ירושה (ב) – מקומו של עיקרון חופש הצוואה (2)

  • הרב שמואל שמעוני

שיעור זה הוא המשך ישיר לקודמו ומומלץ לקוראו כך. בשיעור הקודם הצגנו את תפיסת התורה בנוגע לירושה כתפיסה נוקשה שאינה מותירה מקום לשיקול דעת המוריש. כעת נתייחס לשני סימני שאלה משמעותיים שניתן להעלות בהקשר זה.

סימן השאלה הראשון נוגע לדינו החשוב של רבי יוחנן בן ברוקא המובא בבבא בתרא קל., אך שורשו כבר בפשטי המקראות. בעוד שבפרשת בנות צלפחד הרושם המתקבל הוא שהמוריש אינו דמות בעלת אמירה ביחס לחלוקת הנחלה ("וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו" – המנוח נפטר כבר ובית הדין הוא שמקבל את ההחלטות); בפרשת כי תצא מתקבל רושם שונה עד מאוד: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" – אנו רואים לנגד עינינו את בעל הרכוש השוכב על מיטת חוליו ומצווה את רכושו, כאשר התורה מטילה מגבלות מסוימות על חופש הצוואה שלו. מכוח פסוקים אלו למד רבי יוחנן בן ברוקא שיש חירות מסוימת למוריש בקביעת יורשיו,[1] ונראה את הדברים כפי שנפסקו בשולחן ערוך:[2]

"אם היו לו יורשים רבים, כגון בנים רבים או אחים או בנות, ואמר כשהוא שכיב מרע: פלוני אחי יירשני מכלל אחיי, או: בתי פלונית ירשני מכלל בנותי, (רמ"א: או שריבה לאחד ומיעט לאחד), דבריו קיימים... אמר: פלוני בני יירש חצי נכסי ושאר בני החצי, דבריו קיימים... במה דברים אמורים, בפשוטים. אבל בבכור, אם אמר: יירש כפשוט, או שאמר: לא יטול פי שנים, או: לא יירש פי שנים, לא אמר כלום, שנאמר 'לא יוכל לבכר את בן האהובה'".

לפי הלכה זו, המוריש מעביר את רכושו לקבוצת היורשים שאותה קבעה התורה: בנים, בנות, אחים וכו', ובקביעת קבוצה זו אין לו שליטה; אולם בתוך אותה קבוצה יש לו חירות לבחור להעביר מנה גדולה מהאחרים לאלו שהוא בוחר בהם, ואף להעביר להם את הכול, מלבד הסייג בדבר חלקו הכפול של הבכור שבו לא ניתן לפגוע. ולכאורה, מכאן עולה תפיסה מסוימת של חופש צוואה, גם אם הוא מוגבל עד מאוד בהיקפו.

סימן השאלה השני הוא רחב אף יותר: אמנם דיני הירושה הפורמאליים של התורה אינם גמישים, אך בפועל יש דרכים שונות לעקוף אותם בעזרת מנגנונים כלליים של חושן משפט כגון מתנה והתחייבות. אדם יכול להעניק את רכושו במתנה בחייו לאנשים שאינם יורשיו על פי דין תורה, והוא אף יכול למצוא דרכים לעשות זאת תוך שהוא מותיר את זכויות השימוש בנכסים בידיו עד מותו (כפי שנפסק: "הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, הרי הגוף של בן מזמן השטר, והפירות לאב עד שימות").[3] הוא גם יכול ליצור התחייבות ממונית לשלם למי שהוא חפץ ביקרו באופן שיחייב את עזבונו לאחר לכתו. נמצא, שבניגוד לשיטת השריון האירופאית, שעושה מאמצים לחשק את השריון על ידי צמצום יכולת המתנה מחיים, התורה אינה מגבילה יכולת זו, ובכך יוצרת לכאורה מצב של חופש צוואה דה-פקטו. האם עלינו להסיק אפוא שהתורה קרובה דווקא למודל חופש הצוואה?

לעניות דעתי, התשובה היא שלילית. ראשית, יש להדגיש שככלל חז"ל הביעו יחס שלילי ביותר מבחינה ערכית למי שבוחר להשתמש בכוחו הקנייני על מנת להדיר את בניו מהירושה. כפי שמבואר במשנה:

"הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו – מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב"      (בבא בתרא קלג:).

