ירושה (ד) – ירושת האיש והאישה

  • הרב שמואל שמעוני

פתיחה

בשיעורים האחרונים עסקנו בירושת קרובי קרבת הדם, ועמדנו על עקרונות היסוד שלה הניתנים לשימור לצד ההתאמות הנדרשות. בשיעור זה נעיין בירושת בני הזוג הנשואים. במשנה (בבא בתרא קח.) נקבע כי האיש כלפי אשתו הוא מן הנוחלים ואינם מנחילים. האיש יורש את אשתו וקודם לכל יורשיה, ואילו האישה אינה יורשת את האיש. סוגיית ירושת האיש היא סוגיה למדנית וענפה, ולא נעמוד במסגרת זו על יסודותיה. נתמקד בעקרונות היסוד שלה ובשאלת האפליה המגדרית – הרציונל שלה ובחינת תקפותו בימינו. כפי שנראה, ניתוח זה ישיק לשאלות רחבות יותר של יחסי הממון בין בני זוג בימינו.

 

ירושת האיש את אשתו

סוגיות הש"ס מתייחסות למחלוקת אם ירושת האיש היא מדאורייתא או מדרבנן, ומהסוגיה בבכורות (נב:) נראה שמדובר במחלוקת על אופי הדין ולא על מקורו בלבד. ההקשר הוא חזרת קרקע ביובל, שלחלק מהשיטות חלה גם ביחס לקרקע שהועברה במתנה אך לא ביחס לקרקע שהועברה בירושה. עולה מהסוגיה שלמאן דאמר שירושת האיש דרבנן, ירושה זו נדונה כמתנה שחוזרת ביובל, ואילו למאן דאמר שירושת האיש דאורייתא מדובר בירושה שאינה חוזרת ביובל. נראה שהנחת הסוגיה היא שאם ירושת האיש היא תקנה דרבנן, מדובר בתקנה שהיא חלק ממכלול רחב של תקנות שתיקנו חכמים במסגרת חובות האיש והאישה וזכויותיהם. כך מסוכמים הדברים ברמב"ם בהלכות אישות:

"כשנושא אדם אשה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.

"והעשרה שלשה מהן מן התורה, ואלו הן: שארה כסותה ועונתה... והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם...

"והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה. ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה"     (רמב"ם, הלכות אישות י"ב,  א-ד).

הרמב"ם הכריע שירושת האיש היא מדברי סופרים,[1] ומשכך בחר למקם אותה לא בהלכות נחלות אלא בהלכות אישות, ושייך אותה למעגל הרחב של 14 הזכויות והחובות של האיש ביחס לרעייתו. מדובר במערכת הדדית של רכישת זכויות, ממוניות בעיקרן, אשר חלקן מתבצעות רק לאחר מות אחד או יותר מן הצדדים (כתובה, קבורה, מזונות אלמנה, מזונות יתומות, כתובת בנין דכרין) ובכלל זה אף ירושת האיש.[2]

ממילא מובן שלדעה שירושת האיש מדרבנן למעשה אין מדובר בגדר הכללי של ירושה, אלא בהעברה רכושית הדומה יותר באופייה למתנה, ובתור שכזו חלים עליה לכאורה דיני החזרה ביובל.

ומה באשר לגישה השנייה, שלפיה ירושת האיש מדאורייתא? המסקנה העולה מן הסוגיה היא שמדובר בירושה לכל דבר, ומטבע הדברים זו אינה חוזרת ביובל. לכאורה ניתן להסיק מכך שמדובר בירושה הדומה לירושות קרבת הדם, ואף האיש נתפס כקרוב משפחה של אשתו. ואכן, ניתן למצוא בקרב ראשונים ואחרונים התנסחויות בכיוון זה.

אולם נראה שישנן סיבות כבדות משקל המטות את הכף להבנה שגם אם לירושת האיש יש תוקף דאורייתא, היא איננה ירושת קרבה בדומה לירושות קרבת הדם אלא גדר בפני עצמו. לענייננו, נציין שגם המקור לכך שירושת האיש מן התורה אינו מבוסס על היותו של האיש קרוב משפחה.

