ירושלמי ברכות פ`א ה`א; בבלי כז: - תפילת ערבית קודם זמנה

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

תפילת ערבית קודם זמנה / אביעד ברטוב ונעם מלכי

גבולות הבחירה

בשבוע שעבר שאלנו על הקשר בין המשנה בטהרות פרק ה' משנה ה', לבין הסוגיה בברכות דף כז ע"א. נזכיר, כי באותה סוגיה פסקה הגמרא שסוף זמן תפילת מנחה נתון לבחירת המתפלל, וכלשון הגמרא:

"והלכתא: כעבד כמר - עבד, ועבד כמר - עבד."

כלומר, יהודי זקן שירצה להקדים את תפלת ערבית שלו ינהג כרבי יהודה, שעל פי שיטתו תפלת מנחה עד פלג המנחה (כשעה ורבע לפני השקיעה), ויקדים ויתפלל ערבית כבר מפלג המנחה. ואילו יהודי שטרוד רוב שעות היום יוכל "לאחר" את תפלת המנחה שלו עד השקיעה, שהרי לפי חכמים - החולקים על רבי יהודה, תפלת המנחה עד השקיעה.

השאלה המתבקשת היא, האם ניתן לשלב ולנהוג כשתי השיטות? ניתן להעלות שתי אפשרויות שילוב:

1. לנהוג כשניהם באותו היום - להתפלל מנחה אחר הפלג, ולהתפלל ערבית לפני השקיעה.

2. לנהוג כשניהם בימים שונים - ביום א' לנהוג כרבי יהודה, וביום ב' לנהוג כחכמים.

התשובה לאפשרות הראשונה פשוטה. לא ניתן לנהוג באותו היום כשתי השיטות, שהרי מי שמתפלל מנחה לאחר הפלג, מגדיר שיומו עומד להסתיים בשקיעה, ולכן לא יוכל להקדים ולהתפלל, באותו היום, ערבית קודם השקיעה.

אך האם ניתן לנהוג לפי האפשרות השניה שהעלנו, ולנהוג יום אחד כרבי יהודה ולהתפלל ערבית מוקדם, ולנהוג ביום למחרת כחכמים, ולהתפלל מנחה עד השקיעה? כדי לענות על שאלה זו עלינו לעיין במשנה במסכת טהרות.

המשנה עוסקת בשני יהודים זריזים: ר' משה זאב ור' אלימלך, העוסקים בטהרות תדיר, ולכן הם מקפידים לשמור על רמת טהרה גבוהה. יום אחד נזדמנו שניהם לפרשת דרכים, שם נודע להם כי אחד השבילים טמא, ומי שיעבור בו צריך להיטהר. השניים החליטו להתפצל, ר' משה זאב הלך בשביל אחד, ור' אלימלך הלך בשביל השני.

לאחר שחזרו למקום יישובם, הלכו יחדיו - ר' משה זאב ור' ואלימלך - לשאול את הרב, האם הם צריכים להיטהר. כששמע הרב את שאלת השניים, זעק: "הרסתם הכל! לו הייתם באים להשאל בזה אחר זה, הייתי יכול לטהר אתכם, כי ספק טומאה ברשות הרבים - ספקו טהור מהתורה. אבל עתה, שבאתם להשאל אצלי שניכם יחד, כבר פסקה המשנה שאתם טמאים!". וכלשון המשנה:

"אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו - טהורין."

"אם נשאלו שניהם כאחד - טמאים."

ר"ש על אתר מסביר:

"אם נשאלו כל אחד לחכמים על ספיקן בפני עצמם, אין בית דין יכולין לטמאותן, כדקיימא לן 'ספק טומאה ברשות הרבים - ספקו טהור'.

ואם באו בבת אחת, הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין, ואי אפשר לומר טהורין אתם, שהרי האחד ודאי טמא."

נחזור לענייננו. המאירי (ברכות, כז ע"א) מבין, שלנהוג גם כרבי יהודה וגם כחכמים בימים שונים, הרי זה דומה ל'באו להישאל כל אחד בפני עצמו', כי כאשר הגמרא פסקה: "דעבד כמר - עבד" היא לא חייבה לבחור באחת מהשיטות ולהתמיד בה, אלא הגמרא פסקה להלכה שניתן לנהוג כשתי השיטות, כל עוד לא נוהגים כשניהם באותו היום ממש.