להלן נתייחס בקצרה למחלוקת המובאת במשנה, אבל העיקרון הבסיסי מוסכם – הדרת יורש אסורה היא, וחז"ל אף הפליגו בחומרת האיסור: "א"ר בא בר ממל: הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הוא אומ' 'ותהי עוונותם על עצמותם'".[4]

האם התנגדות ערכית זו תקפה גם באשר לדינו של רבי יוחנן בן ברוקא? מסתבר בהחלט שכן, וראו לשון הטור בסימן רפ"ב:

"הנותן נכסיו לאחרים והניח בנים, אף על פי שמה שעשה עשוי וזכה המקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו להעביר הנחלה... ורז"ל אמרו שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבוא לידי קנאה".

משמע בבירור מדברי הטור שדברי חז"ל בדבר האיסור הערכי שבהעברת נחלה יפים גם ביחס לאדם שמשנה את יחסי הכוחות בין בניו, וכך עולה לענ"ד גם מדברי הרמב"ם (הל' נחלות פ"ו הל' יא, יג). אמנם, הב"ח הסתייג מנקודה זו:

"אין נראה לי כלל... דהתם בחייו קאמר שלא ישנה... אבל קודם מיתתו רשאי לשנות, וכדילפינן מ'ביום הנחילו את בניו' דרשאי לרבות לאחד ולמעט לאחד, דאם לא כן יהיו דברי רז"ל סותרים זה את זה".

הב"ח הניח שאם רבי יוחנן דורש מן הפסוקים שהתורה נותנת ביד המנחיל כח מסוים לשנות את חלוקת הנחלה הרי הדבר מותר. ואולם הטור, וכאמור לענ"ד אף הרמב"ם,[5] סברו שאין להסיק מהכוח המשפטי לנשל ללגיטימציה הערכית.[6]

וכאן יש להוסיף, שההתנגדות הערכית אינה חייבת להישאר במישור המוסרי גרידא, ופוסקי הדורות יכולים בשיקול דעתם הרחב לבחור להעניק לה "שיניים" משפטיות. ראו למשל דבריו של מהרש"ך (בן המאה השש עשרה מאזור הבלקן):

"דאית לן למיעבד כל טצדקי דאפשר להעמיד הירושה בחזקת היורש, כי היכי דלא ניהוי באעבורי אחסנתא, ובשמים עדי שכבר בא לידי הוראת אעבורי אחסנתא ונמנעתי מהטפל בה, עכשו בא לידי ולא אקיימנו, לכן ראיתי ונתון אל לבי להעמיד הנכסים בחזקת היורש ולבטל המתנה הנזכרת"        (שו"ת מהרש"ך א', קמו).

המהרש"ך אומר בריש גלי שעל בתי הדין להפעיל כל כלי העומד לרשותם ולא להפעיל צוואות אסורות שנועדו לעקוף את מגבלות דיני הירושה בעזרת דיני המתנה (ובין כלים אלו הזכירו הפוסקים את האפשרות לפרש לפעמים את כוונתו של המנוח כמי שלא התכוון לנשל את יורשיו, גם אם הדבר כרוך במאמץ פרשני מסוים). וראו גם דברי שו"ת ראנ"ח (בן אותה תקופה מטורקיה):

"וכיון שיש בדבר זה אסור נראה ודאי שראוי לכל בי"ד למנוע עשיית הדבר הזה אבל מכל מקום איני רואה בענין שום צד כפייה כיון שלא אמרו בזה אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו... וכ"ש שאין כופין על הדבר בנדוי או שום מין כפיי' אלא שאומרים לו שהוא עובר על דברי חכמים ושרי למקרייה עבריינא"     (סי' קי"ח).