מקור אחד המוזכר בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי לומד ירושה מהמילה "שארו" בפסוק "וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ" (במדבר כ"ז, יא): "שארו - זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו" (בבא בתרא קיא:). התוספות פירשו "שהבעל אינו יורש מחמת קורבה, אלא מחמת שאירות, שהן חשובין כבשר אחד" (קיג. ד"ה מתה). הרציונאל כאן אינו קרבת דם, אלא הגדרת בני הזוג כיחידה אורגנית אחת.

מקור שונה לדין ירושת האיש הובא בספרי זוטא:

"אמר ר' יהודה בן בתירה: קל וחומר, ומה אם אמו, שאינו זכאי במעשה ידיה, הרי הוא יורשה, אשתו, שהוא זכאי במעשה ידיה, אינו דין שיירשנה" (ספרי זוטא, במדבר כ"ז, יא).

"קל וחומר" זה מבסס את ירושת האיש, גם כאשר היא מוצגת כדין דאורייתא, על זכויותיו הממוניות של האיש ביחס לאשתו. אני מביא מקור זה בהיסוס מה, משום שלכאורה עולה ממנו שבניגוד לתפיסה המקובלת בתלמוד הבבלי,[3] זכותו של האיש במעשה ידי אשתו היא מדאורייתא.[4] אך על אף חוסר הבהירות בנקודה זו, אני סבור שיש משקל לברייתא המשייכת את ירושת האיש לתחום הזכויות הממוניות שבמסגרת זוגיות גם אם היא מדאורייתא. ונמצאנו למדים, שבין לדעה לפיה ירושת האיש מדרבנן ובין לדעה לפיה היא מדאורייתא, יש מקום רב לטעון ששונה היא באופייה מזה של ירושות קרבת דם; והיא מעורה בתחומים הייחודיים לעולם הזוגיות, אם בהיבטיו הממוניים-רכושיים ואם בהיבטיו הקיומיים-רגשיים.[5]

לאור הקשר בין ירושת האיש לדיני הממונות הזוגיים, אין זה מפתיע שמדובר בתחום הלכתי דינמי יותר מדיני ירושה אחרים, ולאורך כל הדורות תיקנו לגביו תקנות מסוגים שונים, ותקנת רבנו תם ותקנות שו"ם מן הידועות שבהן. לא אסקור כאן תקנות אלו בהרחבה, שכן מלאכה זו כבר נעשתה בידי רבים וטובים;[6] אך אציין שמוטיב חוזר בהן הוא צמצומה של ירושת האיש במקום שבו הזוגיות ובניית הבית לא התפתחו כמצופה, ובעיקר במצבים שבהם האישה מתה בטרם נולדו ילדים, וקיימת תחושה חזקה של חוסר צדק בכך שרכושה ונדוניית בית אביה יעברו אל האיש ומשפחתו. צמצומים אלו הולמים, כמדומני, את רוחו הבסיסית של דין ירושת האיש.[7]

 

שאלת הסימטריה המגדרית

כפי שראינו, על פי דין המשנה האיש יורש את אשתו אך האישה איננה יורשת אותו, ובמותו היא אינה זכאית אלא לכתובתה. קביעה זו צריכה עיון, גם בהינתן הרקע הכללי של העדר השוויון המגדרי בדיני הירושה בהלכה. כפי שראינו בשיעורים הקודמים, בדיני הירושה יש תמה מרכזית של המשכיות והקמת שם למוריש, דבר שבא לידי ביטוי בין היתר בקשרים העמוקים שבין פרשת הייבום לפרשת הירושה. בשיעור הקודם ראינו שבמסגרת תמה זו מובן שבחברה פטריארכלית ישנה עדיפות בהורשת הנכס למי שיקים בית הממשיך את שם המוריש וזהותו על פני הורשה למי שעתידה להסתפח לבית אב אחר. אולם, כפי שראינו בשיעור זה, ירושת האיש שונה באופייה מירושות אחרות. אפילו לפי הסוברים שהאיש יורש את אשתו בתור קרובה, קשה להבין מדוע קרבה זו אינה יוצרת קשרי ירושה דו-כיווניים. ובוודאי שכך באשר לכיוונים האחרים, המרכזיים יותר כמדומה, שראינו לעיל. אם האיש יורש בתור שארה של אשתו המהווה ישות אחת עמה, קשה להבין מדוע זיקה זו אינה דו-כיוונית. ובאשר לכיוון העיקרי שהתמקדנו בו, של ראיית ירושת האיש כחלק ממערך ההסדרים הרכושיים של בני הזוג, ודאי שיש צורך בהסבר מדוע האלמן זכאי להמשיך ולהחזיק בנכסי אשתו ואילו האלמנה אינה זכאית להחזיק בנכסי אישהּ.

