ירמיהו ונביאי השקר (כג, ט - מ)

  • הרב דוד סבתו
  1. מבוא

בפרק כ"ב האשים ירמיהו את מלכי בית דוד על סטייתם מדרך המשפט והצדקה של דוד, ולאחר מכן, בתחילת פרק כ"ג (א-ח) הוכיח את 'רועי ישראל' על מעילתם בתפקידם. קובץ הנבואות הנוכחי מוקדש בעיקרו להתמודדות עם שכבת ההנהגה הרוחנית: הנביאים. אחת ההתמודדויות הקשות והמורכבות ביותר של ירמיהו כנביא היא בעמידתו מול נביאי השקר. נביאים אלה התנבאו בשם ה', והציגו בשמו עמדה הפוכה לזו שנאמרה על ידי ירמיהו. שאלת ההבחנה בין נביאי אמת לנביאי שקר עולה כבר בפרשיה המוקדשת לנביא בדברים פרק יח:

(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא.

(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'.

(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

ההבחנה המוצעת בפסוקים היא פשוטה לכאורה – נבואות אמת מתקיימות ונבואות שקר אינן מתקיימות. הבעיה המרכזית בהבחנה המתוארת בפסוקים היא שהקריטריון המוצע בהם אינו מיידי - הוא יכול להבחן רק למפרע, במועד אליו התייחסה הנבואה. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, פסוקים אלו, העוסקים בהבחנה בין נביא ה' לנביא השקר, מהדהדים בכמה מנבואות ירמיהו.

עימותים בין נביאי אמת לנביאי שקר מוכרים לנו ממקומות נוספים בתנ"ך. העימות המתועד הראשון נערך בין צדקיה בן כנענה ובין מיכיהו בן ימלא (כמתואר בספר מלכים א' פרק כב), אך לאחריו ניתן למוצאו אצל מרבית הנביאים, כולל ישעיהו, יחזקאל וכמובן ירמיהו. יחד עם זאת, אין לך נביא שהתמודדות זו תופסת מקום כה מרכזי בעולמו כירמיהו. נביאי השקר  נזכרים במקומות רבים במהלך הספר. בהמשך הספר אף נזכרים בשמותם ארבעה מנביאי שקר עמם מתמודד ירמיהו. במהלך ההתמודדות הזו, חייו של ירמיהו עמדו בסכנה – למשל, לאחר נבואתו על היכל ה' (ז, כ"ו), הנביאים והכהנים מבקשים להמיתו בשל נבואתו. יתכן שהחזרה המרובה על הביטוי 'נאום ה' ' בנבואות ירמיהו (171 פעמים!)[1], הינה סימן נוסף להתמודדותו עם נביאי השקר, אשר כנגדם נאלץ ירמיהו להדגיש את היות נבואתו נאום ה' באמת.

 

           ב. נביאי השקר ותרבות השקר בספר ירמיהו

בכמה מקומות בנבואות ירמיהו פזורות תוכחות לנביאים. ירמיהו כורך את הנביאים עם הכהנים ושכבת ההנהגה, ומאשים אותם בשקר ואף בנבואת בעל. נראה כמה מהם:

הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. (ב, ח)

הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ. (ה, לא)

במקומות אחרים ירמיהו מזהה את נבואתם של נביאי השקר כחלק מתרבות השקר והתרמית שהשתלטה על יהודה כולה:

(יג) כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר

(יד) וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם. (ו, יג-יד)

(יג) וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם ואלול וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם.

(טו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְהֵמָּה אֹמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה. (יד, יג-טו)

ייחודו של פרקנו הנו דוקא בהתמקדותו בנביאי השקר בלבד. כך, בניגוד לפסוקים שהובאו,  בהם ירמיהו ציין את הנביאים כחלק מן הבעיות הכלליות של שכבת ההנהגה והכהונה, כעת ירמיהו מתמקד בנביאי השקר בלבד, ואף מעמיד מספר קריטריונים לבחינת האמינות של נביא. מבחינה זו, פרק כג הנו אבן יסוד חשובה להבנת תופעת הנבואה בכלל על רקע התופעה של נבואת השקר, והוא משמש מעין מבוא לסיפורי העימות עם נביאי השקר שיבואו בפרקים הבאים. במהלך הפרק מוצג הניגוד בין נביאי האמת והשקר מכמה היבטים, ומובלט יסוד השקר המאפיין את כלל התנהגותם. לא נלמד את הנבואה כסדר, אלא נבקש לדלות מתוכה את הקריטריונים הללו ולעמוד על משמעותם.

 

             ג. אישיות הנביאים

בפסקה הפותחת מרוכזים כמה מהקריטריונים שיפותחו בהמשך הנבואה. בשלב זה נתמקד בקריטריון אחד בלבד – אישיותם של הנביאים:

(ט) לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי ה' וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ.

(י) כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ יָבְשׁוּ נְאוֹת מִדְבָּר וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה וּגְבוּרָתָם לֹא כֵן.

(יא) כִּי גַם נָבִיא גַם כֹּהֵן חָנֵפוּ גַּם בְּבֵיתִי מָצָאתִי רָעָתָם נְאֻם ה'.

(יב) לָכֵן יִהְיֶה דַרְכָּם לָהֶם כַּחֲלַקְלַקּוֹת בָּאֲפֵלָה יִדַּחוּ וְנָפְלוּ בָהּ כִּי אָבִיא עֲלֵיהֶם רָעָה שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם ה'.

 (יג) וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל.

(יד) וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה.

(טו) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עַל הַנְּבִאִים הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ.

הנבואה פותחת בפניה ישירה – 'לנביאים', והיא מתארת את חווית הנבואה כחווית שכרון מערפלת חושים מפני דבר ה'. אולם, כנגד חוויה זו אין ירמיהו מעמיד את נבואת השקר, אלא עובר לתיאור חטאי הניאוף בארץ, ומאשים את נביאי ירושלים בניאוף!

התפיסה העולה כאן היא שלא ניתן להפריד את אישיות הנביא מנבואתו. הנבואה איננה מקצוע חיצוני לאישיותו של האדם. היא אמורה למלא את כל עולמו. ממילא, נביא החוטא בחייו האישיים אינו יכול להיות נביא אמת בחייו הציבוריים. ראוי להתייחס גם לטיב החטא המתואר כאן – ניאוף. חטא זה משמש בפי ירמיהו דימוי לחטאי הבגידה של העם בה'. נביא השקר הנואף, אם כך, מצטרף לתרבות השקר והתרמית המאפיינים את החברה בכלל ואת נביאי השקר בפרט.

 

         ד. תכלית הנבואות

עיון חוזר בפסקה הראשונה חושף קריטריון נוסף. בפסוקים יג-טו מתייחס ירמיהו לתכליתן של הנבואות, ומשווה בין נביאי שומרון, אשר פעלו לפני כמאה שנים, לבין נביאי ירושלים הנוכחיים: 'ובנביאי שומרון ראיתי... ובנביאי ירושלים ראיתי...'. ירמיהו עצמו מבחין בין שני סוגי הנביאים. נביאי שומרון הם נביאי הבעל – 'הנבאו בבעל', ואילו נביאי ירושלים מנבאים שקר בשם ה'. נראה שהמכנה המשותף, מלבד ההצבעה על השקר העומד בבסיסם, מצוי בתכלית הנבואה של שני סוגי נביאי השקר. נביאי שומרון מנבאים בבעל ומתעים את ישראל (כלומר, מסיטים אותו מדרך הישר). נביאי ירושלים, בדומה לנביאי שומרן, 'חזקו ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו'. מהשוואה זו נראה כי הנביא נמדד לא רק על ידי 'המופת' אותו יביא לאמיתות נבואתו, אלא גם על ידי תוצאותיה. נבואה אשר מביאה להתעיית העם, או שמדרדרת את העם מבחינה מוסרית – איננה נבואת אמת. תכליתו של נביא האמת היא להשיב את העם אל אלוקיו, ולשם כך, ורק לשם כך, הוא מגלה את נבואתו לבני עמו. אל מול נביאי השקר, המדרדרים את העם חרף נבואות הרווחה והשלום שלהם,  נראה שירמיהו, אשר מנבא פורענות לעמו, מנסה דווקא להחזירו בתשובה ולעוררו לשנות את דרכיו. כך נאמר על נביאי האמת (כב):

וְאִם עָמְדוּ בְּסוֹדִי וְיַשְׁמִעוּ דְבָרַי אֶת עַמִּי וִישִׁבוּם מִדַּרְכָּם הָרָע וּמֵרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם.

באופן פרדוקסלי, אמירת נבואת הפורענות לעם מאפשרת לעם לבטל אותה באמצעות תשובתו!

אל מול מגמה נסתרת זו של נבואת הפורענות, עומדים נביאי השקר, אשר אמנם מרגיעים את העם וחוזים לו שלום, אך בעקבות רגיעה זו הם למעשה מחזקים את ידי החוטאים ואינם מעודדים אותם לתקן את דרכיהם:

(טז) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אַל תִּשְׁמְעוּ עַל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם מַהְבִּלִים הֵמָּה אֶתְכֶם חֲזוֹן לִבָּם יְדַבֵּרוּ לֹא מִפִּי ה'.

(יז) אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי דִּבֶּר ה' שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה[2].

נביאי השקר מערערים על נבואות נביאי האמת האומרים למשל 'הנני מביא עליכם רעה' (יא, יא), ומנבאים ש'לא תבוא עליכם רעה'. התוצאה היא השחתתה המוסרית של החברה כולה: 'הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה'. יתכן שסדום ועמורה כאן מהווים יותר מאשר סמל ההשחתה המוסרית. קודם להפיכתן, המלאכים הגיעו לסדום ובחנו את מעשי יושביה, ולאחר שיידעו את לוט בתוכניותיו של ה', לוט הזהיר את חתניו מפני ההפיכה, ואלה זלזלו באזהרתו. באותו אופן, גם יושבי ירושלים המזלזלים בנבואת הפורענות ואינם חרדים למעשיהם, עלולים להביא על עצמם את גורל סדום ועמורה. השאננות המוסרית וההתעלמות מהמוכיח בשער – עד כדי ניסיון להמיתו (ירמיהו בירושלים, ולוט והמלאכים בסדום), היא המשותפת לשתי החברות[3]

 (לב) הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם ה' וַיְסַפְּרוּם וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם ה'.

בפסוק זה מובהר כי החטא של נביאי השקר כפול - מלבד היות נבואתם נבואת שקר, הם חוטאים בכך שאינם מועילים לעם בנבואתם, אלא מזיקים לו. תפקידו של נביא האמת, החל מימי אברהם אבינו, הוא להתריע על חולאי החברה ולנסות לתקנם. כך, באמצעות ההתרעה והתיקון, נביאי האמת מנסים למנוע את הידרדרותה המוסרית של החברה בה הם חיים לרמה תואמת סדום – ואת הפיכתה כסדום. אולם נביאי השקר פועלים בצורה הפוכה: הם הופכים את ירושלים לסדום באמצעות נבואות ההרגעה הכוזבות שלהם, ובכך הם מועלים גם בתפקידו של הנביא.

 

       ה. סגנון הנבואה

קריטריון נוסף להבחנה בין נביאי אמת לנביאי שקר מצוי בסגנון הנבואות. נעיין בדברים כפי שהם מתוארים בפסוקים ל-לא:

(ל) לָכֵן הִנְנִי עַל הַנְּבִאִים נְאֻם ה' מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ.

(לא) הִנְנִי עַל הַנְּבִיאִם נְאֻם ה' הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם.

הפסוקים מתארים שני מאפיינים סגנוניים של נביאי השקר. רש"י מבאר את שני המאפיינים באופן הבא:

'מגנבי דברי איש מרעהו' - איש מאת רעהו יש להם מרגלים אצל נביאי האמת ושומעין סגנון שלהם שהם מתנבאים בו ואומרין נביאת שקר באותו לשון, כמו שעשה חנניה בן עזור שמע את ירמיה מתנבא בשוק העליון 'הנני שובר את קשת עילם' והוא ניבא בשוק התחתון 'שברתי את עול מלך בבל', שאמרו רבותינו בסנהדרין.

'הלוקחים לשונם' - המלמדים לשונם לומר שקריהם בלשון נאם ה' כנביאי האמת למען יאמינו בם.  

לדעת רש"י נביאי השקר נהגו 'לגנוב' מנביאי האמת את נבואתם, ולהתאימה לצרכיהם ולשקריהם. הם השתמשו בסגנונם של נביאי האמת ועירבו בו את דבריהם, וכך הצליחו להטעות את העם. ראיה לפירוש זה היא לשון 'גניבה' המופיעה בפסוק – 'מגנבי דברי'. עם זאת, הקושי בפירושו הוא הדברים הנאמרים בהמשך הפסוק - 'מגנבי דברי איש מאת רעהו'. קשה להניח כי הביטוי 'רעהו' בהקשר זה מציין את נביא האמת.

ניתן להציע פירוש נוסף לאור תיאור נביאי השקר בסיפור העימות בין מכיהו בין ימלא לצדקיה בן כנענה, שהוא סיפור העימות הראשון בין נביא אמת לנביא שקר (מל"א כב, ו-ז,יב-יד). נעיין בעימות זה.

(ו) וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

(ז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ...

(יא) וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם.

(יב) וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

(יג) וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ יְהִי נָא דבריך דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב.

(יד) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

נביאי השקר בסיפור זה מתוארים כקבוצה הומוגנית, המדברת בשפה אחת ובדברים אחדים: 'עלה ויתן ה' ביד המלך'. מסתבר שמאפיין זה החשיד את הנביאים בעיני יהושפט ולכן ביקש נביא לה'. השליח שנשלח למיכיהו מזהיר אותו לבל ישנה מהקונצנזוס הנבואי, לדבר 'פה אחד טוב אל המלך'. על נקודה זו עמדה הגמרא (סנהדרין פט,א):

ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' עוד'? - אמר לו (אחאב): הרי יש את כל אלה! אמר לו: כך מקובלני מבית אבי אבא: סגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד.

ראיה לדבר מהמשך הסיפור. כאשר מיכיהו מחקה תחילה את לשון הנביאים, כפי שהזהירו השליח, מגיב המלך (כנראה אחאב) ומשביעו לדבר בשם ה'. כלומר, הוא זיהה את יסוד הזיוף בנבואה זו:

(טו) וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ.

(טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה'.

מה משמעות מאפיין זה של נבואת האמת מול נבואת השקר? נראה כי האותנטיות של הנבואה מתבטאת דווקא בסגנונו הייחודי של הנביא הנושא אותה: הנביא איננו רק צינור חלול אשר מעביר את דבר ה'. הנביא קולט את דבר ה' אל תוכו, ומנסח אותו במילותיו ובסגנונו האישי, ומכאן ההבדלים הגדולים בין הנביאים השונים. הסגנון האחיד של נביאי השקר מלמד על נבואה הנובעת מאקסטזה קבוצתית. נבואה זו היא מעין 'סיסמא' משותפת אותה מדקלמים הנביאים כולם, והיא מעידה על חוסר האותנטיות של הנבואה ועל העדר הזיקה הפנימית בינה  לבין הנביא עצמו.  

 

      ו. חוויית הנבואה

בנוסף לשלושת הקריטריונים שנידונו עד כה, אשר ניתנים למדידה חיצונית, מופיע בפרק קריטריון רביעי, השונה מהם במהותו. בפסוקים כה-כט פונה ירמיהו אל נביאי השקר, המשוכנעים שזכו לקבל נבואה, ומעמיד קריטריון פנימי להבחנה בין נבואת אמת לנבואת שקר הקשור לטיב החוויה הנבואית.

(כה) שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמֹר חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי:

(כו) עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם:

(כז) הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת שְׁמִי בַּבָּעַל:

(כח) הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה':

(כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע:

המאפיין הבולט ביותר של נבואת השקר כאן הוא ה'חלום'. לכאורה, ביקורת זו על נבואת השקר אינה ברורה, שהרי החלום מופיע בתנ"ך כדרך נפוצה לקבלת נבואה, כפי שמצאנו אצל יעקב בבית אל, אצל שלמה בגבעון, ועוד במקומות רבים. יתר על כן, החלום מתואר כדרך הקבלה הרגילה של הנבואה אצל מרבית הנביאים, כפי שאומר ה' לאהרן ומרים (במדבר יב, ו):

'אם יהיה נביאכם ה'... בחלום אדבר בו'.

אולם, אף על פי כן בדרך זו קיימת סכנה. בממלכת החלומות מיטשטש הגבול בין המציאות והדמיון, והאדם עלול לחשוב שקיבל נבואה מלמעלה בעוד שהוא רק חלם ודמיין דמיונות מנפשו. יתרה מזו – במציאות מורכבת ובעייתית שבה נמצאה ממלכת יהודה באותה תקופה, סביר ומתבקש שהאנשים שהרהרו והוטרדו עמוקות ממצבם יחלמו וידמיינו פתרונות שונים למצב, ואף שינחמו אותם ואת הסובבים אותם ויעניקו להם תקווה. כנגד תודעת הנבואה כחלום מציב ירמיהו שני דימויים המאפיינים את נבואת האמת: אש ופטיש. דימוי דבר ה' לאש מופיע כמה פעמים בספר, והוא אחד הביטויים רבי העוצמה של הנבואה, שכזכור גם גורמים לירמיהו ייסורים פנימיים עזים. דימוי הפטיש רב עוצמה גם כן – כפטיש יפוצץ סלע[4]! נראה כי מטרתו של הדימוי הוא להביע את העובדה שחוויית הנבואה איננה משתמעת לשני פנים, והנביא החווה את עוצמת הנבואה – 'כאש בוערת עצור בעצמותי', אינו יכול לטעות בה[5]. ההבחנה הפנימית בין דמיון לנבואה הינה חדה ומובהקת, וכל אדם יכול להבחין בה בנפשו פנימה – 'מה לתבן את הבר'?

לאור קריטריון פנימי זה ניתן להבין גם את משמעותו של הקריטריון הראשון, אשר עסק באישיות הנביא. רק כאשר הנבואה הינה מעומעמת ומדומיינת ותחומה בגבולות החלום, יכול האדם ליצור הבחנה בין חייו האישיים לבין נבואתו. אולם, כאשר הנבואה ממלאת את נפשו של הנביא בעוצמה כה רבה, לא ניתן להפריד בין חיי האדם כנביא לבין חייו האישיים. נבואת האמת תובעת מהאדם להתמסר בכל נימי נפשו ובכל רגע מחייו לשליחותו.

 

      ז. משא ה'

בחתימת הנבואות על נביאי השקר (לג-מ), מופיעה נבואה  המתייחסת לנוסחה 'משא ה'  ככינוי לנבואה, ושוללת אותה בחריפות. כנגד נוסחה זו מוצעת נוסחה אחרת – 'מה דבר ה'.

(לג) וְכִי יִשְׁאָלְךָ הָעָם הַזֶּה אוֹ הַנָּבִיא אוֹ כֹהֵן לֵאמֹר מַה מַשָּׂא ה' וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת מַה מַשָּׂא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם נְאֻם ה'.

(לד) וְהַנָּבִיא וְהַכֹּהֵן וְהָעָם אֲשֶׁר יֹאמַר מַשָּׂא ה' וּפָקַדְתִּי עַל הָאִישׁ הַהוּא וְעַל בֵּיתוֹ.

(לה) כֹּה תֹאמְרוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶל אָחִיו מֶה עָנָה ה' וּמַה דִּבֶּר ה'.

(לו) וּמַשָּׂא ה' לֹא תִזְכְּרוּ עוֹד כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵינוּ.

(לז) כֹּה תֹאמַר אֶל הַנָּבִיא מֶה עָנָךְ ה' וּמַה דִּבֶּר ה'.

(לח) וְאִם מַשָּׂא ה' תֹּאמֵרוּ לָכֵן כֹּה אָמַר ה' יַעַן אֲמָרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מַשָּׂא ה' וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תֹאמְרוּ מַשָּׂא ה'. (לט) לָכֵן הִנְנִי וְנָשִׁיתִי אֶתְכֶם נָשֹׁא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הָעִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם מֵעַל פָּנָי.

(מ) וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ:

השאלה המרכזית המתעוררת כאן היא מה פשר ההתנגדות העמוקה והסוערת לנוסחה זו, ומה בינה ובין 'דבר ה' '? השאלה מתעצמת ביחוד שמצאנו בכמה מקומות את הלשון 'משא' ככינוי לנבואה. המפרשים הציעו כמה פתרונות. רש"י כתב:

'מה משא ה' - לשון שחוק, לפי שנבואתו להם למשא'.

לדעת רש", נראה כי 'משא ה' הוא ביטוי המתייחס לנבואה באופן מלגלג, ומשתמש בכפל המשמעות של המילה משא כדי לבטא את ההתנגדות לתביעה המגולמת בנבואה. בהמשך לפירוש זה הציע בעל 'מצודת דוד' לפרש את המשך הנבואה כמשחק מילים נוסף על המילה משא – הפעם כעונש, מידה כנגד מידה:

'ואמרת' - מה שיאות לעשות במשא אעשה לכם, וחזר ופירש ונטשתי אתכם כאדם העוזב ומשליך את המשא הכבידה עליו.

'ופקדתי' - במקרא שלפניו אמר שהנביא ישיב להם דרך אונאת דברים שהמקום יעזוב את ישראל בעוונם וישליכם כאדם המשליך משא כבידה ובזה אמר העון הזה אזכור להשיב גמול ביחוד על האיש המדבר ועל ביתו.

פירוש אחר, המעמיק במשמעותה של הנבואה וקושר אותה אל הבחנות שנידונו לעיל בין נבואת אמת לנבואת שקר, הציע הרב מרדכי ברויאר[6]. נצטט כאן מדבריו:

שלושה שמות מציינים את הנבואה משלוש בחינותיה: הנבואה היא 'דבר' היוצא מפי ה', היא 'משא' האמור על גוי ועל ממלכה, והיא 'חזון' הנגלה לעיני הנביא. והכתוב מדקדק תמיד לכנות את הנבואה בשם הראוי לה: לעולם 'דבר' נסמך על ה', 'משא' נסמך לאומה, 'חזון' נסמך לנביא. וכל המחליף את הסדר הזה ומשנה ממטבע שטבעו נביאים הרי הוא הופך 'את דברי אלהים חיים ה' צבאות אלהינו' (ירמיהו כ"ג,לו).

הנבואה בראשיתה היא דבר ה'. לא דבר הנביא הוא, אלא דבר ה' - ודבר אלהינו יקום לעולם. בטרם יתגלה בחזון הנבואה כבר יצא מפי ה' בדבר קדשו, ובטרם יהיה למשא על אומה הוא היה דבר ה' שלא ישוב ריקם. לא חזון ליבו ידבר הנביא, כי החזון הוא מפי ה', ולא גזרת גורלה תשא האומה כי המשא הוא 'משא דבר ה' '. אכן, דבר ה' הוא מקור המשא והחזון. וכשם ש'דבר' מתייחס לה', כך 'משא' מתייחס לאומה. הדבר יצא מפי ה' והנה הוא משא על אומה. אומה שחטאה תישא חטאה, כמשא כבד יכבדו עוונותיה. אולם המשא הוא משא העם, ולא משא ה'. לא את ה' הם מכעיסים, אלא אותם, למען בושת פניהם (ירמיהו ז',יט). אכן, לא משא ה' מביא את הגזרה, אלא גזרת ה' מטילה את המשא. לא דבר העם הוא משא על ה', אלא דבר ה' הוא משא על העם. שכן לא החטא כופה את עונשו על ה' אלא ה' הוא הגוזר עונש על החוטא.

רק נביאי השקר, המשכיחים את שם ה', יזכרו משא ה'. ה' לא שלחם ולא ציום, ובשמו הם ניבאים שקר. ממשא העם ילמדו על משא ה', וכך יערבו את התבן עם הבר. 'חזון ליבם ידברו, לא מפי ה' ' (ירמיהו כ"ג, טז). מלבם יבינו מה משא ה' הכופה על ה' דבר. מדעתם יעמדו על חוקי המשא, השולטים בפמליא של מעלה, כי המשא הוא להם חזות הכל. וגם האל המנבא את נביאי השקר משועבד לחוק משאו. כך יהיה 'המשא לאיש דברו' וכך יהפכו את דברי אלהים חיים ה' צבאות אלהינו'. אך אלהים חיים הוא מלך עולם, ודברו הוא למעלה מכובד המשא. ובמקום שדבר ה' 'חרות' שם בטלה כפייה ופקע כח שעבוד. לפיכך הנשאל לנביא יאמר אליו 'מה ענך ה' ומה דבר ה' ', ורק נביא העומד בסוד ה' 'ירא וישמע את דברו'.... לעולם אין 'משא' נסמך אל 'ה' '.

 

 


[1] לשם ההשוואה, בישעיהו הביטוי מופיע 24 פעמים, ראו על כך: פ' מלצר, קוים מיוחדים בנבואתו של ירמיהו, עיונים בספר ירמיהו ב, עמ' 194-192.

[2] הביטוי הליכה בשרירות הלב חוזר עוד כמה פעמים בספר ירמיהו, ומקורו בדברי הברית בדברים כט, יז-יח:  

'פֶּן יֵשׁ בָּכֶם... שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה'. גם כאן מדובר על אדם השומע את האלה המוטלת על החוטאים, אולם מתעלם ממנה וממשיך בדרכו החטאה. מעניין שגם הביטוי הקודם המדמה את החוטאים לראש ולענה חוזר בפרקנו: 'לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עַל הַנְּבִאִים הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ'. צירוף של שני הביטויים מופיע גם בירמיהו ט יג-יד: וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ. מכנה משותף נוסף הוא הזיקה לסדום ולעמורה, המופיע גם בנבואתנו: 'הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה', ובדברים 'גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ'.

[3]  זיקה נוספת בין ירושלים לסדום רמוזה כנראה בפרק ה, א: 'שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ'. בפסוק זה מתייחס ירמיהו לבעיית ה'נראות' של הצדיקים בעיר – האם הצדיקים מצויים בחוצות העיר, או שמא עליהם להסתגר בבתיהם? על הזיקה בין צדיקי ירושלים לצדיקי סדום עמד ראב"ע בפירושו לבראשית יח, כו – ביחס לדרישה שהצדיקים בסדום יהיו 'בתוך העיר': 'וטעם 'בתוך העיר' שהם יראים את השם בפרהסיא, וכן 'שוטטו בחוצות ירושלים' '

 

[4] משמעות נוספת של דימויים אלה היא שהנבואה בדרך כלל איננה מעניקה נחמה קלה, אלא תובעת ועוסקת בסכנות העלולות לבוא, המדומות לאש ולפטיש המכלים והורסים. ראו למשל לעיל ה, טו: 'הנני נותן דברי בפיך לאש והעם הזה עצים ואכלתם'.

[5] ביטוי נוסף לחוויית הנבואה מופיע בתחילת קובץ הנבואות, שם מתוארת הנבואה כחוויה אקסטטית עמוקה, שבה מאבד האדם את השליטה בחושיו.

[6]מרדכי ברויאר, פרקי ישעיהו, אלון שבות תש"ע, עמ' 67-66