יסוד דין מתנת שכיב מרע

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קמז – יסוד דין מתנת שכיב מרע

הגמרא בדף קמז דנה בדבר מקורו של דין מתנת שכיב מרע. בקריאה ראשונה נראה שיש מחלוקת אמוראים אם מתנת שכיב מרע היא דאורייתא או דרבנן. אך כבר העירו התוספות (קמז ע"א, ד"ה מנין) כי רב נחמן, שהביא לימוד מן הכתוב לדין זה, אומר בהמשך הסוגיה שזהו דין דרבנן. נמצאת אומר: הלימוד מן הכתוב אינו אלא אסמכתא, ומתנת שכיב מרע היא דין דרבנן, שטעמו "שמא תטרף דעתו עליו".

ברם, עדיין יש לחקור מה אופייה של מתנת שכיב מרע. ניתן להבין שמתנת שכיב מרע היא הקנאה לכל דבר, אלא שיש בה שני חידושים דרבנן: א. הקניין הוא לאחר מיתה (מדאורייתא אין המת יכול להקנות); ב. הקניין הוא בדיבור פה בלבד, בלא מעשה קניין. אפשרות שנייה היא שאין מדובר בקניין מתנה רגיל, כי אם במסלול ירושה נוסף, מדרבנן.

בחקירה זו תלויה הבנת דברי הגמרא בעניין מחילת שטר חוב שניתן במתנת שכיב מרע (על דין "המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול" ראה הדף היומיומי למסכת קידושין דף מח). הגמרא מקשה: אם אכן מתנת שכיב מרע היא מדרבנן בלבד, מדוע אין יורשו של הנפטר יכול למחול על שעבודו של שטר שניתן לאדם אחר במתנת שכיב מרע? והלוא אם הקנה המוריש את השטר בקניין רגיל, היורש יכול למחלו! והיא מיישבת: "אינה של תורה, ועשאוה כשל תורה".

ניתן להבין שחכמים חיזקו את קניינו של הזוכה ומנעו את מחילת החוב על מנת להשקיט את דעתו של הנפטר, שהרי זוהי בעצם מטרת התקנה של מתנת שכיב מרע. לו היה היורש יכול למחול, היה בטל בזה כל עניינה של התקנה, שהרי דעתו של הנפטר לא הייתה מתיישבת (וכן משמע ברשב"ם ד"ה ועשאוה). אך ייתכן שיש להבין את דברי הגמרא אחרת: חכמים עשו מתנת שכיב מרע "כשל תורה", דהיינו כערוץ של ירושה, ולא כמכירה; לפיכך אין מי שהיה אמור לרשת יכול למחול, שהרי בסופו של דבר ירש אדם אחר (המוטב של מתנת השכיב מרע) את השטר, ואין ליורש המיועד שום זכות בו.

על פי הדרך השנייה שהעלינו, יש מקום לשקול יישוב אחר לקושיית התוספות מרב נחמן על רב נחמן. ייתכן כי עצם האפשרות להוריש למי שאינו היורש הטבעי היא דאורייתא, ומקורה בכתובים המובאים בסוגיה. התקנה דרבנן היא שניתן לעשות זאת בדיבור פה בלבד, בלא קניין, כדי שלא תיטרף דעתו של השכיב מרע עליו.

בדפים הקרובים נמשיך לעסוק בע"ה בדיני מתנת שכיב מרע ובנפקא מינות שונות לחקירה היסודית שראינו כאן. ראה עיונינו לדפים קמח, קמט, קנא, קנב וקנג.

הרב ברוך וינטרוב