דומני שהכיוון האחרון טומן בחובו את ההסבר לחוסר הסימטריה, באופן שמהווה מזור גם לכיוונים האחרים, משום שאף במסגרת הכיוונים האחרים הירושה היא לכל הפחות גם חלק ממערך ההסדרים הרכושיים.

ראיית הירושה כחלק מהיבטיה הממוניים של האישות מובילה לראות את חוסר השוויון המגדרי המונח ביסודה כחלק מחוסר השוויון הכללי ביחסי הממון שבין בני הזוג. נקודת המוצא של יחסי הממון בין בני הזוג ושל חובות האיש והאישה היא שככלל אין נכסים עצמאיים לאישה. ישנם נכסים שאבי האישה נותן לאיש עם נישואיהם כנדוניה, והם הנקראים נכסי צאן ברזל שהאיש מחזיק בהם בשליטה מוחלטת תוך התחייבות להשיב במקרה של מוות שלו או גירושין. ישנם נכסי מלוג שבדרך מקרה הגיעו ליד האישה, כגון שנפלו לה בירושה (באותם מצבים שבהם אירע שלא היו יורשים ממן זכר), ואף הם נתונים לקניין הפירות שבידי האיש. מעבר לכך יש לאישה הכנסות ממעשה ידיה, שהאיש זכאי להן, ומציאת האישה, שאף בה האיש זכאי. האישה נתפסת כמי שאינה אמורה לצבור נכסים משלה, אלא להיות חלק ממערך קיומו של הבית, שבהנהגתו הכלכלית ניצב הגבר. הגבר, מצדו, מחויב בחובות רבים של דאגה לרווחת אשתו, ובכלל זה מזונותיה, לבושה, רפואתה, פדיונה במקרה שבי, סכום שבועי נמוך להוצאות קטנות, מענק כספי בדמות הכתובה במצבי גירושין או מוות שלו, קבורתה במקרה מוות שלה ומזונות מביתו לאחר מוות שלו עד לקבלת כתובתה.[8] מדובר במערכת הרחוקה מלהיות סימטרית, אך בדרכה מנסה להביא לאיזון בין זכויות הגבר בנכסים וזכויות האישה הנשואה, הגרושה והאלמנה, אשר נתפסת כגורם מוחלש, לדאגה לרווחתה. בפועל, חלק ניכר מן הרכוש מושקע בדאגה לרווחתה של האישה, מה שלעתים הופך את הגבר ואת בניו למעין נושים שיוריים (הנוטלים רכוש רק במידה שנותר לאחר סיפוק צרכי האישה), אך מרכיב הבעלות והשליטה נותר בדרך כלל בצד הגברי.

 

יישום הדברים בימינו

מה מכל זה רלוונטי לימינו אנו? דומני שרובנו נסכים שבימינו נכון לראות את האישה כגורם סוברני ובעל נכסים ועצמאות כלכלית; אף אם יש כאלו שאינם רואים זאת כמציאות רצויה. אחת השאלות החשובות בהקשר זה היא מציאות רווחת שבה כאשר מגיעה זוגיות לפירוק מתברר שמרבית הנכסים שייכים מבחינה פורמאלית לגבר. מציאות זו הובילה את המשפט הישראלי לפיתוחה של חזקת השיתוף הפסיקתית,[9] ומאוחר יותר לחיקוקו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. דעתי היא שיש לראות התפתחות זו בחיוב רב, ולשאוף לקידומה ולתיקון חוסרים הקיימים בה.