הראנ"ח מבהיר שאין להפעיל כפייה או נידוי אבל מותר לכנות את מעביר הנחלה 'עבריין' ולהפעיל עליו לחץ חברתי. צעד נוסף ניתן למצוא אצל הרב ישמ"ח עובדיה ממרוקו מראשית המאה העשרים שכתב שאין לתת תוקף לשטר מתנה שמעביר נחלה מבלי שהמעביר נמלך בבית דין וקיבל תוכחה גלויה.[7] להרחבה בנושא זה, מומלץ לעיין במאמרו של ד"ר רונן קריטנשטיין, שהרחיב בניתוח מדיניות הפוסקים ביחס להעברת נחלה.[8]

ראינו אפוא שחז"ל הביעו התנגדות חריפה להעברת נחלה באמצעים עוקפות ושניתן למצוא דרכים לאכוף התנגדות זו בעזרת שיקול דעתם הרחב של פוסקי הדור. אך אם כך עולה שאלה נוקבת – מדוע זה נתנה התורה יכולת לאדם לנשל את יורשיו על פי דין מירושתם?

נפתח ביכולת שאותה קבעה התורה באופן יזום – דינו של רבי יוחנן בן ברוקא (להבדיל מיכולת ההקנאה מחיים, שלגביה התורה שתקה וממילא הותירה אותה על כנה). מדובר כמובן בהשערה בלבד, אך ניתן להציע שחידוש זה נועד למצבים מסוימים שבהם השימוש בו אכן ראוי ולגיטימי. ייתכן שישנם מצבים קיצוניים של בן רע או של בן טוב ונזקק שבהם יש הצדקה להעדיף אחד על משנהו. ייתכנו גם מצבים שבהם לא ניתן לעשות חלוקה שוויונית של העיזבון. כך, למשל, יש בעיה עם חלוקה של משקים חקלאיים ליחידות קטנות (ועל כן במושבים בישראל נעשה שימוש במנגנון של "בן ממשיך"), ולפעמים חייבים לבחור יורש אחד שיקבל את הנחלה.[9] על כן, התורה העניקה לאב אפשרות לבחור בן נוחל. ואולם, יש להדגיש שמדובר במצבים חריגים, וברגיל שימוש בכוח זה שהעניקה התורה הוא כפי שראינו שימוש לא ראוי. ייתכן שלעתים שימוש מתון בו עשוי להיות ראוי, כאשר אדם מחזיק בנכסים מסוגים שונים: בית, משק, דירה להשכרה, חיסכון ארוך טווח ותיק מניות; ושיקולים שונים עשויים להניע אותו לקבוע בעצמו חלוקה באופן מסוים בין ילדיו על מנת להגיע לתוצאה יעילה וגם למנוע סכסוכים. זה עשוי להיות שימוש ראוי בדין ריב"ב, אך הצדקתו נעוצה במתינותו. מכל מקום, המנגנון שהתורה יצרה הוא שיש לאדם את הכח המשפטי להעדיף יורש מבין היורשים אלא שחז"ל הביעו עמדה ערכית נגד השימוש בכוח זה ובידי הפוסקים למנף התנגדות זו למאבק אפקטיבי בשימוש בכוח, והתוצאה היא שבמידה רבה יש מקום לפיקוח של בתי הדין על הליך הנישול וצמצומו למקומות ולהקשרים שבהם יש לו מקום.

מעין כך, כמדומני, ניתן לומר גם ביחס ליכולת הנישול בעזרת מתנה מחיים. התורה כביכול העלימה עין מיכולת זו והותירה את דיני הקניין הרגילים על כנם. רשמית, האדם בחייו הוא בעל זכות קניינית מלאה בנכסיו והוא יכול לבצע בהם כל הקנאה העולה על רוחו.[10] אולם, חז"ל הכירו בכך שיש כאן עקירה בפועל של דיני הירושה ושדבר זה שלילי הוא, ואף כאן יש מקום לביקורת בעלת שיניים מסוימות של בתי הדין. יכולת הנישול ראוי לה שתתאפשר בפועל בהקשרים מסוימים ביותר על פי שיקול דעת הפוסקים. בהקשר זה אמנה מספר שיקולים שעשויים להצדיק שימוש במנגנוני המתנה מחיים:

  1. מצבים קיצוניים במיוחד של נתק משפחתי והזנחת ילדים את הוריהם לעת זקנה.
  2. איזון מסוים בין הרצון להוריש ממון ליורשים ובין הרצון להותיר ממון למטרות רוחניות, ציבוריות או חברתיות נעלות שהמורישים רואים אותן כמבטאות את ערכיהם ומורשתם. משקלו של שיקול זה עשוי לגדול ככל שמצבים הכלכלי של היורשים המיועדים שפיר. בנושא זה של היקף ההיתר לצוות ממון הרחיבו הפוסקים.[11]
  3. התאמת דיני הירושה לתקופות שונות. בנושא זה נעסוק בהרחבה בשיעור הבא, אך נציין כאן שכל עוד לא נקבעו תקנות המשנות את כללי הירושה ומתאימות אותם למערכת חברתית-משפחתית חדשה, יכולת הצוואה עשויה להיות אחד הכלים האפקטיביים של האב לעשות כן באופן שיש לו תוקף על פי דין תורה.

