ירושלים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

שיחת יום ירושלים[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

בפרק הראשון של מסכת כלים מונה המשנה עשר קדושות בארץ ישראל. ירושלים נמנית ברשימה זו כקדושה נפרדת לעצמה, בין קדושת המקדש לקדושת ארץ ישראל. ניתן לצפות שבירושלים נמצא לא רק את הקדושה המיוחדת לה, אלא גם את הדינים המיוחדים לארץ ישראל - ובעצמה רבה יותר. על ארץ ישראל נאמר כמה פעמים כי היא "ארץ זבת חלב ודבש". על ירושלים נאמר בתהילים "יפה נוף משוש כל הארץ" (מ"ח, ג). הביטוי "יפה נוף" מבטא את הפן האסתטי של העיר, ואילו הביטוי "משוש כל הארץ" - את הפן החווייתי. גם בקינה על ירושלים מוצאים אנו את שני הפנים האלה: "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ" (איכה ב', טו).

יופייה של ירושלים הוא כפול. מצד אחד מתייחס היופי למעמדה הלאומי של ירושלים - ירושלים היא המרכז של מלכות בית דוד "קרית מלך רב", ובמלכות יש כמובן מרכיב של "הדרת מלך", של הוד ויופי - "מלך ביופיו תחזנה עיניך" (ישעיהו ל"ג, יז). מצד שני מתקשר היופי לקדושת ירושלים, להיותה מעון השכינה. בה בשעה ששכינה משרה מורא, היא גם הסמל המורכב של היופי - "הוד והדר לפניו עז ותפארת במקדשו". יופי זה בא לידי ביטוי גם ביופיים של כלי המקדש, אך ברור שהיופי קיים גם כשהכלים אינם קיימים.

גם לפן של "משוש כל הארץ" כמה צדדים. ירושלים היא מעון השמחה והמשוש הן מפאת היותה מעון השכינה והן בגלל היותה מרכז ההתכנסות של עם ישראל. "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". שמחה זו נובעת מצד אחד מהקשר עם השכינה, ומצד שני מן ההתקבצות של עם ישראל. ירושלים היא אם כן משוש כל הארץ, ויש בה ההוד, האור והקדושה שמהווים פסגה בחיינו ושמוציאים אותנו מן השגרה היומיומית של החיים. היא מעמיקה את חיינו הרגילים.

ארץ ישראל היא כאמור "ארץ זבת חלב ודבש". החלב מסמל את הטבעיות: זהו משקה בסיסי, שכל אדם יונק אותו עם לידתו. הדבש, לעומתו, מייצג משהו מיוחד יותר, הנמצא מעבר לשגרה ולטבעיות. עד עתה ראינו כי יש בירושלים אלמנטים הדומים לדבש - יש בה פנים של העמקת החיים והעשרתם, של תוספת על החיים היומיומיים. אולם יש בירושלים גם פנים של חלב - יש בה גם משהו בסיסי ויסודי. אי אפשר לתאר את ארץ ישראל ללא ירושלים. ירושלים אינה רק תוספת והעשרה, היא מרכיב בסיסי שאי אפשר בלעדיו. בכל הקינות והנבואות על החורבן מודגש בעיקר חורבן ירושלים והמקדש, ופחות מודגש חורבנה של כלל ארץ ישראל.

בירושלים יש אם כן שני נימות הפוכות: מחד - משהו יסודי ומוצק, ומאידך - משהו מיוחד. שני נימות אלו יכולות להישזר זו בזו. הגמרא ביומא (דף נד) אומרת שאבן השתייה נקראת כך מכיוון שממנה הושתת העולם. בהמשך אומרת הגמרא כי העולם נברא מציון, שנאמר "מציון מכלל יופי" (תהילים נ', ב) - "ממנו מוכלל יופיו של עולם". מצד אחד מהווה ירושלים תשתית לעולם - הקיום הבסיסי של העולם נוצר ממנה - ומצד שני נובעים ממנה כל היופי וההדר שבעולם. ירושלים היא המסד והטפחות גם יחד.

את הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים ד', א) דרשו חז"ל על התורה, אולם נראה שניתן לקשרו לקדושה בכלל - התדמית הכפולה של דבש וחלב נכונה ביחס לקדושה בכלל. קדושה היא מצד אחד דבר נהדר, עשיר ונפלא, אך מצד שני היא מצרך בסיסי שאי אפשר בלעדיו. חיים ללא קדושה הם חיים ריקניים, ללא תוכן ומשמעות. קדושה היא היסוד והתשתית של חיינו, אך בה בעת היא גם החזון והפסגה. אופי כפול זה קשור אם כן לארץ ישראל, לירושלים ולקדושה בכלל.



[1] השיחה נאמרה בליל יום ירושלים תשנ"ו, וסוכמה על ידי מתן גלידאי.