כיוון שכך, דומה שמשימה כבדה מוטלת לפתחם של פוסקי ההלכה בימינו, והיא התאמתם של דיני חובות האיש והאישה למציאות הכלכלית החדשה בשדה המשפחה, שבה האישה היא בעלת נכסים וגורם כלכלי עצמאי, במקרים רבים לא פחות מהאיש. כאשר נתקלים במצבים שבהם על פני הדברים הגבר הוא בעל הנכסים העיקריים, דהיינו מצבים שבהם הדין הישראלי מחיל את חזקת השיתוף או את כלל איזון המשאבים שבחוק, ומנקודת מבטו מצפה מבתי הדין הרבניים לכבד זאת,[10] נפלה מחלוקת בין הפוסקים לגבי עמדת ההלכה. הרב אברהם שרמן סבר שאין מקום ליישום חזקת השיתוף בדין תורה;[11] ומנגד הרב שלמה דיכובסקי חשב שיש לכך מקום רב, ולא רק מצד דינא דמלכותא דינא אלא אף מצד דין תורה כשלעצמו.[12] לטעמי, יש לקוות שהעמדה שתתקבל תהיה זו של הר"ש דיכובסקי.

אך גם אם לא נאמץ עמדה זו, יש להתאים את ההלכה למצב רווח שגם ברמה הפורמאלית נכסים רבים מצויים בידי האישה. נציג, לדוגמה, את השאלה הבאה: אישה מעלה בכספים במקום עבודתה, והמעביד מעוניין להטיל עיכבון על משכורתה (מבלי להיכנס לשאלה האם קיימת זכות שכזו), והאיש מעלה טענה שאין המעביד רשאי לעשות כן משום שהאיש הוא שזכאי למשכורת, מתוקף זכותו במעשה ידי אשתו, ולא האישה. הרב גימפל ליפשיץ דן במאמר שפרסם בשאלה זו,[13] ומבלי להיכנס לפרטי הכרעתו, סבר שאכן יש משקל רב לטענתו התמוהה של האיש. דעתי היא שמדובר בדיון הלכתי הנוהג בעיוורון אל מול מציאות משתנה, שבה האישה היא גורם עצמאי מבחינה כלכלית, שחשבון הבנק שלה ושל אישה רשום על שם שניהם, ומובן שהמשכורת שלה היא זכות ממונית שלה.

ממילא, הרציונל העומד ביסוד ההלכה שהאיש יורש נכסי אשתו ואילו האישה זכאית להגנות סוציאליות בלבד – איננו רלוונטי עוד למציאות המשתנה, ומן הראוי לשנותו. בהערה לעיל הזכרתי, לדוגמה, את טענתו של "רב צעיר" לפיה הצורך בירושת האיש נובע מזכות הפירות שלו בנכסי אשתו, שעלולה להביא ל"בעיית נציג" ולניצול מוגזם ולא יעיל של הנכס בהעדר ציפייה לקבלו לידיו. ודאי שרציונל זה מעורה כולו במצב שאכן הנכסים המועטים שיש לאישה מוחזקים בפועל בידי האיש, אם בתורת נכסי צאן ברזל ואם בתורת נכסי מלוג וקניין פירות. אין לכך כל מקום כאשר העקרונות הבסיסיים של יחסי הממון והנכסים בין בני הזוג השתנו לבלי הכר.

לא כאן המקום להציע קווי מתאר לתיקון מקיף בדיני יחסי הממון, אך דומה שהכיוון הכללי צריך להיות סימטרי בהרבה מזה הקיים; ובגדרו זכויות הנכסים צריכים להיות דומים בידי שני הצדדים, באופן שהולם יותר את המציאות הקיימת בלאו הכי, ומאידך גיסא החובות המוטלים צריכים אף הם להיות סימטריים יותר, ובכלל זה חובות כגון מזונות (בהעדר הכנסה), רפואה ופדיון (אילו היה הדבר אקטואלי).[14]

מן הראוי לציין שבאשר לירושה נעשו כבר במהלך הדורות צעדים לא מבוטלים לקידום כיוון שוויוני יותר, דהיינו מתן זכויות בנכסים ולא רק דאגה לרווחת האלמנה. בקובץ תקנות רבני מרוקו מובאת תקנה לפיה "כשיפטר הבעל בחיי אשתו ולא הניח זרע של קיימא ממנה שתקח האשה מכל הנכסים שימצאו לבעלה בזמן פטירתו ב' שלישים... ואם הניח זרע של קיימא ממנה תחלוק האשה עם אותו זרע של קיימא כל מה שימצא בזמן פטירתו מחצה כמחצה".[15] מאוחר יותר, במדינת ישראל המתחדשת, הציע הרב הראשי, הגריא"ה הרצוג ז"ל, לתקן תקנה לפיה במקום שיש זרע האלמנה זכאית לשליש עיזבון ובמקום שאין זרע למחציתו (ובגרסה צנועה יותר: במקום שיש זרע תיטול האלמנה חלק כאחד מן היורשים ובמקום שאין תיטול שליש), או לחיובים המגיעים לה לפי הכתובה אם הם גבוהים מכך.[16] למרבה הצער, תקנותיו של הרב הרצוג לא התקבלו.