ניתן אם כן לסכם שתפיסת דיני הירושה של התורה ביסודה אינה כוללת עקרון של חופש צוואה, והיכולות לעקוף בפועל הן כלי שזקוק למשטור ופיקוח של בתי הדין על מנת לאפשר התמודדות עם מצבים קשים, כמו גם עדכון והתאמה של דיני הירושה למצבים משתנים. התפיסה בשורשה שונה אפוא מאוד מזו הנוהגת במשפט הישראלי, וראוי לשמר שוני זה. בשיעור הבא נמשיך ונתייחס לאותם היבטים בדיני הירושה התורניים המצריכים בחינה מחודשת, ואלו היבטי האפליה המגדרית.

 

[1]     לא כאן המקום להאריך בניתוח למדני של סוגיית רבי יוחנן בן ברוקא. למעוניינים להרחיב ניתן לעיין בשני שיעורים שלי על סוגיה זו בבית מדרש זה, המצורפים כנספחים: חלק א (קובץ); חלק ב (קובץ)..

[2]     שולחן ערוך חושן משפט סי' רפ"א סעיפים א-ד.

[3]     שולחן ערוך חושן משפט סי' רנ"ז סעיף א.

[4]     ירושלמי בבא בתרא פ"ח ה"ו.

[5]     הב"ח הבין אחרת ברמב"ם, ואכ"מ.

[6]     יש להוסיף, שבהנחלה לבן בין הבנים וכדומה יש בעיה מיוחדת לאור גורם ההפליה. ידוע שסכסוכי ירושה הם הסכסוכים הקשים והמכוערים ביותר, ולענ"ד אפליה בין אחים מביאה לסכסוכים מרים אף יותר ולפגיעה קשה יותר בשלום המשפחה מאשר אב שמנשל את בניו ומעביר לגורם אחר את הרכוש. יש לתמוה על הב"ח, שכן הגמרא קלג:, שדנה ביחס השלילי לנישול בנים, עוסקת במפורש בהעברה מבן רע לבן טוב ("לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא"). נראה שהב"ח יצמצם זאת להעברה במתנה ולא בדין ריב"ב, אך קשה להבין את ההיגיון בכך – הלוא מבחינה פורמלית הדבר בכל מקרה כשר, וכל הבעיה היא הנישול המהותי, ומה משנה אם כן הדרך ההלכתית שבה הדבר מתבצע?

[7]     שו"ת ישמח לבב חושן משפט סי' כ"ב: "בדבר שיש בו משום אעבורי אחסנתא צריך המלכת ב"ד ותוכחת מגולה בשם הבד"ץ כמבואר בס' התקנות".

[8]     ר' קריטנשטיין, "על ירושות ומשפחות בראי ההלכה: הסדרי הורשות והדרות בדין העברי", משפט ואדם – משפט ועסקים 441 (2012).

[9]     אכן, ניתן לומר שיש כאן נכס שאין בו דין חלוקה, והאחים יורשים אותו כאחד ואחר כך צריכים לבצע "גוד או אגוד", כמבואר בסוגיה ב"ב יג., דהיינו שאחד יקנה מהשני את חלקו ולפחות מהבחינה הכספית יש כאן חלוקה שוויונית. ברם, גם זה לא תמיד אפשרי.

[10]   מעניין שכבר ספר החינוך (מצוה ת') עימת בנקודה זו בין תפיסת התורה לבין חכמי האומות שהוא הכיר: "ואל תחשוב שאמרי בזה שהמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שארצה לומר שיהיה האדם מצווה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים, כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו כמו שיחשבו חכמי האומות".

[11]   ראו למשל שו"ת אגרות משה חו"מ ב', מט.