ירושה (ה) – ירושת בני זוג פרודים

  • הרב שמואל שמעוני

פתיחה

הארכנו קצת מעל המתוכנן בסוגיות שנוגעות לדיני ירושה, אך זאת – כך תקוותי – משום שכל אחד מהדיונים שראינו המחיש והדגים את הצורך והיכולת לעמוד על עקרונות הליבה שבדין התורה לצד הבנת הנדרש כדי להתאימם למציאות משתנה.

היום נחתום את עיסוקנו בנושא זה בעיון בהיבט מסוים של סוגיית ירושת בני הזוג שנדונה בשיעור הקודם: ירושת פרודים. ניתוח עמדת ההלכה בנושא זה לאור עקרונות היסוד שלה והתאמתם למציאות העדכנית מעלה בשורה שרלוונטית לעניות דעתי גם למשפט הישראלי, על אף השוני הרב בתפיסות היסוד של מוסד הירושה.

 

התייחסות המשפט הישראלי לירושת פרודים

נפתח את דיוננו במקרה שנדון בפני בתי המשפט בישראל. מעשה שהיה: ראובן ורחל באו בברית הנישואין בישראל בשנת 1962. בשנת 1966 ערכו בני הזוג הסכם המסדיר את גירושיהם, אך בשנת 1968 עזב ראובן את הארץ מבלי לתת גט לרחל. החל מתחילת שנות השבעים חיה רחל במשך עשרות שנים כידועה בציבור של שמעון, ונולדו להם שתי בנות. בשנת 2007 הלך ראובן לבית עולמו בבלגיה, מבלי להותיר אחריו צוואה, בעודו רשום כנשוי לרחל. ראובן הותיר אחריו אחים. רחל הגישה בבית המשפט לענייני משפחה תביעה לירושת שני שליש מעיזבונו של ראובן, לפי סעיף 11 לחוק הירושה. בית המשפט דחה את התביעה, והעניק את הירושה לאחיו של ראובן.[1] האישה ערערה לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור ופסק שאין מנוס מלהכיר בכך שעל פי החוק בישראל, אשר מגדיר נישואין לפי הדין הדתי, רחל נותרה נשואה לראובן וזכאית לרשת אותו.[2] לפני כשנה נדון המקרה לפני בית המשפט העליון אשר העניק רשות ערעור וביטל את פסקי הדין הקודמים תוך עריכת פשרה בין הצדדים ואי-התייחסות לשאלה המשפטית, שאותה הותיר פתוחה.[3]

מהי השאלה המשפטית העומדת על הפרק? דיני הירושה על פי דין (דהיינו בהעדר צוואה) במרבית שיטות המשפט בעולם הם נוקשים יחסית ואינם כוללים מרכיב משמעותי של שיקול דעת שיפוטי. החוק מגדיר את הקרובים שאמורים לרשת ובית המשפט אינו בוחן אם מערכת היחסים בין המוריש לקרוביו מצדיקים ירושה זו. לדוגמה, הורה שהתנכר לחלוטין לילדו וניתק כל מגע עמו, מוריש לו את רכושו אם לא השאיר צוואה ואף יורש את הילד במקרה ההפוך (ואם הילד נפטר בעודו קטין – אף לא הייתה לו אפשרות לכתוב צוואה). בענייננו, בית המשפט המחוזי דבק במתכונת פורמלית זו גם ביחס לירושת בן הזוג, בעוד שבית המשפט לענייני משפחה סבר שיש להעניק למונח "בן זוג" הגדרה מהותית ולא פורמלית גרידא, ולבחון אם המציאות הזוגית בחיי המוריש הצדיקה שימוש במונח זה.

 

עמדת ההלכה

האם ניתן לדלות מדיני התורה הכרעה בשאלה זו? ככל שמדובר בדיני הירושה הרגילים, אני סבור שניתן לקבוע שהתורה דוגלת בכללים נוקשים, שלא נועדו לשקף את אומד דעתו המשוער של המוריש, ומימושם אינו תלוי בקשר בפועל שבין המוריש ליורש. ברם, אפשר שבהקשר הנדון – ירושת בן הזוג – יש מקום לגישה שונה ביותר, כפי שנראה.

