ירושת הבכור (כב)

  • הרב תמיר גרנות

פתיחה

שלושה דינים מופיעים זה אחר זה בתחילת פרשת כי תצא מיד אחרי פרשת אשת יפת תואר: דין ירושת הבכור, בן סורר ומורה, ואיסור הלנת המת. כפי שראינו, פרשת יפת תואר מהווה מעין גשר בין דיני המלחמה הציבוריים של פרשת שופטים, לעיסוק בזכויות ובחובות המוטלות על היחיד – המאפיין את פרשת כי תצא.

ממבט ראשון נראה שיש לפנינו קובץ דינים שפרטיו אינם קשורים זה לזה. רש"י בעקבות המדרש קושר את הפרשיות בקשר של סיבה ומסובב שיש לו לקח מוסרי: מי שלא הקשיב לקול העולה מתורה, נכנע ליצרו הרע ונשא יפת תואר, סופו שישנאהּ, ואם ישנאהּ, סופו תלד לו בן סורר ומורה, וזה סופו להיסקל ולהיתלות על עץ כדין הנסקלים.

מובן שלא כל המקרים דומים, ולא כל אשה שנלקחה במלחמה היא גם שנואה וכו'. אבל השרשור של הדינים מלמד על הקשרים הקיימים בין התנהגויות שאין בין האחת לחברתה קשר גלוי, ובכל זאת, תנועות שליליות צומחות על קרקע פוריה, שהאדם עצמו מייצר אותה. עם זאת, הלקח המוסרי של המדרש איננו עולה מפשוטו של מקרא, וכפי שראינו בדיוננו על אשת יפת תואר, ייתכן שהמוקד של הפרשה איננו הערך השלילי של הנישואין הללו, אלא כבודה וזכויותיה של האשה.

ננסה גם אנחנו לבקש את הזיקה בין הדינים השונים, בדגש על דין ירושת הבכור, ודין בן סורר ומורה, אך בדרך שונה מעט. נקדיש תחילה עיון לכל אחד מהדינים, ואחר כך נבדוק את הזיקות שביניהם. שיעור זה יוקדש לדין ירושת הבכור.

 

ירושת הבכור

התורה מלמדת על זכותו של הבכור לרשת פי שניים מאחיו, על רקע סיפור משונה וחריג:

"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה"   (דברים כ"א, ט"ו-י"ז).

המקרה הנדון לפנינו הוא נישואין של גבר עם שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, והבן הבכור נולד לשנואה. התורה אוסרת עליו "לבכר", כלומר: להעדיף בבכורה את בן האהובה, ומצווה שהבכור האמיתי, אף שהוא בן השנואה, יקבל את זכויות הבכור – לתת לו פי שניים מכל רכושו (כל אשר יימצא לו).

ממבט ראשון סיפור הרקע איננו רלוונטי לדין ירושת הבכור. כלומר – בכל מקרה חובה על האב לתת לבכור פי שניים מרכושו. הרקע איננו אומר אלא שגם אם האב מרגיש רגשות שליליים כלפי אם בנו הבכור, ואולי גם משליך אותם כלפי בנו, אסור לו לפגוע בזכויות המגיעות לו על פי דין. לאמיתו של דבר, קשה להבין מה ההבדל בין דין זה לכל דין אחר הגורם שהתורה תציג אותו דווקא בסיטואציה צדדית ונדירה? הרי כמעט בכל מצווה שציוותה תורה יכולות להיות נסיבות שייצרו מוטיבציה שלילית שלא לקיים את מצוות התורה, ועם זאת מוטל על האדם להתעלם מכך ולעשות רצון קונו; ומדוע צריכה התורה להאריך ולספר דווקא כאן על רגשות שליליים ועל הצורך להתגבר עליהם?

חז"ל, שהתקשו בכך, הציעו להבין את המונחים "אהובה" ו"שנואה" באופן שונה שייתן טעם לציווי כולו. כאמור, אם "אהובה" ו"שנואה" הם תיאור של רגשות האיש כלפי נשותיו, אין שום סיבה שהם ישפיעו על הדין ואז נראה כל הסיפור מיותר. לכן מציעים חז"ל לפרש שהאהובה והשנואה הם תיאור של מעמדם החוקי של הנשים, כלומר: האהובה היא אשה מותרת ורצויה על פי ההלכה, ומנגד השנואה היא אשה שיש איסור בנישואיה. כך אומר רב פפא:

"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, וכי יש שנואה לפני המקום ואהובה לפני המקום? אלא אהובה – אהובה בנישואיה, שנואה - שנוא' בנישואיה, וקאמר רחמנא: כי תהיין"   (קידושין סח.).

