דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו פרק ל"א | בניינן המחודש של ארץ יהודה וירושלים

קובץ טקסט
בשיעור זה נשלים את עיוננו בנבואת הנחמה והגאולה של הנביא ירמיהו בפרק ל"א.
 
הנביא קורא לישראל להעמיד ציונים ברורים, סימנים ותמרורים שיסמנו את הדרך מן הגלות לארץ ישראל. הוא פונה לעם ואומר: בשעת יציאתכם לגולה, שימו לב היטב למסילה שבה הכשדים יגלו אתכם, כדי שתכירו אותה היטב ותוכלו לשוב מן הגולה לארץ ישראל ללא כל עיכובים. הנביא פונה שוב אל "בתולת ישראל", המסמלת את הטוהר והתמימות של עם ישראל, ומבטיח לה שהיא תשוב לעריה.
 
למרות משובתה של הבת – עם ישראל – היא חביבה על הקב"ה. היא משתמטת מפניו, אך הנביא מבשר לה כי ישנה בשורה חדשה – עם ישראל יחזור לחפש את ה' מתוך הגעגועים אליו, ועל כן נכון למהר ולחזור מן הגלות ולבקש את ה' בציון.

ירושלים והמקדש – נווה צדק והר הקודש

נראה שהברכה "יברכך ה' נווה צדק הר הקודש" היתה מקובלת ביהודה, ובני יהודה היו נוהגים להתפלל כך לשלומה של ירושלים.
 
הנביא מזכיר שני צדדים המרכיבים את מהותה של ירושלים: צד הצדק – "נווה צדק", וצד הקדושה – "הר הקודש". הנביא מבטיח כי במציאות העתידית עתיד הצדק לחזור אל העיר, והקודש ישוב למקדש, שבו תשכון השכינה.
 
מהותה של ירושלים היא היותה עיר צדק (שמות מלכיה – מלכיצדק, אדני צדק וצדקיהו, קשורים לכך ישירות לצדק). הנבואה הראשונה על חורבן העיר, נבואת מיכה (ג, ט ואילך), תולה את החורבן בכך שכבר אין בעיר צדק, וכל מוסדות השלטון – הכהנים, הנביאים והשופטים – מושחתים. הנביא ישעיהו (א, כו-כז) מכריז כי התיקון למצב העגום של חוסר הצדק בעיר יתרחש כאשר "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". גם הנביא ירמיהו (לג, יד-טז), בהתייחסו לחזון העתידי, כותב:
 
"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִי אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל בֵּית יְהוּדָה: בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח וְזֶה אֲשֶׁר יִקְרָא לָהּ ה' צִדְקֵנוּ".
 
שמה העתידי של ירושלים יהיה "ה' צדקנו". הצדק הוא התוכן הפנימי של המלכות. כך מתאר הרמב"ם (הלכות מלכים ד, י) את ייעודו של מלך המשיח:
 
"ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'".
גם הסנהדרין, המוסד הרוחני העליון של האומה, יושבת בלשכת הגזית, בסמיכות למקום המזבח, ועניינה להביא לידי גילוי את הצדק האלוקי.
 
מצד שני, ירושלים היא מקום המקדש, מקום מלכותו של הקב"ה, שעיקר העניין בו הוא הקדושה. שם המקום שבו בחר ה' לשכון ולשום את שמו. במקום זה בא עם ישראל לעבוד את ה' בביתו, אליו עולים לרגל ובו מקריבים קרבנות, בו נעשית כל עבודת הקודש הציבורית לאורך השנה.
 
שתי פנים אלו, "נווה הצדק" ו"הר הקודש", מרכיבים את מהותה של העיר ירושלים. לקראת סוף ימי הבית הראשון הושחתו שתי פנים אלו – הצדק כבר לא שכן בעיר, ובמקום שהקדושה תשכון בעיר – הוכנסו לקודש הקודשים צלמים ופסלים, ונבנו במות רבות לעבודה זרה. שני פגמים אלו היו בין הגורמים המרכזיים לחורבן. הנביא מבשר לגולים כי שני המרכיבים הללו – הצדק והקדושה – ישובו לצביונם המקורי, העיר תחזור להיות "נווה צדק" ומקום המקדש יחזור להיות "הר הקודש".

יישוב ארץ יהודה מחדש – חקלאות ורעיית צאן

ארץ יהודה תיושב מחדש – ישבו בה איכרים עובדי אדמה, ורועי הצאן יסעו בה ממקום למקום לצורך מרעה.
 
כידוע, ארץ יהודה משתרעת בדרומה של הארץ – מן הים התיכון במערב עד ים המלח במזרח, ומאיזור ירושלים בצפון עד דרומה של הארץ בדרום. בנחלת יהודה ישנם חבלי ארץ שונים, המקבילים במהותם לחבלי הארץ של כלל ארץ ישראל (המתוארים בדברים א, ל): ערבה, הר, שפלה, נגב וחוף הים. כשבודקים את חלוקת נחלת יהודה כפי שהיא מתוארת בפרק ט"ו של ספר יהושע, הערים מחולקות בצורה שיטתית לחבלי הארץ השונים: "אל גבול אדום" בנגב (פס' כא), בשפלה (פס' לג), בהר (פס' מח) ובמדבר (פס' סא).
 
בברכתו של יעקב אבינו ליהודה (בראשית מט, יא-יב) נאמר:
 
"אֹסְרִי לַגֶּפֶן (עירה) עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים (סותה) סוּתוֹ. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב".
 
בברכה זו מתוארים יחדיו הגידולים החקלאיים (גפן) והצאן (חלב). ידוע כי אחד האויבים הקשים של הגידולים החקלאיים הוא רעיית הצאן, ולא במקרה קובעת ההלכה (בבא קמא עט ע"ב) ש"אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל". הבהמה הדקה, ובמיוחד העז, מזיקה לעצים משום שהיא מכרסמת עלים וענפים צעירים ומונעת את התפתחותם, ועל כן יש לעזים חלק משמעותי בהכחדת החורש בארץ ישראל. בהמשך הסוגיה נאמר "אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל", כלומר מותר לגדל בהמה דקה במדבריות של ארץ ישראל, משום שגידול הצאן במקומות אלו אינו פוגע ביישוב ארץ ישראל ואין בו גזל.
 
ניתן לחלק בין חבלי הארץ השונים בתוך ארץ ישראל כולה, ובנחלת יהודה בפרט, גם מבחינת האקלים וגם מבחינת הגידולים וסוג הקרקע. עיקר הגידול של הענבים הוא באיזור ההר, ואילו עיקר מרעה הצאן הוא באזור המדבר. לכן שכנו בנחלת יהודה חקלאים איכרים וגם רועים, ויכלו לחלק בין אזור ההר – שבו גידלו את הגידולים החקלאיים, ובין איזור המדבר – שבו רעו את צאנם. לכן יעקב אבינו מברך את יהודה גם ב"חכלילי עיניים מיין" – הענבים שבהר, וגם ב"לבן שיניים מחלב" – החלב של הצאן במדבר.
כחלק מתיאור הגאולה מדבר הנביא על מציאות מתוקנת, שבה גם ערי יהודה תהיינה מיושבות, וגם יהיו "איכרים ונסעו בעדר". ייתכן כי הנביא רומז כאן שההתיישבות המחודשת תהיה בכל חלקי נחלת יהודה כלומר הן במדבר והן באזור ההר. ייתכן גם שהנביא רומז על כך שיהיה שלום בין האיכרים לרועי הצאן – האיכרים יֵשבו בדרך קבע ויעבדו את חלקותיהם על גב ההר, ורועי הצאן ייסעו ממקום למקום במדבר. שתי הבנות אלו הן ביטויים אפשריים של הנחמה והגאולה.
הנביא מוסיף כי לא תהיה נפש שלא תהיה שבעה ורווּיה, וה' ימלא כל נפש שחסר לה משהו.

בניין מחודש של בית ישראל ובית יהודה

לאחר שהנביא מתייחס להתיישבות המחודשת בנחלת יהודה, הוא חוזר להתייחס לשתי הממלכות – בית ישראל ובית יהודה. המשל שבו משתמש הנביא הוא שה' "יזרע" את בית ישראל ובית יהודה באדמה. תפקיד הזריעה הוא כפול: מחד – להצמיח את הזרע שיגדל ויגבה, יתפתח וייתן פירות, ומאידך – להשריש אותו באדמה, כלומר לעגן אותו באדמה באופן יציב. ה' ישכן בארץ מחדש את בני ישראל ויהודה, והם יגדלו בה, יפרחו בה ויתבססו בה. הרי כחלק מכניסתו לנבואה, בנבואתו הראשונה, נאמר לנביא (ירמיהו א, י-יב):
 
"רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:     
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ".
 
בפרקנו חוזר הנביא על כל הפעלים השליליים המופיעים באותה נבואה, ומוסיף את הפועל "להרע". אלא שהפעם הוא מוסיף ואומר שבאותה מידה שבה הקב"ה שקד "לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע" לעם ישראל, כך הוא עתיד לשקוד עליהם "לבנות ולנטוע".
 
כבר הערנו על גודל הפלא בכך שאותו הנביא שבישר מתחילה על החורבן בישר גם על הבניין. הוא פעל במשך רוב חייו על מנת למנוע את החורבן, נשא נבואות גלות, פורענות וחורבן, והיה עד בעצמו לכל אלו, ולצד זה נשא נבואות נחמה של בניין, נטיעה ושיקום.
 
הנביא מבשר כי "לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", כלומר לא יאמרו שהבנים ייענשו על עוונות אבותיהם. ה' אמנם פוקד עוון אבות על בנים, אך על פי חז"ל (סנהדרין כז ע"ב) דבר זה מתרחש רק כאשר הבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיהן.
 
הן ירמיהו והן יחזקאל (בפרק י"ח) התנבאו על כך שמשל זה כבר לא ייאמר על ידי הבריות, והכל יבינו כי גאולת הבנים תלויה בראש ובראשונה בתשובתם של הבנים, ולא בעוונותיהם של האבות – כל אדם נושא באחריות לחטאיו, ו"איש בעוונו ימות".

ברית חדשה

הנביא מבשר על כריתת ברית חדשה לבית ישראל ולבית יהודה. כריתת ברית הייתה נעשית על ידי חיתוך בהמה ומעבר בין בתריה, על מנת לסמל כי שני כורתי הברית שייכים לגוף אחד, וכל אחד מהם צריך להרגיש כאילו הוא חלק מגופו של השני. כבר בברית בין הבתרים נכרתה ברית כזאת (בראשית טו, יז), ובמרוצת הדורות נכרתו הרבה בריתות בין הקב"ה לבין עם ישראל: הברית בהר סיני (שמות כד) והברית בערבות מואב (דברים כח, סט; כט, יא). במהלך הדורות גם נתחדשה הברית מספר פעמים, כגון בימי המלך יאשיהו, בעקבות מציאת ספר התורה (מלכים ב כג, ג; דברי הימים ב לד, לא). גם הנביא ירמיהו עצמו (בפרק לד) מתאר כריתת ברית – הברית על שחרור העבדים בימי צדקיהו, ברית שהופרה לאחר ההפסקה הזמנית במצור, כאשר הבבלים ירדו להילחם במצרים. ה' מזכיר את העובדה כי עם ישראל הפר את הברית למרות שה' מושל בהם. הברית החדשה שתיכרת, בימי הגאולה, תהיה שונה מן הבריתות הקודמות – לברית החדשה לא יהיה ביטול לעולם. בשונה מן הבריתות הקודמות, שנכתבו על לוחות או על ספר, כריתת הברית החדשה תתבטא בכך שה' יכתוב את התורה על לוח ליבם של עם ישראל, וכך היא לא תישכח ותתקיים עד עולם, כפי שהנביא ירמיהו עצמו מעיד – "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי" (לב, מ). הברית החדשה לא תיכתב על חפץ חיצוני, אלא על לוח ליבם של עם ישראל, וכך תתקיים באופן מושלם העובדה שה' יהיה להם לאלוקים והם יהיו לו לעם. במצב חדש זה לא יהיה אדם בישראל שלא יֵדע את ה' – מן הפחות שבהם עד החשוב שבהם, מקטן ועד גדול. ה' יסלח לעוונם ולא יזכור עוד את חטאתם.
 
הנביא ממשיל את קיומה הנצחי של הברית החדשה לקביעות ולנצחיות של חוקי הטבע שהוטבעו בעולם מראשיתו – החוקים שעל פיהם השמש מאירה ביום, הירח והכוכבים מאירים בלילה וגלי הים הומים כשקב"ה מסעיר אותם. ה', המולך על כל צבא השמיים, יקיים את הבטחותיו לנצח. הנביא מבהיר כי כשם שחוקי הטבע קיימים לעולם – כך בחירת ה' בעמו היא נצחית, וכשם שאין כל אפשרות ריאלית ומציאותית למדוד את גובה השמיים ואת יסודות הארץ – כך לא ייתכן שה' ימאס בישראל. כל החטאים שהם עשו אינם יכולים לבטל את בחירתם.

בניינה העתידי של ירושלים

חלק מהותי מחזון הנחמה והגאולה של הנביא הוא בניינה המחודש של ירושלים. אותה עיר שחרבה בגלל חוסר הצדק והעבודה הזרה שהיו בה, תיבנה מחדש, אך הפעם "וְנִבְנְתָה הָעִיר לַה'", כלומר העיר תהיה קדושה לה'. הנביא מדגיש נקודה זו, ובה הוא פותח ומסיים את תיאור בניין העיר לעתיד לבוא. גם הנביא יואל (ד, יז), שחי לפני ירמיהו, והנביא זכריה (יד, כ-כא), שחי בימי שיבת ציון, דיברו על קדושתה העתידית של ירושלים. הנביא ירמיהו מוסיף שהעיר לא תינטש ולא תיהרס עוד לעולם.
 
הנביא מתאר את גבולותיה העתידיים של העיר. תחילה הוא מתאר את החומה הצפונית של העיר – ממגדל חננאל (ככל הנראה בפינה הצפון מזרחית) עד שער הפינה (ככל הנראה בפינה הצפון מערבית), ומשם ממשיכה החומה לכיוון גבעת גרב וגועה. שני השמות הללו מופיעים רק בנבואה הזאת, וישנן דעות שונות ביחס למיקומן המשוער – ייתכן שאיזכור מקומות אלו שייך עדיין לתיאור צפון העיר, וייתכן שזהו כבר חלק מתיאור ההתקדמות לכיוון דרום העיר.
לאחר מכן מוזכרים "כל העמק הפגרים והדשן". אפשר להניח כי העמק נקרא "פגרים" בגלל החללים הרבים שנקברו שם בימי המצור הבבלי על העיר. ואם כך – ייתכן שיש לזהותו עם גיא בן הינום, שעליו מעיד הנביא ירמיהו עצמו (ירמיהו י"ט,י"א) כי "בתופת יקברו מאין מקום לקבור". במקום זה גם היה מקובל לשרוף גוויות,  על כן מוזכר כאן גם "הדשן". "השדמות" הן ככל הנראה השדות המעובדים (המוזכרים במלכים ב כג, ד כמקום שבו ציווה המלך יאשיהו לשרוף ולהשליך את העבודה הזרה שהייתה במקדש). "שער הסוסים" הוא שער שהיה בצד מזרח, במעבר שבין בית המקדש לבית המלך (דברי הימים ב כג, טו).
 
החידוש בתיאור זה הוא שירמיהו מבשר כי העיר תכלול בתוכה גם את גיא בן הינום ונחל קדרון, מקומות שמראשית ימיה של העיר ועד חורבנה היו מחוץ לחומות. מלבד הקשר האפשרי בין קדושת העיר להרחבתה, ייתכן שמשמעות הנבואה היא כי גם מקומות שבעבר שימשו לעבודת מולך, לקבורת מתים או לביעור עבודה זרה, יהפכו בעתיד למקומות של חיים וקדושה, השוכנים בתוך העיר עצמה. גם שינוי זה הוא חלק מן התיקון שיתרחש בעתיד, ומבטא באופן מובהק את תיקון המציאות, את הנחמה ואת הגאולה. כל אלו יבואו לידי ביטוי בירושלים העתידית – בקדושתה, בהרחבתה ובכך שהיא תכלול בתוכה מקומות שבעבר שימשו למוות ולעבודה זרה.
 
בשיעור הבא נחזור לעיין בהבטחותיו של הנביא יחזקאל בסוף פרק ל"ז.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)