עם זאת, באשר לירושה, דומה שיש מקום להותיר עקרונות כבדי משקל מהדין הקיים על כנם. עצם ראיית ירושת בן הזוג כסוג נבדל של ירושה על פי דין מזה של קרבת דם, וכזכות המעורה ביחסי השארות ובמערך ההסדרים הממוניים שבין בני הזוג, נראה נכון גם לאחר השינויים שחלו בפן המגדרי. כאן מדובר בעיקרון ליבה של ההלכה שאותו בהחלט יש ליישם גם במציאות משתנה. ההקשר הכלכלי שבו יפעל ההסדר החדש יהיה שונה. הוא יחול על חיי זוגיות שמושתתים על עיקרון השיתוף בנכסים. שיתוף זה הוא שיתוף חזק במידה רבה אף יותר מזה של שיתוף רגיל בנכסים. בני זוג רבים במצב הבסיסי (דהיינו: מצב של נישואין ראשונים עבור שני בני הזוג וכל הילדים משותפים לשניהם) רואים עצמם כיחידה כלכלית אחת, שפטירתו חלילה של אחד מהם מותירה את השני כבעלים יחידי של הנכסים (מעין joint tenants). כמובן, ישנם מצבים רבים שבהם הסיפור מורכב יותר, ועל כן ישנה חשיבות לכוח שיש בידי בני הזוג לשנות בהסכמה את הסדר יחסי הממון שלהם, ובכללו דיני הירושה.

מכל מקום, הבדלים שונים שקיימים בין ירושת האיש לירושת קרובים רלוונטיים גם למציאות החדשה. ישנה, לדוגמה, מגבלה שלפיה האיש אינו יורש אלא ב"מוחזק" ולא ב"ראוי". היישום הבסיסי של הלכה זו נוגע לנכסים שנפלו לאישה בירושה לאחר מותה. כיוון שהאיש אינו נמצא עוד ביחסי שארות עמה, והיחידה הכלכלית התפרקה אף היא, ודאי שאין עוד הצדקה שיירש אותם, כפי שגם אין הצדקה שכאשר האיש מת לפני אשתו יורשיו יירשו את נכסיה. את שתי הלכות אלו נוכל כמובן להעתיק גם לירושת האישה את האיש. מאידך גיסא, פן אחר של הלכת ה"ראוי", שלפיו האיש אינו יורש זכויות תביעה כספיות של אשתו כגון מלווה, אינו נראה שייך למציאות המודרנית. במציאות המודרנית חובות כספיים נתפסים כנכס לכל דבר ועניין, ואין סיבה שהאיש לא יירש זאת. הגע עצמך – האם יעלה על הדעת שדין ירושת האיש לא יתקיים למשל בחשבון בנק משותף או נפרד של אשתו?[17] מדובר כמובן בהיבט אחר של שינוי מציאות, ולא זה שהתמקדנו בו, אך יש בו בכדי להמחיש את הקו המוצע, המנסה לקיים את עקרונות הדין תוך התאמת פרטיו למציאות משתנה.[18]

אוסיף, שהמהות הבסיסית של ירושת בן הזוג כסוג נבדל של ירושה על פי דין מזה של קרבת דם, המעורה ביחסי שארות, ושלא ניתן לנתקו ממכלול מערך היחסים הממוניים שבין בני הזוג על נכסיהם, הוא עיקרון שאף הדין הישראלי היה יכול ללומדו מן ההלכה. סוגיות כגון שיתוף נכסים, זכאות במוניטין מקצועי ובהון אנושי שרכש אחד מבני הזוג, חובת מזונות וכדומה – קשורות בקשר אמיץ עם זכויות הירושה, והיה מקום לתת לכך התייחסות בעיצוב עקרונות הדין, לצד הצורך האפשרי ברפורמה שתגדיל את היקף חלקו של בן הזוג הנותר בירושה, ובוודאי כאשר אין מדובר בהתנגשות בין בן הזוג לילדי המנוח אלא להוריו או לקרובים רחוקים יותר. בעזרת ה', בשיעור הבא נעיין בסוגיה ממוקדת שנידונה בבתי המשפט הישראליים ושהתובנות ההלכתיות עשויות לבוא לידי ביטוי מאלף בניתוחה תוך המחשת יישום העקרונות במציאות משתנה.

 

[1]     אינני נכנס כאן למורכבות המושג "דברי סופרים" ברמב"ם ומעמדו העדין בהקשריו השונים בין תקנה לדין תורה; ראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך "דברי סופרים" כרך ז טור צא; ובהקשר דנן ראו כסף משנה, הל' נחלות פ"א ה"ח; י' ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי, עמ' 88 הערה 13 (תשנ"ט). לענייננו די בהבהרה שאין מדובר בדין תורה בדומה לירושות אחרות, ובהצטרפות לדעות המדוברות בסוגיה.

[2]     ר' חיים טשרנוביץ (רב צעיר, "פרקים בהלכות אישות על פי התלמוד", התקופה יא, עמ' 261 ועמ' 286), הציע שיקולי מדיניות משכנעים למדיי שעמדו ביסוד תקנה ממונית זו, שעיקר עניינה בנכסים שהאישה מביאה עמה לבית האיש לחייהם המשותפים, אם כנכסי צאן ברזל ואם כנכסי מלוג. לדבריו, בהעדר ירושת האיש, יורשי האישה ונותני הנדוניה יתפקדו כמעין אפוטרופוסים תמידיים על התנהלות הזוג בנכסים, באופן שיפגע ביכולת ההתנהלות של בני הזוג. כמו כן, הוא מטעים, בניתוח תמריצים ישנה זיקה בין זכות הפירות שיש לאיש בנכסי אשתו ובין זכותו בירושה. בהעדר זכות לרשת את הנכסים, נוצרת מעין בעיית נציג, משום שהתמריץ של האיש הוא ניצול וכילוי מקסימליים של יכולת הנבת הפירות, עד כדי כילוי הנכס, בעוד שכאשר יש לו ציפייה לקבלת הנכסים "הוא עושה בהם כאדם בתוך שלו". נמצא שדין ירושת האיש הופך אותו למפקח טוב יותר על נכסי אשתו. אמנם, באשר לשאלה האם משמעות הדעה שירושת האיש דרבנן היא שמדובר בחידוש מאוחר ראו הערתו המעניינת של הרב, הפרופסור והשופט שמחה אסף (התקנות והמנהגים השונים בירושת הבעל את אשתו 1, הוצאה מיוחדת מן הקובץ מדעי היהדות, ירושלים תרפ"ו): "אף הסוברים שהיא (=ירושת האיש) מדרבנן, אין כונתם לומר, שזוהי תקנת חכמים מימי הסופרים או מזמן עוד יותר מאוחר, כי ברור הדבר שכך נהגו עוד בימים קדומים מאד, עוד לפני הדבור (=מתן תורה). מנהג זה שהבעל יירש את אשתו היה נובע מתנאי החיים ויחוסי המשפחה באותם הזמנים. החכמים נחלקו רק בזה, אם מנהג זה נתאשר ע"י התורה ונעשה על ידה לחוק, או שאין לו מקור בתורה ולא נתאשר על ידה, אבל גם לא נתבטל על ידה ונהגו על פיו אף אחרי מתן תורה, והחכמים אף הם אשרוהו וקימוהו ועשוהו ליסוד בכמה הלכות. הסוברים שירושת הבעל היא מן התורה מוצאים סמוכין לדעתם בכתובים שונים, בתורה ובנביאים, והסוברים, שהיא מדרבנן, מפרשים אותם בדרך אחרת".

[3]     ראו כתובות מז, ב; נח, ב.

[4]     ראו "זית רענן" (לבעל ה"מגן אברהם"), על ילקוט שמעוני, פרשת פנחס, רמז תשעו.

[5]     הטענה השלילית ולפיה האיש אינו בגדר "קרוב משפחה" של אשתו, ניתנת לבירור גם בתחומים אחרים בדין העברי. אפשר לדוגמה ליטול מספר הלכות החלות ביחס לקרובי משפחה, ולבחון אם הן חלות ביחס לאישה: פסול קרובים לעדות, חובת אבלות או היתר כהן להיטמא לקרוביו. התשובה היא שכל הדינים הללו חלים גם ביחס לאשתו הנשואה של אדם. האדם פסול להעיד לאשתו (סנהדרין כח:), הוא חייב להתאבל עליה ואם הוא כהן הוא רשאי להיטמא לה, ואף מצווה לעשות כן (זבחים ק.). עם זאת, לדעת הרמב"ם לפחות, כשם שירושת האיש היא דרבנן, כך גם תוקפן של כל ההלכות הללו הוא מדרבנן בלבד: הלכות עדות יג, א ("הקרובים פסולים לעדות מן התורה... אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד... אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהם"); הלכות אבל ב, א ("אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה"); שם הלכה ז ("אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים, עשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה"). יש מקום לומר שאף לדעת מי שאינו סובר כן, יישומן של ההלכות הנ"ל באשת איש אינו מבוסס על קרבה אלא על מושג נבדל של שאירות, אך לא כאן המקום לפתח טענה זו.

[6]     ראו למשל מאמרו של הרב אסף הנזכר לעיל.

[7]     על דרך צחות ניתן להזכיר את מחלוקתם של רש"י והרמב"ן בפירוש הפסוק "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב', כד), ולומר שתקנות אלו הביאו לכך שהירושה מותנית בכך שבני הזוג הם "בשר אחד" לא רק במובנו של הרמב"ן (איחוד האיש והאישה) אלא גם במובנו של רש"י, דהיינו בקיומו של הוולד. קיומו של ילד משותף הוא עליית מדרגה של הזוגיות.

[8]     לפירוט חובות האיש וזכויותיו ראה רמב"ם, הלכות אישות, פרק יב.

[9]     ראה למשל ע"א 595/69, אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561.

[10]   בג"צ 1000/92, בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221.

[11]   הרב א' ח' שרמן, "'הלכת השיתוף' לאור משפטי התורה", תחומין יח (תשנ"ח), עמ' 32; הנ"ל, "'הלכת השיתוף' – אינה מעוגנת בדיני ישראל", תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 205.

[12]   הרב ש' דיכובסקי, "'הלכת השיתוף' – האם דינא דמלכותא?", תחומין יח (תשנ"ח), עמ' 18; הנ"ל, "דינא דמלכותא ודין תורה ('הלכת השיתוף' בראי ההלכה)", תורה שבעל פה לט (תשנ"ח), עמ' נ.

[13]   הרב ג' ליפשיץ, "בענין מעשה ידיה של אשה לבעלה", בית אהרן וישראל קח (תשס"ג), עמ' נח.

[14]   הרב דיכובסקי, במאמרו הנ"ל שפורסם בתורה שבעל פה, עמד על חוסר האיזון שנוצר אם מותירים את חובות האיש על כנן אך מסירים את זכויותיו ואף יוצרים שיתוף בנכסים. הפתרון, לדעתי, אינו בביטול החובות אלא בהחלתן הסימטרית.

[15]   תקנות יהודי מרוקו (צילום מתוך ספר "כרם חמר" כרך ב' ליוורנו 1871) בהוצאת מרכז זלמן שזר תשל"ז, תקנה ה; וראה גם שם, תקנה יט.

[16]   הריא"ה הרצוג, תחוקה לישראל על-פי התורה, כרך ב, 1989, עמ' 165.

[17]   הפוסקים בימינו דנו אם חשבון בנק נחשב לראוי או מוחזק לעניין ירושת בכור למשל, ראו שו"ת יביע אומר, חושן משפט, חלק ח, סימן ח.

[18]   יוער, שפסיקת השולחן ערוך שהאיש אינו יורש זכויות כספיות של אשתו (מלוה) מכריעה במחלוקת ראשונים ואינה מוסכמת, ראה חידושי ר"י מיגאש, בבא בתרא קכה, ב, ד"ה הא.