רב פפא לומד שהביטויים שנואה ואהובה אינם תיאור של רגשות אלא של מעמד הלכתי. האשה השנואה היא מי שיש איסור בנישואיה, כגון: גרושה לכהן, אך נישואיה תופשים בכל זאת: "כי תהיין" – כתוב. לפי דבריו התורה באה ללמד שאף שיש פגם בנישואים אין הבן הבכור צריך לשלם את המחיר ובאמת יהיה הוא היורש החוקי על אף האיסור שעבר אביו בהתחתנו עם אימו. רש"י פירש שם בגמרא:

"וכי יש אהובה לפני המקום – כלומר וכי אהבתו או שנאתו של בעל חשובה לפני המקום לשנות דין הנחלה בשבילה שהוצרך הכתוב לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה לא הוה ליה למיכתב אלא כי את הבכור יכיר ואנא ידענא לא שנא אמו אהובה ולא שנא אמו שנואה"   (רש"י קידושין סח.).

ובאמת דבריו נראים משכנעים, כפי שאמרנו, שהרי אין שום סיבה שרגשותיו של אדם ישנו את הדין, ולכן חידושה של התורה כאן הוא שגם פגם הלכתי אובייקטיבי בנישואין איננו מפחית מזכויותיו של הבן הבכור. הרמב"ם הולך עוד צעד, כנראה בעקבות הספרי, ופוסק שאפילו בנישואין היוצרים ממזרות, יורש הבכור הממזר את אביו:

"היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואיה ואין צריך לומר אם היה בן גרושה או בן חלוצה"   (הל' נחלות ב', י"ג).

כלומר – אף שמדובר בנישואים שאין להם תוקף על פי דין, והבן ממזר, הרי הוא יורש את אביו. קביעה זו מפתיעה עוד יותר מזו של הגמרא, שהרי במקרה זה מעמדו של הבן אכן נגזר לשלילה בגלל העברה שעברו הוריו בנישואיהם, ובכל זאת אין מעמדו כבכור נפגע. הלכה זו יש להסביר באחת משתי דרכים:

א. התורה קובעת כי חטאי האבות לא ישפיעו לרעה על זכויותיהם של הבנים, ואע"פ שיש פגם בנישואי הוריו, זכאי הבן הבכור למלוא זכויותיו. קל יותר לקבל הסבר זה אם לא נפסוק כשיטת הרמב"ם, שהרי אז הבן עצמו נפסל מלבוא בקהל.

ב. ואפשר לומר שדין הבכור איננו נובע מזכיותיו של הבן בלבד, אלא יש בו קביעה ערכית על היותו של הבכור הממשיך העיקרי של אביו ויורשו. ברור מדברי התורה ומכל ספר בראשית שבו מרובים המאבקים על הבכורה, כי שאלת הבכורה היא קודם כל שאלת האחריות על ההמשך ועיקר משמעותה היא החלפתה של מנהיגות המשפחה מדור לדור. התורה לא רצתה ששאלה אקוטית זו תהיה נתונה למחלוקת בין אחים ולמניפולציה של ההורים ולכן קבעה את דין הבכור באופן נחרץ. הבכור היורש איננו מי שאתה בוחר להיות ממשיכך, אלא מי שנבחר עבורך על ידי ההשגחה העליונה.

ואולם, כלל בידינו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואולי יש דרך אחרת הקרובה יותר לפשט להבין את סיפור הרקע של פרשייה זו.

 

ירושת הבכור על רקע ספר בראשית

ייתכן שפרשה זו לא באה ללמד שאסור לאב ללכת אחרי רגשותיו וחובה עליו לקיים את החוק, אלא היא כתובה על רקע היסטורי ממשי של סיפור אחר, והרקע הוא סיפור נישואי יעקב אבינו עם לאה ורחל.

נתבונן בלשונות פרשת הבן הבכור ובזיקה שיש בינה לבין סיפור משפחתו של יעקב אבינו:

הָאַחַת אֲהוּבָה – "וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל" (בראשית כ"ט, י"ח).

וְהָאַחַת שְׂנוּאָה – "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה" (בראשית כ"ט, ל"א), וכן: "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי" (בראשית כ"ט, ל"ג) – בדברי לאה.

וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה – לאה קוראת בשמו של ראובן שנולד לה כבכור יעקב: "כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כ"ט, ל"ב).

לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר – "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית ל"ז, ג').

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם – "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (בראשית מ"ח, ה') – יעקב בברכתו ליוסף במצרים נותן ליוסף חלק כפול.

כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ – "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מ"ט, ג').

הדמיון בין הסיפור על נישואי יעקב לשתי נשותיו ובין הרקע לדין הבכור: "האחת אהובה והאחת שנואה" הוא מובהק, אלא שיעקב אבינו נוהג בבניו בדיוק בדרך אותה שוללת התורה, והוא מבכר את בנו האהוב, יוסף, בן אשתו האהובה, רחל, על פני בנו הבכור מאשתו השנואה – לאה. העדפתו זו באה לידי ביטוי אפילו בסוף ימיו, כשהוא נותן ליוסף חלק כפול בירושתו, ובברכתו מעניק לו את ברכות הבכור: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מ"ט, כ"ו), וחוזר, הלכה למעשה, על הברכות שקיבל הוא עצמו בהתחפשו לעשו מיצחק אביו – הלא הן ברכות הבכורה.

ההשוואה לסיפור משפחת יעקב אבינו ולדור הקודם – סיפור יעקב ועשו וברכת הבכורה, מצביעה גם על מה שאמרנו לעיל – המאבק בין השבטים ליוסף ובין יעקב לעשו איננו רק על החלק הכפול אלא על ההנהגה והירושה העיקרית, כלומר – על מעמד הממשיך הרשמי של הנהגת המשפחה.

מדוע ביכר יעקב אבינו את בן רחל – יוסף? מדוע "שנא" את לאה אשתו? אין ספק שהיו לו סיבות מצוינות לכך. הרי יעקב כלל לא רצה לשאת את לאה ולולא רמאותו של לבן לא הייתה לאה אשתו: "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (בראשית כ"ט, כ"ה). במונחי ההלכה הרי היה זה מקח טעות ולנישואין הללו לא היה כל תוקף, ויעקב הסכים להם רק מפני שלא יכול היה בדרך אחרת לזכות ברחל – אותה אהב. מה משמעות המונח 'שנואה' בהקשר זה? לא תמיד מתלווים אליו הרגשות השליליים העזים של כעס, תיעוב וכיוצא בזה; השנאוי הוא המרוחק והדחוי, מי שאין מתייחסים אליו. שנאתו של יעקב ללאה היא פשוט ריחוקו ממנה, במובן הקיומי היומיומי והפשוט. הרי לאה מתחננת שיילווה יעקב אליה. לו היה שונא אותה בחמת זעם קשה היה להבין בקשה זו. לאה רק רוצה להיות קרובה, למשל כאשר היא קונה את בואו של יעקב לאהל שלה בדודאי בנה ראובן.

האם היו ליעקב סיבות מוצדקות לראות ביוסף את בנו בכורו מבחינת הסיפור שלו? בוודאי שכן. יוסף היה חלומו וגם הסיפור האמיתי שלו. ובכל זאת, הפרשה שלפנינו אומרת לנו דבר עמוק על טיבם של יחסים אלה. מדוע לא נהג יעקב על פי הכתוב בתורה ובחר בראובן לבכורה? ועוד שואלים רבים: מדוע לא נהג יעקב על פי התורה ונשא שתי אחיות? והרי התורה אומרת: "וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ" (ויקרא י"ח, י"ח), כלומר – שהאיום בכך ששתי אחיות יהיו צוררות זו לזו על ידי נישואיהן לאיש אחד – נאמר במפורש בתורה!

