ירושה (א) – מקומו של עיקרון חופש הצוואה (1)

  • הרב שמואל שמעוני

פתיחה

כחלק מהמחצית השנייה של סדרת שיעורים זו, העוסקת ביכולתו של משפט התורה להוות אלטרנטיבה חיה ורלוונטית לימינו, נממש את הבטחתנו ונעסוק גם במספר סוגיות ספציפיות מן המשפט המהותי. ננסה להדגים בסוגיות אלו את הצורך לעמוד על עקרונות היסוד של עמדת התורה בסוגיות אלו, לצד הבחנה בקשיי היישום ובצורך בעדכונים ובהתאמה של הדין לנסיבות המשתנות.

בשיעורים הקרובים נעסוק בסוגיות מתוך דיני הירושה: בשיעור זה ובבא אחריו בשאלת ההורשה המנדטורית לקרובים לעומת גישת חופש הצוואה; בשיעור השלישי בשאלת ירושת הבת והשוויון המגדרי; ובשיעור הרביעי והחמישי נבחן את ירושת בן הזוג תוך שילוב מבט רחב יותר על יחסי הממון שבין בני זוג בימינו.

 

ערכי היסוד של מוסד הירושה במשפטי העמים

נפתח את דיוננו בניסיון להתחקות אחר הערכים היסודיים המנחים את מוסד הירושה, ונעשה זאת גם בעזרת מבט משווה המתבונן במשפטי העמים. במסגרת זו נסתפק בהתייחסות סכמטית בלבד לשני משטרים משפטיים מרכזיים בתחום הירושה:

  1. בהרבה מארצות אירופה נוהגת שיטת שריון לקרובי משפחה. על פי שיטה זו, בעל רכוש אינו בן חורין לצוות את כולו למי שליבו חפץ, שכן חלק משמעותי מן הרכוש משוריין לקרוביו. בצרפת, למשל, כאשר מדובר בהורה לשלושה ילדים ומעלה שאינו נשוי, 75% מן העיזבון משוריין לטובת הילדים. בחלק מן המדינות אף קיימת מדיניות המתחקה אחר מתנות שהעביר המנוח בשנותיו האחרונות על חשבון עזבונו העתידי ומבטלת אותן, על מנת למנוע את מסמוסו של עקרון השריון.
  2. בארצות הברית[1] ובישראל נוהגת גישה שדוגלת בחופש צוואה. בהעדר צוואה, נוהגים כללי ה"ירושה על פי דין" – הורשה לרשימה מוגדרת של קרובי משפחה. אולם, המוריש הוא בן חורין לכתוב צוואה כרצונו ולהכריע מה ייעשה ברכושו לאחר לכתו, ואין לקרוביו זכות משוריינת לרכוש. בישראל יש לכך סייג בדבר זכותם של ילדיו הקטינים של המוריש (לצד מספר קרובים נוספים), למזונות מן העיזבון על פי הוראות הפרק הרביעי לחוק הירושה. בארצות הברית יש לכך סייג בדמות מס העיזבון, שבמקרים מסוימים עשוי לחייב את היורשים.

ניתן לראות שיש שלושה טוענים לכתר הזכות בירושה:

  1. החברה הכללית, הסבורה שהונו של אדם נבנה בין היתר מכוח היותו חלק ממדינתו וסבורה שעם תום בעלותו הפרטית על נכסיו במותו היא זכאית לנתח שלה בעיזבון. במסגרת שיעור זה לא נאריך בשאלת מס העיזבון, שאין לה מקום של ממש במקורותינו ואף איננה עומדת על הפרק במדינת ישראל; אבל אציין שעל אף שהגמרא התייחסה בהקשר מסוים לאפשרות הלאמת הרכוש לאחר המוות כהצעה מופרכת ("אטו בר קשא דמתא לירות?", בבא בתרא קי:); קשה להסיק עמדת עומק רחבה של חז"ל על שאלת מס כגון זו. נתמקד אפוא בשנים הבאים.
  2. המוריש. הוא עצמו לא יוכל להחזיק ברכושו לאחר מותו אך הוא עשוי לחפוץ לקבוע מי הוא זה שיזכה לקבל את הרכוש.
  3. המשפחה, שזכותה ברכוש נובעת מעצם קרבת הדם למוריש או מהשייכות לתא המשפחתי שהוא ורכושו הם חלק ממנו.