בטרם נפתח בדיון, מן הראוי לציין שעל פני הדברים השימוש בדיני הירושה התורניים נראה מופרך מיסודו, שכן התיק הנדון עוסק בירושת האישה את האיש, דהיינו מוסד שכלל אינו קיים בדין תורה. על אף זאת, דעתי, בהתאם למה שראינו בשיעור הקודם, היא שיש מקום רב לדיון זה. כפי שראינו, ההלכה רואה את ירושת האיש באופן ייחודי ושונה מירושת אחרות, ונקודה זו כשלעצמה היא עיקרון יסוד בנושא שאותו ניתן לשמר גם במציאות משתנה. לעומת זאת, חוסר השוויון המגדרי נעוץ בנסיבות חברתיות-כלכליות שהשתנו מאוד, באופן שמצדיק תקנת תקנות חדשות, מעין אלו שנתקנו בידי רבני מרוקו ושהציע הגריא"ה הרצוג ז"ל. על כן, יש מקום להתייחס לתפיסתה העקרונית של ההלכה ביחס לירושת בן זוג ואופייה הייחודי גם כאשר מדובר בירושת האישה את האיש, תוך שאנו מודעים לכך שעדיין לא נתקנה התקנה הדרושה על מנת להשוות את ירושת בני הזוג (ועל כן בפועל יש צורך במנגנונים עוקפים כדי להגיע לתוצאה שוויונית, כפי שפירטנו בשיעור מס' 25).

בשיעור הקודם ראינו שההבנה הרווחת בגדר ירושת בן הזוג בהלכה איננה כירושה המבוססת על קרבת משפחה אלא כחלק ממערך יחסי הממון בין בני הזוג וכן הזיקה הקיומית שביניהם: "שהבעל אינו יורש מחמת קורבה, אלא מחמת שאירות, שהן חשובין כבשר אחד".[4] בהקשר זה, יש מקום להדגיש את הדין המוסכם שירושת האיש אינה אלא באישה נשואה ולא באישה מאורסת, על אף שמאורסת היא אשת איש בדרגה מלאה. כפי שמסביר רש"י, דין הירושה מבוסס על שאירות, "והאי לאו שארו הוא, דלא באו עדיין לידי קירוב בשר" (בבא מציעא יח. ד"ה ולא). כיוון שלא בקרבת משפחה עסקינן אלא ביחסי שאירות, מובן שרק קשר הנישואין והחיים המציאותיים יחדיו הם הגורם הרלוונטי. אם מתמקדים בהגדרה כ"בשר אחד", הרי שהדגש הוא על יחסי אישות מציאותיים; ואם מתמקדים בראיית הירושה כחלק ממערך הזכויות הממוניות, הרי שמערך זה נכנס לתוקפו רק עם הקמת הבית המשותף, דהיינו שעת הנישואין, בדומה לחיובי מזונות, זכות פירות בנכסים ועוד.[5]

אם כן, התחלת הזוגיות לעניין הירושה אינה תלויה באישות הפורמלית אלא בבניית הבית המשותף. ומה באשר לסיום הזוגיות לעניין הירושה?

חידוש גדול בהקשר זה חידש הרשב"ם:

"מי שמתה אשתו מתוך קטטה, שיש בדעתו לגרשה, שוב אינו יורשה"

                               (רשב"ם ב"ב קמו: ד"ה נפלה).

הרשב"ם מחדש שמציאות של קטטה המגיעה לכדי כוונה ברורה לגירושין די בה כדי להפקיע את דין ירושת האיש את אשתו. אמנם, הרא"ש (ב"ב ט', יז) תקף חידוש זה בחריפות:

"מי הפקיע ירושתו אם הוא שונאה? אטו אב שבנו שונאו לא יירשנו?".

הרא"ש מעלה טענה משמעותית, שיחסי קורבה, על ההלכות הנובעות מהם, ובהן הלכות ירושה, אינם מושפעים מטיב מערכת היחסים שבין הצדדים. הקשר המשפחתי מבוסס על נתונים מוצקים ואיתנים, ואינו נתון למדדי איכות כאלה ואחרים – גם בן שונא הוא בגדר בן. הרא"ש, כמובן, מודע לכך שבניגוד ליחסי הורים וילדים, יחסי בני זוג ניתנים לניתוק, באמצעות גירושין. ברם, לדידו כל עוד לא חל ניתוק שכזה, מערכת היחסים אינה מעלה ואינה מורידה.

ואולם, טענת הרשב"ם היא שישנו הבדל יסודי בין ירושת האיש לירושת הקרובים. האיש אינו יורש מחמת היותו קרוב, שכן הוא איננו קרוב – האיש יורש מחמת הזיקה הקיומית שבינו לבין אשתו, ואין צורך בגט לניתוקה של זיקה זו. האישה היא אמנם עדיין בגדר אשת איש, אך לא די בכך כדי להגדיר אותה כ"שארו", כשם שארוסה – שהיא אשת איש במלוא מובן המילה – אינה בגדר "שארו". על כן, משחל נתק משמעותי המלווה בכוונה לפירוד, בני הזוג אינם נחשבים עוד ל"בשר אחד", ואין תחולה לדין ירושת האיש.

דברים מעניינים עד מאוד בהקשר זה העלה מהרש"ל (ים של שלמה, גיטין, פרק ב סימן ד). המהרש"ל נדרש למקרה מצער, של אישה שהלכה לעולמה בתוך תקופה של סכסוך זוגי קשה, והורה לאיש שלא לשבת עליה שבעה. בדבריו הסתמך מהרש"ל על הוראת רשב"ם לעניין ירושה, בהתאם לזיקה שכבר עמדנו עליה שבין דיני אבילות וירושה בין בני זוג. אמנם, המהרש"ל עצמו סבור שאין הלכה כדברי הרשב"ם ביחס לירושה, אך לדבריו באבילות יש להקל יותר, כאשר לצד זה ניצב גם שיקול רגשי: "איך יעלה על דעת האדם להאבילו מה שאין לבו אבל, ואין יום מר לפניו, ונהי דבאבל ממש לא חלקו רבותינו בין אוהב לשונא, הכא יש ויש לחלק". בשלב זה נראה מדברי מהרש"ל שהשפעת השיקול הרגשי משמעותית יותר ביחס לאבילות שבין בני זוג מאשר ביחס לאבילות על קרובי משפחה. בהמשך דבריו מוסיף מהרש"ל ומתייחס להבדל רגשי בין המצבים: ביחס לקרבת דם – "אפילו הוא שונאו, מכל מקום בשרו הוא ונכמרו רחמיו, ושייך ביה אבילות ומרירות הלב"; וזאת בניגוד לקשר זוגי, "דחשיב ליה בלביה כאלו אזלה מיניה (=שחושב בליבו כאילו הלכה ממנו), ואין כאן אבילות ומרירות הלב".

ואכן, הבדל יסודי יש בין קשרי דם, שהם בגדר עובדה מוגמרת, ובין קשרי נישואין. לא זו בלבד שהראשונים אינם ניתנים לניתוק והאחרונים ניתנים; אלא אף תשתיתו של הקשר שונה. בבסיסו של הקשר המשפחתי ניצבת הזיקה הנובעת מהבאת ילד לעולם ומשייכות למסגרת משותפת של שושלת משפחתית. החיים המשותפים אינם עומדים בבסיס הקשר, ואף האהבה אינה תנאי הכרחי עבורו. בבסיסו של הקשר הזוגי, לעומת זאת, ניצבת כריתת הברית והשאיפה לחיי שיתוף. זו עוצמתו של הקשר הזוגי, ואף חולשתו – הוא ניתן לניתוק, ואף בהעדר נתק פורמלי – במצבים של נתק בפועל הדין מכיר באובדן הרלוונטיות של רבות מנפקויותיו.

למותר לציין שהמהלך הנ"ל הולם את הקו שהתווינו ביחס לירושת האיש, ובוודאי שאם נתמקד בירושה כחלק ממערך הזכויות הממוניות, הצדקתה מבוססת על כך שהזוגיות מתפקדת כיחידה כלכלית.

אכן, אף שהתפיסה המובעת כאן מייצגת זרם משמעותי בקרב פוסקי הדורות, קשה לקבוע שהיא עמדת ההלכה. המהרש"ל עצמו לא קיבל את עמדת הרשב"ם ביחס לירושה, ואף פסיקת המהרש"ל ביחס לאבילות רחוקה מלהיות מוסכמת.[6]

עם זאת, יש מקום לטענה כי כאשר מדובר במצבי נתק קיצוניים, סופיים וחד-משמעיים יותר באופיים, המטוטלת ההלכתית נעה במידת מה לעברו של רשב"ם מזה של הרא"ש. הרמ"א כותב כי "המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות, יש אומרים דאם מתה אינו יורשה".[7] כמו כן, הב"ח דן באדם שפתח בהליכי גירושין עם אשתו, תוך קביעת זמן לגט והשלשת כסף כתובתה ביד נאמן, וקבע שאין הוא יורש אותה, שכן אף לחולקים על שיטת הרשב"ם "אין זה אלא היכא דליכא אלא גילוי דעת בלחוד, מה שאין כן דאיכא נמי מעשה" (שו"ת הב"ח (ישנות) סימן כד). לאמור, פתיחה של הליכי גירושין, הגם שאין להם תוקף הלכתי של התרת איסור אשת איש, בכוחה להצביע על ניתוק הקשר לעניין הירושה.[8] ומעין כך העלה הנצי"ב לגבי תקנת השלשת גט במצב של היתר נישואי אישה שנייה, שיש בה בכדי למנוע מהאיש לרשת את אשתו הראשונה, ולו משום יכולת יורשי האישה לטעון "קים לי" (שו"ת משיב דבר, חלק ד סימן א). ולבסוף, בשנת תש"א הכריע הרב עוזיאל זצ"ל מפורשות באשר לשלילת עמדת הרשב"ם בנסיבות הדומות לשלנו: "אין הדברים הללו אמורים אלא כשהיא לא נתרצית לקבל גטה ממנו, אבל אם נתרצו שניהם בכך וקבעו זמן הגירושין, לדברי הכל פקעה ממנו זכות ירושה... הרי בטלה האישות שביניהם, וממילא אין כאן זכות ירושת הבעל" (שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ז, סימן עט).

אמנם, גם דברים אלו אינם מוסכמים בפי כל. כך, למשל, פסק שו"ת ציץ אליעזר לגבי זוג שנישא כדת משה וישראל והתגרש בגירושין אזרחיים שהאיש יורש את אשתו, "דאין לנו להביט בזה על חקי הממשלה אלא לפי דין תורת משה, ולפי דין תורה כל עוד לא קיבלה גט פיטורין כדת משה וישראל מבעלה נחשבים עוד לכל דבר כנשואים זה לזה, וגם לענין ירושה יש לנהוג בזה כהנפסק... שכל זמן שלא נתגרשה אף על פי שנתן עיניו לגרשה יורשה" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יא סימן פא). הציץ אליעזר אינו מגלה נכונות לשלול ירושה אף כאשר נעשה מעשה של ממש לפירוק הקשר.[9]

אמנם, אף הציץ אליעזר אינו מסתיר שיקול מדיניות משמעותי המנחה את פסיקתו: "שיפורסם על ידי כך שאין כל תוקף לגירושין אזרחיים, ולהוציא מלב תועים ומתעים שחושבים בדעתם הדלה שיש איזה ממשות על פי דין תורה בגירושין אזרחיים, וידעו כולם ברור שלפי הדין אין ממש בגירושין אזרחיים". הוא אינו משתית את הכרעתו על שיקול זה בלבד, אך קשה להתעלם מנוכחותו של שיקול זה, שכבודו במקומו מונח, אך אין בו בהכרח בכדי ללמד על תפיסתה השורשית של ההלכה ביחס לירושת בן הזוג.

בנוסף לכך, ייתכן שכנגד שיקולו של הציץ אליעזר יש מקום לשקול שיקול נוגד. איסור אשת איש אכן תלוי ועומד עד שלב ההתרה בגט. אולם, פעמים רבות תם הקשר הזוגי בפועל והיחידה המשפחתית מתפרקת במובנים רבים, ובוודאי במובן הכלכלי, ויש מקום שהדין ייתן לכך ביטוי. חומרת האיסור לא פחתה בכהוא זה, אבל מתן הכרה בכך שהיחידה הכלכלית התפרקה עשוי (בהקשרים רחבים יותר מזה של ירושה, כמובן) אף לסייע בעידוד מתם גט וצמצום סחטנות, משום שנותרו פחות נקודות עימות כלכליות. ובוודאי שבמצב של סחטנות גט קשה לקבל שהצד הסחטן יהיה זכאי לירושה, אם כי כאן יש לשקול שיקולים נוספים ואכ"מ.

לסיכום, על פי תפיסת העומק ההלכתית ביחס לירושת בן הזוג יש מקום לאמץ, גם אם בהקשרים מוגבלים, את הגישה המאפשרת שלילה של הירושה במצבי פירוד ברורים ומתמשכים. בהקשר זה אני סבור שגם החקיקה והפסיקה הישראליות היו יכולות ללמוד מעמדת ההלכה – לא להפוך את כללי הירושה על פי דין בכללותם לכללים המבוססים על שיקול דעת שיפוטי, אך כן לאמץ את האפשרות לקבוע שיחסי שארות, שהם העומדים ביסוד ירושת בן הזוג, פוקעים במידה רבה במצבי פירוד גם ללא סיום פורמלי של הנישואין. כמובן, במסגרת המשפט הישראלי הדבר ייושם באופן דו-כיווני מבחינה מגדרית, בעוד שבהלכה ירושת האישה את האיש טרם נתקנה רשמית.

סיימנו בזאת את עיסוקנו בתחום הירושה. כפי שפתחתי שיעור זה, אני סבור שתחום זה ממחיש באופן מאלף את היכולת לעמוד על תפיסות העומק של התורה בתחום מסוים לצד הצורך לעמוד על שינויי נסיבות והמנגנונים ההלכתיים המאפשרים להתאים את גישת היסוד לנסיבות החדשות. בשיעורים המעטים שנותרו לנו בסדרה זו ננסה להתבונן בסוגיות נוספות.

 

[1]     ת"ע 108091/08 ח.א. נ' ר.א. ואח', 11.8.2012.

[2]     עמ"ש 38845-10-12 ל. א. ואח' נ' א. ר. ואח', 7.1.2015.

[3]     בע"מ 1087/15 פלוני נ' פלוני, 15.2.2016.

[4]     תוספות, בבא בתרא קיג ע"א ד"ה מתה; וראו גם רשב"ם, שם, קיא ע"ב ד"ה האיש, ושארו.

[5]     רמב"ם, הלכות אישות, פרק יב, הלכה א. בשיעור שעבר השווינו את דיני שארות ביחס לירושה לדינים אלו ביחס לפסול עדות, חובת אבלות והיתר טומאת כהן, ואף בהמשך שיעור זה נשוב להשוואה זו. ככלל, גם ביחס לדינים אלו מדובר בקשר נישואין ולא די בקידושין, אם כי ביחס לפסול עדות הנושא מורכב יותר, ואכמ"ל.

[6]     ראו שו"ת ציץ אליעזר, חלק כא, סימן לד, והמובא שם.

[7]     הגהות הרמ"א, אבן העזר, סימן צ, סעיף ה; וראו נושאי הכלים במקום (חלקת מחוקק ס"ק יז; בית שמואל ס"ק כג; הגהות הגר"א ס"ק יט), שהתייחסו לשאלה אם פסק זה נשען על תפיסתו של הרשב"ם.

[8]     הב"ח אמנם מבהיר שהדבר מבוסס על כך שירושת הבעל מדרבנן.

[9]     לגישה שונה מזו של הציץ אליעזר, ראו הרב יעקב אליעזרוב, "האם בעל יורש את אשתו לאחר גירושין אזרחיים", שורת הדין, ב' עמ' רסה-רסו: "דבנידון דנן שהתגרשה אזרחית, וסבורים שהם גרושים ואף נשא אשה אחרת, נראה דאין לך 'נתן עיניו לגרשה' גדול מזה, וגרע מקטטה סתם"; ולכן – ולוּ מצד היכולת לטעון "קים לי כרשב"ם" – יש מקום לומר שהבעל אינו יורש.