להלכה פסק השו"ע באו"ח סימן רלג סעיף א:

"ואסיקנא, דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד, והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו."

ומסביר המשנ"ב:

"פירוש שלא ינהוג פעם כך ופעם כך, משום דהוה תרתי דסתרי אפילו למחר..."

כלומר, להלכה נפסק, שלא כדעת המאירי, שאי אפשר לבחור בכל יום מחדש כיצד לנהוג באותו היום, אלא יש לשמור על עקביות בנוהג, לאורך זמן.

מנהג אנשי פרמיש

בשו"ת תרומת הדשן (סימן א') מסופר על אנשי פרמיש שעל נהר דונאי, שהיו נוהגים להקדים ולהתפלל תפלת ערבית בערבי שבתות, זמן רב לפני השקיעה. אנשי פרמיש הקדימו להתפלל, כך שהספיקו להתפלל ערבית, לסעוד את סעודת השבת ולטייל על נהר הדונאי (כנראה נהר הדון של ימינו), כשהשמש עדיין זורחת!

המנהג להתפלל תפילת ערבית קודם זמנה ובפרט בערבי שבתות, מוזכר כבר בירושלמי (ברכות, פרק א', תחילת הלכה א'), והראשונים הרחיבו את הדיון בנושא, שהרי באירופה ההקדמה הייתה נצרכת - בעיקר בימות הקיץ, כשהשמש שוקעת בשעה מאוחרת.

כשאנו באים לברר מנהג זה, עלינו לדון בשתי שאלות נפרדות:

א. האם ניתן להתפלל ערבית קודם השקיעה?

ב. האם ניתן לקרוא קריאת שמע של ערבית קודם השקיעה?

ערבית קודם זמנה

נענה על ראשון ראשון, האם ניתן להקדים ולהתפלל ערבית קודם השקיעה? כבר הוכחנו בפסקה הקודמת שהדבר תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים. רבי יהודה הבין שתפלת מנחה היא כנגד תמיד של בין הערביים, שהיה קרב עד פלג המנחה, ולכן ניתן להתפלל ערבית כבר משעת פלג המנחה.

מו"ר הרב ליכטנשטיין מבין שהרמב"ם, בעקבות פסיקת הגמרא, "דעבד כמר - עבד, ודעבד כמר - עבד", פסק להלכה, שקיימים לכתחילה שני זמנים לתפלת ערבית. וזו לשון הרמב"ם:

"המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר - יצא. ויש לו להתפלל ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה." (הלכות תפילה, פ"ג ה"ז)

יש לשים לב לשינוי בלשון הרמב"ם, בתפילת שחרית קודם זמנה מתנסח הרמב"ם: "ואם התפלל", כלומר הרמב"ם מתאר מציאות של דיעבד, ואילו לגבי תפילת ערבית פסק הרמב"ם בלשון אחרת, "ויש לו להתפלל", כלומר הרמב"ם פוסק שמותר לכתחילה להתפלל ערבית קודם השקיעה[1].

הראב"ד על אתר, חולק ומעיר (בדין תפלת ערבית):

"אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה, והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה."

על פי הראב"ד, להתפלל ערבית קודם השקיעה - מועיל רק בדיעבד, ויוצא לכתחילה ידי חובת תפילה, רק בתפילת ערבית לאחר צאת הכוכבים.

קריאת שמע קודם צאת הכוכבים

ועל אחרון אחרון - האם ניתן לקרוא קריאת שמע של ערבית קודם השקיעה? חלק אינטגראלי וחשוב בתפלת ערבית, הוא קריאת שמע של לילה. בפסקה הקודמת ראינו שלרמב"ם קיימים שני זמנים לתפלת ערבית, ולכן ניתן להקדים את התפילה. נשאלת השאלה, האם גם הקדמתה של קריאת שמע אפשרית?

בשאלה זו נחלקו רש"י ותוס' בתחילת מסכת ברכות (דף ב ע"א). רש"י (ד"ה עד סוף) סובר שהקדמת קריאת שמע אינה אפשרית[2], ולכן מי שהקדים להתפלל ערבית קודם השקיעה, צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע של ערבית בזמנה, לאחר צאת הכוכבים. כהצעת ייעול מציע רש"י, שיתכוון לצאת ידי חובת קריאת שמע של לילה, בקריאת שמע שעל המיטה.

על פי רש"י קריאת שמע של לילה צריכה להאמר בלילה. לעומתו סובר ר"ת (בתוס' ד"ה מאימתי קורין), שקריאת שמע של ערבית לא חייבת להאמר בלילה. ר"ת מתבסס על הגמרא בכז ע"א שמספרת על רב, שהיה נוהג להקדים את תפילת ערבית בלילי שבתות. הגמרא לא מדווחת שרב חזר וקרא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים, ומשמע מכאן שמי שמתפלל ערבית קודם השקיעה, יוצא ידי חובת קריאת שמע של לילה.

ניתן לתלות את מחלוקת רש"י ור"ת במחלוקת האם מצוַת קריאת שמע מדאורייתא או מדרבנן. ר"ת סובר שקריאת שמע דרבנן ולכן ניתן להקל ולקרוא קריאת שמע מוקדמת שהרי ספיקא דרבנן לקולא. כאמור, הגדרת זמן תחילת הלילה נתונה במחלוקת רבי יהודה וחכמים, שהבאנו לעיל. רבי יהודה סובר שתפלת מנחה עד הפלג, כלומר מהפלג ואילך זמן לילה, וחכמים חולקים עליו וסוברים, שתפלת המנחה עד השקיעה, ומהשקיעה והלאה מתחיל הלילה[3]. כלומר קיים ספיקא דדינא מתי מתחיל הלילה. ר"ת, הסובר שקריאת שמע דרבנן, יקל כי ספיקא דרבנן לקולא. רש"י, הסובר שקריאת שמע דאוריתא - יחמיר, ולכן מספק, צריך לחזור ולקרוא לאחר צאת הכוכבים.

doc. ותשכח

ידידנו משכבר הימים, ר' משה זאב, נקרא לתרג"ד גדול ברמת הגולן (משה זאב שלנו הינו נהג טנק מצטיין). עם נץ החמה, קמו החבר'ה והחלו באימונים המפרכים שהסתיימו רק לפנות ערב. לאחר שירד ר' משה זאב מהטנק, הביט בשמיים ופתאום נזכר בבהלה: "הרי לא התפללתי עדיין מנחה והשמש כבר שקעה". צער רב ואכזבה מלאו את ידידנו, אך לפתע צלצל הטלפון הנייד שלו ועל הקו היה, מי אם לא ידידו הותיק - ר' אלימלך. "לא נורא, ידידי", אמר לו ר' אלימלך, לאחר שספר לו ר' משה זאב את שקרה, "כל עוד לא יצאו הכוכבים, יכול אתה להתפלל מנחה." "לאחר שקיעת החמה?!", תמה ר' משה זאב, "הלא לאחר שקיעת החמה מתחיל זמן בין השמשות?!"

- האם צדק ר' משה זאב?

- האם צדק ר' אלימלך?

- הייתכן ששניהם צדקו?



[1] דגם דומה של שני זמנים לתפילה אנו מוצאים בתפילת מוסף. לדוגמא, מי שמתפלל מוסף לאחר שבע שעות נחשב פושע, אך אם התפלל - בדיעבד יצא.

[2] "ומכל מקום קורין קריאת שמע בבית הכנסת, כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה." (על פי הירושלמי ברכות פרק א' בתחילת הלכה א').

[3] אם נדייק - מצאת הכוכבים. כי בין השקיעה לצאת הכוכבים יש זמן שהוא ספק יום ספק לילה, לכן לא מתפללים בו שום תפילה, ומחכים עד צאת הכוכבים - זמן זה נקרא בין השמשות, ובו נעסוק בעזרת ה' בשבוע הבא.