הטיעונים המקובלים בעד זכותה המשוריינת של המשפחה מתייחסים לרצון לתרום להרמוניה ולסולידריות במשפחה ולבעיה בנישול קרוב משפחה והוצאתו בכך מהמעגל המשפחתי; בהקשר הספציפי של העדפה בין ילדים – התנגדות לאפליה פנימית במשפחה, אשר האפשרות לבצעה עלולות לחבל קשות בתא המשפחתי; רצון להפחית את סכסוכי הירושה, שהם מהסכסוכים המשפטיים הקשים והמכוערים ביותר (שאכן נטען שקיימים באירופה פחות מאשר באזורים אחרים בעולם המערבי); ולצד כל זאת מעין תובנה ותודעה שרכושו של המנוח הוא במידה לא מועטה רכושה של כלל המשפחה.

באשר לעיקרון חופש הצוואה הועלו בספרות המשפטית והפילוסופית הצדקות רבות לצד ביקורות קשות.[2] בין ההצדקות ניתן למנות את עצם זכות הקניין של המוריש (מתוך הנחה שאינה פשוטה, שההצדקות התיאורטיות העומדות בבסיסה של זכות זו יפות גם לאחר המוות); שיקולים תועלתיים הנוגעים ליכולתו של אדם למצות את השימוש בנכסיו; אמונה ביכולתו של הבעלים לקבוע בצורה הנכונה ביותר את דרך השימוש הטובה והיעילה בנכסיו לאחר מותו, ועוד. אך אחת ההצדקות המשכנעות ביותר היא, כמדומה, שהצוואה היא מכשיר משפטי הממשיך את משמעותו של הרכוש בפיתוח אישיותו של האדם. הרכוש שלי מאפשר לי להיות אדם בעל חיי רוח, להשפיע על העולם בדרך שאני יוצר ולהיות בעלים של נכסים שאני מתקשר אליהם והם מביעים אותי. לאחר מותי, קיום הצוואה שלי מאפשר לי להביע את חזוני בדבר העולם הזה והיקר לי בו: משפחה, חברות אמיצה, תרומה למטרה נעלה או בחירה אחרת. הלוא כתיבת צוואה היא מעשה אקטיבי, שדורש משאבים, ואם אדם בוחר לטרוח ולכתוב צוואה (מה שאכן לא נעשה על ידי רוב האוכלוסייה), סביר להניח שחשוב לו מה יהיה לאחר מותו, וחשוב לו להביע עמדה זו, ואם כן זהו המסר של ההמשכיות שיש לו, מקיומו בעולם לתקופה שבה העולם ימשיך ללא קיומו הפיזי. הוא מביע בכך מה חשוב לו ומי חשוב לו ובכך משלים את עיצוב אישיותו, מסריו וקשריו החברתיים, ואף מוצא את הדרך שלו להתמודד עם ההפסקה הצפויה של קיומו בעולם הזה – יצירת המשך. אדם הבוחר לכתוב צוואה אינו מדחיק את המוות הקרב ואף שואף במידת מה לגבור עליו. לכאורה, ניתן היה לעשות כל זאת ללא רכוש, על ידי צוואה מוסרית כזו או אחרת (דהיינו הותרת מעין קול קורא לאוהבי זכרי לנהוג בדרך מסוימת), אך ברור שרכוש הוא כלי עוצמתי שאין לו תחליף ביכולת להעניק ולוודא כיוון מסוים.

אמנם, גם הטענה האחרונה אינה חפה מביקורות. אחת מהן טוענת שעבור מצווים רבים אין מדובר במסמך כה גורלי ומעצב. כאשר אני נותן לפלוני מתנה בחיי, חשוב לי שזה יהיה לו, ואני מוכן לוותר על הנכס ולהעבירו לזולת. כאשר אני כותב צוואה, כל שהיא אומרת הוא שלאחר מותי, כאשר לא תהיה לי דרך ליהנות מהרכוש, אני מוכן שהוא יהיה בידי פלוני. חירות זו עלולה למשל להיות מנוצלת לנקמנות וסגירת חשבונות, כאשר העלות הכרוכה בכך עלולה להיתפס כשולית בעיני המצווה.

לצד זאת, כמובן, יש להתייחס למחיר שמשלמת גישת חופש הצוואה בנכונותה לפגוע בתא המשפחתי ובזכויותיו.

 

עמדת התורה (א) – דיני הירושה

ולהבדיל, מהי תפיסת תורתנו הקדושה בשאלה זו? בתורה מופיעה כמובן פרשת ירושה לקרובי משפחה עם כללים ברורים ככתוב בפרשיות פנחס וכי תצא. כנקודת מוצא ניתן לקבוע שכללים אלו הם קשיחים ואינם ניתנים לשינוי על ידי צוואה. כפי שקובעת המשנה בבבא בתרא:

"האומר 'איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים', 'איש פלוני בני לא יירש עם אחיו', לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה... האומר 'איש פלוני יירשני במקום שיש בת', 'בתי תירשני במקום שיש בן', לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה"                                          (פ"ח מ"ה).

אדם המנסה להוריש באופן הנוגד את דין תורה, הרי הוא בגדר מתנה על מה שכתוב בתורה, ודבריו בטלים. אמנם, קיימא לן כשיטת רבי יהודה שבדבר שבממון המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, אך בענייני ירושה אין כלל זה חל; אם משום שהתורה בחרה לשלול את יכולת ההתניה: "אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות 'והיתה לבני ישראל לחוקת משפט', לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה" (רמב"ם הל' נחלות פ"ו ה"א); ואם משום שעצם המושג "ירושה" הוא חלות שהתורה מחילה והוא מוגבל להוראות הדין ולא לרצון הבעלים.[3] ועיין עוד בלשון הרשב"א בנדרים (לד:), שהסביר שאין מניעה שמודר הנאה יירש (דהיינו, שאדם יירש ממי שהוא אסור על פי נדר ליהנות ממנו), בכך ש"אין היורש יורשו אלא לאחר מיתה, דכבר נפק מרשות המדיר, ולא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו". לפי הרשב"א, עם מות האדם פוקעת בעלותו בממון, והתורה היא שבוחרת להעביר את הרכוש למי שהיא קבעה, ועל כן אין המוריש מהנה את היורש. כאשר מת גר, שאין לו יורשים, נכסיו נותרים הפקר.[4]

לכאורה, ניתן להסיק מכאן תפיסה הדומה לזו האירופאית, שנותנת מעמד בכורה למשפחה כבעלת זכויות ברכוש, כאשר דין תורה עושה צעד נוסף ומותיר את הרכוש כולו בידי המשפחה.

אמנם, נראה שמנגנון הירושה הנוקשה של דין תורה אינו רואה לנגד עיניו רק את בני המשפחה, אלא גם את המוריש עצמו. להמחשת הנקודה, ניזכר בטענה ששם המדרש הידוע (בבא בתרא קיט:) בפיהן של בנות צלפחד למשה רבנו: "אמרו לו: אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתיבם אמנו". הרשב"א ביאר את טענתן:

"כששמעו פרשת יבמין כך דרשו: כיון שהיבם קם תחת אחיו ליבום וקם על שמו בנחלתו, והבן מונעו מליבם ומלירש, א"כ הדין כן, וכיון שכן דרשו הם: אם אנו מצילות את אמנו מלהתיבם א"כ נעמוד במקום אבינו לנחלה ואם לאו תתיבם אמנו כדי שיקום היבם על נחלת אבינו".

על פי הרשב"א, הן פרשת ירושה והן פרשת ייבום עוסקות במושג התורני היסודי של הקמת שם. אדם שהולך לעולמו מעוניין להותיר אחריו זכר בעולם זה וליצור מובן מסוים של המשכיות לחייו בני החלוף. דרך המלך לעשות זאת היא על ידי הותרת צאצאים, ובהעדר צאצאים יוצרת התורה את המנגנון המחודש של ייבום שבמסגרתו אחיו קם תחתיו. לרכוש נודע מקום חשוב בהקשר זה, משום שכאשר רכושו של האדם נמצא בידי מי שמוגדר כממשיכו יש בכך משום המשך נוכחותו ותקומה לשמו. על כן, הקמת שם בידי היבם כרוכה בכך שהוא מקבל את נחלת המנוח, כשם שהקמת השם בידי היורשים קשורה בכך שהם הזוכים בנחלה. טענת בנות צלפחד, "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כ"ז, ד), הייתה טענת 'ממה נפשך' – אם בת אינה נחשבת למקימת שם אף בהעדר בן, יש להקים לאב שם באמצעות ייבום, ואם היא נחשבת למקימת שם – יש לממש הקמת שם זו על ידי מתן הנחלה לבנות המנוח.

בנקודה זו מעניין להשוות את דברי הרשב"א שראינו לדברים שהביא תלמידו הריטב"א בשמו:

"כששמעו פרשת יבמין אמרו כי לפי שהיבם מקים שם וזרע למת הוא קם תחתיו לנחלה, ואינו מייבם כשיש שם בן לפי שהבן מקים זרע ושם ולכן הוא יורש, א"כ המקים זרע הוא יורש את המת, ולכן אמרו אם כבן אנו להקים את המת ולא תתייבם אמנו נירש ואם אין אנו כבן להקים שם וזרע א"כ תתייבם אמנו".

על פי הניסוח כאן, קבלת הרכוש אינה נדבך משמעותי בהקמת השם, אלא אך תוצאה שלה. כאשר היבם מקים שם ונכנס תחת המנוח, כתוצאה מכך הוא זכאי לרכושו, ואילו כאשר הצאצא הוא מקים השם, כתוצאה מכך הוא הזכאי לרכוש. אולם, כפי שראינו, בדברי הרשב"א ברור שקבלת הרכוש אינה רק תוצאה משמעותית של הקמת השם אלא שותפה של ממש בעיצובה.

לאור זה, נראה שדיני הירושה בתורה בהחלט רואים לנגד עיניהם את המוריש והאינטרסים שלו, אלא שאינטרסים אלו אינם חופש הבחירה שלו לעשות ברכושו כרצונו גם לאחר לכתו. האינטרס הוא אינטרס ההמשכיות והקמת השם, ובני המשפחה הם המועמדים הטבעיים להקמת שם זו, ואין למנוח יכולת לקבוע אחרת.

בהקשר זה ברצוני להזכיר ביטוי מסוים שאמר אחד מגדולי בעלי התוספות, הלוא הוא רבנו תם. ביטוי זה נאמר בהקשר של המונח ההלכתי "מצוה לקיים דברי המת". לא נאריך כאן בביאור מושג זה, משמעותו ותוכנו, אך נציין על אף שבמשפט הישראלי הוא הפך למונח מצוטט שנועד כביכול להדגיש את הערך הגדול שרואה המשפט העברי בחופש הצוואה, קשה מאוד לפרשו כן ולהפוך את היוצרות על פניהם באופן ששיטת משפט שכלל אינה מאפשרת התניה על כללי הירושה תיתפס כדוגלת בחופש צוואה שזר למהותה. כאמור, למשמעויות המוגבלות שנודעו לו לא כאן המקום להתייחס. מכל מקום, רבנו תם סבר שמצווה זו חלה אך ורק ביחס לרכושו של אדם שהלך לעולמו והותיר את רכושו ליורשיו, להבדיל למשל מגר שאין לו קרובים. ומבאר רבנו תם: "דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כחו מאותו הממון דמכחו יורשין".[5] רבנו תם רואה בירושה המשך נוכחות והשפעה של המנוח (אולי קצת בניגוד לנימה העולה מדברי הרשב"א בנדרים שצוטטו לעיל), שכן ממשיכיו על פי דין תורה אוחזים ברכוש מכוחו ובכך יוצרים לו המשכיות.

אוסיף, שתפיסה זו, שרכושו של אדם תופס חלק פעיל בהקמת שמו, באה לידי ביטוי בשיאה בהקשר של קרקע בארץ ישראל. אדם מקבל את נחלתו בארץ והיא קשורה רוחנית בשמו, ומי שיישב עליה אחריו ימשיך את דרכו. כפי שכתב הרב הנזיר, "יסוד מהות הירושה הוא לאומי כללי, בנחלת הארץ לשבטי ישראל... לפי זה עיקר מהות הירושה ויסודה מיוחד לישראל ובארץ ישראל".[6] זו הסיבה שפרשת ירושה נאמרה בהקשר של בנות צלפחד וחלוקת הארץ. אולם, וזו הסתייגות חשובה, בפועל אין בדיני הירושה הבחנה של ממש בין ארץ ישראל לחו"ל, ואף לא בין קרקע למיטלטלין או זכויות כספיות. הפרדיגמה נבנתה אולי על נחלת קרקע בארץ, אבל למעשה חלה תפיסת הקמת השם על רכוש מכל סוג שהוא.

ונקודה נוספת: מדברינו עולה שעל אף שהתורה רואה לנגד עיניה את המוריש, היא אינה מותירה בידו את יכולת ההכרעה בדבר ההמשכיות שלו. בכך מבהירה התורה שבהקשרים מסוימים יש מקום למעין פטרנליזם – הכרעה שמתקבלת עבור פלוני ולטובתו גם אם הדבר מנוגד לרצונו. בנדון דנן יש לזכור, שהמקרה הרווח שבו אדם מעוניין לנשל את ילדיו מהירושה הוא מקרה של יחסים בעייתיים. המוריש רואה באופק תמונה של עזיבתו את העולם בטריקת דלת זעופה ומדמיין בהנאה את יורשיו המגלים בזעזוע את הצוואה שהותיר. כאשר אדם יודע שאופציה זו אינה בידו, יש להניח שהוא ישקיע יותר בכך שהיחסים לא יהיו כאלה, ומכך עשויה לצמוח תועלת של ממש בשיקום התא המשפחתי. יש להודות שזה מפחית מהתמריץ של היורשים לשמור על יחסים תקינים עם ההורה המזדקן, אבל ניתן לתהות אם חופש צוואה הוא הכלי הנכון והיעיל להוות תמריץ שכזה (כפי שניתן לראות ביצירות שונות דוגמת "המלך ליר").

אמנם, יש לכאורה מקום רב לטעון שהצגת הנושא עד כה הייתה חד-צדדית במידה רבה, והתעלמה מסימני שאלה כבדים המצביעים על הכרה מסוימת של התורה בחופש הצוואה. בסימני שאלה אלו נדון בשיעור הבא.

 

 

[1]     להבדיל מארצות אנגלו-סקסיות אחרות, בהן נוהגת שיטה מתונה יותר, ואכ"מ.

[2]     לדיון תמציתי ראו Adam J. Hirsch & William K.S. Wang "A Qualitative Theory of the Dead Hand" 68 Ind. L.J. 1, 6-14 (1992).

[3]     בלשון התוס' כתובות נו: ד"ה הרי: "דאין יכול לומר 'פלוני יירש', והוא אינו יורש, אבל במתנה יכול ליתן". התוספות הוסיפו, שהגמרא בבבא בתרא (קכו:) נימקה את החריגה מהכלל שבדבר שבממון תנאו קיים בנימוק מינורי יותר (שבמקרה של ירושה הצד המוותר לא הביע הסכמה), אך נימוק זה אינו הנימוק היסודי ו"לרווחא דמלתא נקט".

[4]     יש שנקטו בתפיסה שלפיה דיני הירושה של התורה הם ניסיון להתחקות אחר אומד דעתו המשוער של המוריש על אף שהם אים מאפשרים לו לחרוג מהם גם כאשר הוא אומר זאת במפורש (ראו למשל דברי הר"י אברסמקי, דיני ממונות (הגדרת סוגיהם) 21-20 (תרצ"ט): "סדר נחלות הכתוב בתורה מתאים אל שאיפת כל בני תמותה. בכלל האמור בירושה, "הקרוב קרוב קודם", מתבטא חפץ האדם שאחר מותו ישלוט בעמלו איש הקרוב לו ביותר, הקשור לו קשרי אהבה פנימית שבין בני המשפחה, אשר עין זר לא תבחנם ולא תבינם... דעתו של אדם קרובה יותר אל יוצאי חלציו ששמו נקרא עליהם, ובקומם תחתיו על נחלתו יש לו יד ושם בין החיים, ושמו קיים בישראל: הבן הממשיך את שלשלת היחס של משפחת אביו... ואמנם סדר נחלות יש בו מדעת המנחיל ורוח אנוש הולמתו, אבל עתה, שהלכות ירושה חקוקות בתורה אינן תלויות עוד בדעת הבריות ואינן מקבלות שינוי, ואם יאמר לך אדם שאין לו חפץ בזה, ויש את נפשו דרך אחרת – אין שומעין לו, כי "נאמנים כל פקודיו, סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר'"). אולם, לעניות דעתי מדובר בתפיסה מוקשית וחריגה ביותר בהבנת דיני הנחלה הנוקשים של תורתנו.

[5]     תוס' גיטין יג. ד"ה והא.

[6]     "מהות הירושה", נזיר אחיו, תשל"ח, כרך ב, קצז, קצט.