התשובה לכך אחת היא – המצוות הללו כתובות ומנוסחות כלימוד מספר בראשית – מהמשקעים שהותירו הפרשיות העגומות הללו, אם בשוגג ואם באונס, ומתוך הרצון שלא לחזור על הדפוס המופיע בהן לדורות. לאמור – אף שיעקב אבינו צדק בהרגשתו כלפי רחל ולאה, משעה שהייתה לאה אשתו בפועל, אסור היה לו להעביר את רגשותיו לדור הבנים, ואסור היה לו לשנות את הבכורה. כאמור, דין הבכור נועד כדי למנוע את המריבה והסכסוך במשפחה. ברגע שהוא נפתח משיקולים שונים, או באופן רחב יותר – ברגע שהאב (או האם במקרים אחרים) משליך רגשות שליליים שיש לו כלפי נשותיו על בניו – הרגשות הללו יופיעו במרחב שבין הבנים ועלולים להגיע למקומות החמורים אליהם הגיעו יחסי השבטים. פעמים שדווקא האיפוק כלפי האשה מתבטא בהרחקה של הילדים. ודוק – התורה לא ציוותה על הבעל שיאהב את אשתו השנואה. ברור שמצופה מאיש-המעלה לשנות את יחסו לאשתו ואת רגשותיו השליליים כלפיה. אבל כבר אמרנו: יעקב אבינו לא הכה חלילה את לאה ולא מנע ממנה לחם לאכול ובגד ללבוש. הוא גם לא עלב בה. אבל האם יכול היה לשנות את אדישותו, את היעדר ההרגשה שהייתה לו כלפיה? אולי יכול היה, אולי רצוי היה, אבל זו איננה מצווה, שהרי לא תמיד לבו של אדם מסור לו. אך כל זה ביחסים עם הנשים. אסור שהבנים יספגו את ההשלכות של הרגשות הללו, ואם זה יקרה, תתערער חלילה יציבותה של המשפחה ויופר שלומה.

 

החוק העתיק של ירושת הבכור

מדוע מופיע דין ירושת הבכור דווקא בהקשר פרובלמטי כזה? מדוע לא ציוותה התורה, כשאלת רש"י על התלמוד, את דין ירושת הבכור כשלעצמו, ואנחנו היינו יודעים שיש לקיימו בכל מקרה, כמו כל מצווה ממצוות התורה?

דומני שהתשובה על כך קשורה לעיון בספר בראשית. יעקב אבינו יודע שהבכור יורש פי שניים, אך מעביר את הירושה ליוסף ולא לראובן. מניין הוא יודע שהבכור יורש כפליים, הרי תורה לא ניתנה? נראה שדין ירושת הבכור, כמו כמה חוקים ומצוות אחרים, היה ידוע ומקובל בעולם שלפני התורה, וחלק מחוקי העמים, הטובים והישרים שבהם, אומצו על ידי אבות האומה ונהגו בהם כתורה. כך הוא לגבי דין ירושת הבכור, מצוות המעשר (ראה בשיעורנו על כך), קרבנות, היבטים של חוק הייבום ועוד. חוקים עתיקים אלה יש מהם אשר נדחו על ידי התורה, כגון מנהג המצבה, יש מהם שאומצו על ידי תורתנו, ויש מהם שעברו שינוי צורה ועיצוב מחדש ואחר כך נכנסו לתורה. דין הבכור מופיע בספר דברים כדין הידוע זה מכבר, מנהג הנוהג בעולם, שהתורה מאמצת אותו בגלל הערכים הטובים הגלומים בו. במקרה זה, דווקא עובדת היותו של חוק הבכור חוק עתיק ומקובל, מעניקה לו כוח למנוע סכסוכים לפני התרחשותם, ולהיות המובן מאליו של הסדר המשפחתי הנכון. מובן גם שראיית הבכור כיורש יש לה סיבות רוחניות מהותיות כפי שעולה ממעמדו של הבכור כקרבן, מיעוד הבכורות לעבודה ועוד, אך ערכים אלה לא היו חייבים לבוא לידי ביטוי בהקשר זה של ירושת המשפחה, אלמלא ההשלכות החיוביות שיש להם על הסדר החברתי והמשפחתי הראוי.

לא ניתנה פרשה זו בשביל עיקרו של דין ירושת הבכור, אלא כדי להצביע על הקשיים העלולים להתעורר מתוך יחסים רעועים בין איש לנשותיו והשלכותיהם על ילדיו. הילדים אינם צריכים לשלם את המחיר של חטאי הוריהם ושגיאותיהם. במובן זה, אפשר שאנו צופים בעבר השני של דברי חכמים על הזיקה בין אשת יפת תואר לפרשת האשה השנואה והאהובה. לא מהלך דטרמיניסטי של טעות שגוררת טעות וחוזר חלילה מציעה התורה, מהלך שיסתיים רק בסקילת הבן הסורר והמורה, אלא דווקא הנחיה כיצד לקטוע את שרשרת השיבושים והשגיאות ולא להעבירם הלאה. ייתכן ונשא אדם אשה והיא שנואה עליו מפני שנשאה כְּיפת תואר, או שנשאה בטעות או מכל סיבה אחרת. מוטל עליו לתקן את היחסים עם אשתו, אבל גם אם לא הצליח, אסור לו להעביר את השגיאה הלאה לבניו: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר".