוטלת על כל אדם, על איש ועל אישה.

בצד מצווה זו, מצויה מצוה של תלמוד תורה המוטלת על הגברים בישראל, והיא מצווה אחרת.

פה, ניתן לחלק בין התפיסה שעולה מהירושלמי לבין התפיסה שעולה ברמב"ם:

א.       ירושלמי. היה מקום לומר בשיטת הירושלמי, שיש לחלק בין המצוות הללו – מצוות יחוד ה' היא חובה על כל אחד ואחד, ואילו מצוות הזיקה לא-לוהינו אינה שייכת בעבדים, אולם, אין זה מסתדר עם הפטור של נשים מקריאת שמע.

ממילא, צריך לומר שמצוות קריאת שמע היא מצוות תלמוד תורה עם תכנים של קבלת עול מלכות שמים. לפיכך, נשים פטורות ממנה כי הן פטורות מתלמוד תורה, ואילו עבדים פטורים ממנה משום שיש בה תכנים של עול מלכות שמים. זוהי שיטת הירושלמי.

ב.       רמב"ם. מצוות קריאת שמע היא קריאת פסוקים שיבטאו את קבלת עול מלכות שמים וייחוד ה'. יש מצווה של יחוד ה' שהיא מצווה תמידית שהאדם לא עושה שום מעשה לקיימה אלא צריך לחיות עם התודעה לקימה. מלבד מצווה זו, יש צורך לבטא בוקר וערב את הרעיון הזה של מלכות שמים.

נראה שהדברים שראינו ברמב"ם בוקעים ועולים מדברי ספר החינוך (מצווה תכ) שכידוע הולך בדרכו של הרמב"ם. גם הוא מונה זאת כשתי מצוות, כפי שכותב:

 שנצטוינו לקרות בכל יום ערבית ושחרית פסוק אחד מן התורה שבסדר זה [דברים ו', ד'], וזהו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ועל הפסוק הזה נאמר [שם, ז'], ודברת בם בשבתך וגו' ובשכבך ובקומך... 

משרשי המצוה, שרצה השם לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חומר נפתה אחר הבלי העולם ונמשך לתאוותיו צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא. על כן היה מחסדו לזכותנו, וצונו לזכרו שני העתים האלה בקבע ובכוונה גמורה, אחת ביום להועיל לכל מעשינו שביום... ויהיה לו הודאת הלילה בזה גם כן למשמר כל הלילה.                  

מצוות קריאת שמע היא, כלי עזר לקיום המצווה הכללית של קבלת עול מלכות שמים ויחוד ה'. לפי החינוך והרמב"ם, כך נראה, יש מצווה של קריאת פסוקים שהביטוי שלהם הוא של מלכות שמים ויחוד ה'.

ההבדל בין גישה זו לירושלמי היא, שלפי הירושלמי יש מצוות תלמוד תורה שתכניה הם קבלת עול מלכות שמיים, ואילו לפי הרמב"ם התורה היא אמצעי למצווה של קבלת עול מלכות שמיים.

ניתן לנסח את שיטת הרמב"ם בצורה מעט שונה – מעשה המצווה הוא קריאת פסוקים של קבלת עול מלכות שמים וייחוד ה', אך אגב אורחא הוא גם מקיים את מצוות תלמוד תורה. לפי כיוון זה, לכאורה גם אם לא כיוון מצוות מלכות שמים עשה את המלאכה (אא"כ מצוות צריכות כוונה, ולא נכנס לכך). 

4. היקפה של מצוות קריאת שמע

כידוע, נחלקו הדעות מה כוללת החובה של קריאת שמע. בספרי מובא (דברים לג –לד):

"דבר אחר, ושננתם לבניך אלו בשינון, ואין קדש לי כל בכור והיה כי יביאך בשינון. שהיה בדין אם ויאמר שאינו בקשירה הריהו בשינון, קדש לי והיה כי יביאך... ת"ל ושננתם אלו בשינון ואין קדש לי והיה כי יביאך בשינון... אמרת ק"ו אם קדש לי והיה כי יביאך שישנם בקשירה אינם בשינון... אלו בשינון ואין עשרת הדברות בשינון"      

נראה פשוט שדיון זה עוסק בהיקפה של פרשיית קריאת שמע. מהספרי עולה שויאמר כלולה בוודאות בתוך קריאת שמע, כאשר לגבי 'קדש לי', 'והיה כי יביאך', ישנה שאלה שנענית למסקנה בשלילה.

בירושלמי בפרק הראשון (ברכות א, ה) דנים מדוע קוראים את הפרשיות של קריאת שמע:

"מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום ר' לוי ור' סימון. ר' סימון אמר, מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. ר' לוי אומר, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן... זכור את יום השבת לקדשו למען תזכרו"  

רבי לוי מחדש שתכנים של עשרת הדברות מופיעים בפרשיית 'ויאמר', ועל כן יש לקרותה בכל יום ויום.

לאור המהלך שהצענו, בין אם נעסוק במצוות תלמוד תורה עם תכני עול מלכות שמים, ובין אם נעסוק במצווה שעיקרה קבלת עול מלכות שמים, נראה שהתורה לא הגדירה מה נכלל בעול מלכות שמיים, ומה נכלל בתלמוד תורה.

מהרמב"ם משמע שקריאת שלושת הפרשיות היא מדאורייתא. יש החולקים, אך זוהי ההבנה הפשוטה בדבריו (קריאת שמע א, ד) "וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע".

אמנם, הרמב"ם בעצמו כותב בהמשך הלכות קריאת שמע שדי אם קרא את הפסוק הראשון בלבד ולא את המשך הפסוקים.

נדמה שאין כאן סתירה בין הדברים – היסוד הוא קבלת עול מלכות שמים, והמינימום של קבלת עומ"ש - אמירת שמע ישראל. אמנם, קבלת עומ"ש שלימה אינה כוללת קבלת עומ"ש בלבד. היא כוללת: יחוד ה', אהבת ה', ולימוד תורה. לימוד התורה לפי הרמב"ם הוא לא רק הכלי לאהבת ה', אלא גם הדרך לדבוק ב-ה'. לבסוף פרשת מצוות, ופרשת ציצית[5].

קריאת שמע, לפי הרמב"ם, היא קבלת עול מלכות שמים, והיא כוללת שני יסודות – הקב"ה כבורא את העולם, וכמנהל אותו. אמנם, המסגרת של קבלת עול מלכות שמים יכולה להכיל דברים שונים – המגמה הפשוטה היא שצריך בכל יום לקבל עול מלכות שמים בפה. יש רף מינימום, אך הרף של הלכתחילה מדאורייתא, בדיון איזה פסוק יהווה את הקיום מדאורייתא, היו לבטים.

זו סיבה אפשרית לכך שהספרי רואה את ויאמר בצורה אוטומאטית בפנים, מפני שויאמר כולל בתוכו את "אני ה' א-לוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"[6].

 

שתי פיות כדעת רשב"י

שנינו בירושלמי (ברכות א, ב):

"רבי שמעון בן יוחי כדעתיה דרבי שמעון בן יוחי אמר אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומוי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוה לעי באוריתא וחד דעביד ליה כל צורכיה חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין על אחת כמה וכמה"  

אידיאית טוב היה אילו לאדם היו שתי פיות, אשר באחד יעסוק תדיר בלימוד תורה, ובשני יעסוק בשאר ענייני העולם. מעשית, מציאות זו כרוכה בסכנה, האדם יגביר את עיסוקו בלשון הרע.

רשב"י ויתר אמנם על השאיפה לשתי פיות, אך לא ויתר על השאיפה ללימוד תורה מתמיד.

מדוע רשב"י אינו מפסיק מלימודו בכדי לקרוא קריאת שמע? תשובתו, "זה שינון וזה שינון".

מדוע אנחנו לא יכולים להמשיך ללמוד, במקום לקרוא שמע, הלוא "זה שינון וזה שינון". הגמרא מנמקת:

"אמר רבי יודן רבי שמעון בן יוחי על ידי שהיה תדיר בדברי תורה לפיכך אינה חביבה יותר מדברי תורה"        

כאמור, לדעת הירושלמי מצוות קריאת שמע היא קיום של תלמוד תורה. רבי יודן מסביר שמבחינת רשב"י אין זה משנה אם הוא לומד קריאת שמע או לומד כל דבר אחר, כיוון שהוא "תדיר בדברי תורה", או כיוון שהוא "חדיד בדברי תורה" (כפי שמופיע בירושלמי בשבת א', ב'). כשרשב"י עוסק בתורה הוא עוסק בדבר ה', ומבחינתו אין הבדל בין דבר ה' של "ותמנע הייתה פילגש", לבין דבר ה' של "שמע ישראל".

כך לגבי רשב"י. אולם אנחנו, זקוקים ל"שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד", אנחנו צריכים את ההבנה שבלימוד התורה אנו מתקרבים ל-ה', כדי שנוכל ללמוד אחרי זה גם דברים אחרים ולמצוא את ה' גם שם.

כך אומר רבי שמעון בר יוחאי במדרש הנעלם (זוהר בהעלותך קנב, א):

"אמר רבי שמעון, ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי. דאי הכי, אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד באורייתא, מלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מלה דעלמא, אפילו אינון קפסירי דעלמא, אית בינייהו מלין עלאין יתירה. אי הכי נזיל אבתרייהו, ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא. אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין ורזין עילאין"                                                         

רבי שמעון בר יוחאי אומר שאם התורה היא סיפורים, הוא היה יכול לכתוב סיפורים טובים יותר. אלא, שהתורה היא "מילין עלאין ורזין עילאין".

המהר"ל (תפארת ישראל, יג) מסביר שרשב"י אמנם דיבר על החלק הסיפורי, אך הוא מדבר גם על החלק ההלכתי:

"ואף על גב דהוא לא אמר שהתורה היא לבוש למלין עלאין רק בשביל הספורין שהם בתורה, שלא יבזה אותם האדם. מכל מקום בכלל הזה גם כן מצות התורה. שאי אפשר שיהיה בעולם החמרי הזה רק בגוף, והם המצות הגשמיות. וכמו שברא האדם שיהיה בו הצלם האלהי הנבדל, כך זאת תורת האדם, עם שכל דבריה דברים עליונים, הם עומדים בדברים הגשמיים. וכאשר משיג בדברים הגשמיים, הלא הדברים ההם נמשכים אל הדברים שהם סודי התורה, וכאילו האדם דבק באותו שכל האלהי, כי התורה היא אחת.                                           

כאשר האדם דבק בתורה הוא דבק בשכל הא-לוהי. אלא, שלנו זה לעיתים נראה רחוק. כולם שואלים למה אנו לומדים "שור שנגח את הפרה"? למה אנו לומדים את "המביא גט ממדינת הים"? אף אחד לא שואל למה לומדים את "מאימתי קורין את שמע בערבית", אך אנו רוצים להגיע למה שאומר רשב"י, שכל מה שיש בלימוד התורה, מבראשית ברא ועד לעיני כל ישראל, הוא דברי הקב"ה.

דרך קריאת שמע אנו יכולים להפנים את הרעיון של התורה כדבר ה' שיורד לעולם, למקום של מלכות שמים. נוכל בכל מקום של לימוד תורה להגיע לחיבור ל-ה', "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

 

 


[1] יש להדגיש, שכשאנו מדברים על תפילין ועל מזוזה בתצורתם המצומצמת, אנו מדברים על פרשיות שמע והיה אם שמוע (כשקדש לי והיה כי יביאך מצורפים לתפילין, ובזה לא נעסוק). אם אנו מדברים על הצמצום בקריאת שמע, התוכן מקבל משמעות אחרת. במילים אחרות, "והדברים האלה" יכול להיות כל התורה, ויכול להיות מצומצם כשהשאלה תמיד תהיה מה המטרה שמנסים להשיג בצמצום זה, ולפיו נבחר התוכן.

[2] יש מחלוקות בזיהוי מפרש זה, וכך נכתב בהוצאת מוסד הרב קוק.

[3] פה אנו נכנסים לשאלה של פרשנות הפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ), אך לא ברור היחס בין זה לבין מצוות תלמוד תורה, שצריכה לכלול את כל הזמן.

[4] אף על פי שיש מי שמעלים את הכיוון הזה, שמדובר במחלוקת, דרך זו איננה הפשוטה ביותר – הדרך הפשוטה היא שהם כלל לא חולקים.

[5] יש בפרשת ציצית לפי הרמב"ם חשיבות בפני עצמה שלא נכנס אליה עכשיו.

[6] על פי התפיסה שהוצגה בשיעור זה, שלפי הירושלמי מצוות קריאת שמע היא תלמוד תורה בתכנים מסוימים, ברור מדוע מחפשים בתוך הפרשיות הללו את עשרת הדברות, את מתן תורה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)