ירמיהו פרק ל' – השיבה לארץ וחידוש עבודת ה'

  • הרב יצחק לוי
בשיעורים הקודמים, לאחר שעיינו בהבטחותיו של הנביא יחזקאל "עד עולם" וראינו עד כמה הבטחות אלו משמעותיות ומחדשות מימד נצחי של הגאולה, בחרנו להעמיק בכל אחת מהן ולבחון את משמעותה הכוללת אצל נביאים אחרים. התחלנו בהבטחה לאיחוד ממלכות יהודה וישראל, וראינו את הופעתה אצל הנביאים ישעיהו והושע וכן בפרק ג' בירמיהו.
בנוסף לנבואות שבהן עסקנו, בפרקים ל-לג בירמיהו ישנו קובץ של נבואות נחמה שהנביא מצטווה לכותבן על ספר. נתחיל בעיוננו בפרק ל':
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר: כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל  הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ: וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל וְאֶל יְהוּדָה: כִּי כֹה אָמַר ה' קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם: שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן: הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים: וְעָבְדוּ אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:  
כִּי כֹה אָמַר ה' אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה מַכָּתֵךְ: אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ: כָּל מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ: מַה תִּזְעַק עַל שִׁבְרֵךְ אָנוּשׁ מַכְאֹבֵךְ עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ: לָכֵן כָּל אֹכְלַיִךְ יֵאָכֵלוּ וְכָל צָרַיִךְ כֻּלָּם בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה וְכָל בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ: כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב: וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ: וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו: וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלָי כִּי מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה': וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים:
הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה סַעַר מִתְגּוֹרֵר עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל: לֹא יָשׁוּב חֲרוֹן אַף ה' עַד עֲשֹׂתוֹ וְעַד הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ: בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם".
בתחילת הנבואה ה' מבשר לנביא "כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר ה' וַהֲשִׁבֹתִים אֶל  הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ". כלומר, הנביא מתבשר על כך שהגאולה תכלול את כל עם ישראל – לא רק את ממלכת יהודה אלא גם את עשרת השבטים, שגלו יותר ממאה שנה לפני מסירת נבואה זו. הם מוגדרים על ידי ה' כ"עמי", וה' מבטיח להשיב את כולם לארץ ישראל – קיבוץ הגלויות כולל לא רק את הנמצאים בבבל אלא גם את הנמצאים בארצות הרחוקות שאליהן הגלה השלטון האשורי את עשרת השבטים.
הנביא מתאר את הפחד והרעדה שיהיו אצל הגולים בשעת המלחמה בין המעצמות, ומוסיף שאכן תהיה זו עת צרה, אבל ה' יושיע את עמו, ישבור את עֻלם של האויבים, ומכאן והלאה זרים כבר לא יעבידו את עם ישראל.
נבואה זו בולטת במיוחד לאור העובדה שבמשך שנים רבות – החל מן השנה הרביעית למלך יהויקים ועד החורבן – טען ירמיהו כי על מנת להציל את ממלכת יהודה, את ירושלים ואת המקדש, יש להיכנע למלך בבל ולעובדו.
נבואה זו הייתה קשה ביותר מפני שמגמתה הייתה הפוכה מדבריו של הנביא ישעיהו בימי חזקיהו, כאשר צבא אשור היה בדרכו לכבוש את ירושלים. בעקבות תשובתו הגדולה של חזקיהו, הבטיח הנביא:
"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה: בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם ה': וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי".
כך אכן קרה – מלאך ה' היכה במחנה אשור מאה שמונים וחמש אלף איש, ובעקבות זאת נסוג מלך אשור וחזר לארצו.
לשונה של נבואת הפורענות של ירמיהו (כז, יב) הייתה "הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ". עתה, בנבואת הנחמה שלו, מבשר הנביא על היפוכה של אותה נבואה – לא עוד הבאת הצוואר בעול מלך בבל, אלא שבירת העול מעל צווארו של עם ישראל. כלומר, בשורת הגאולה כאן היא היפוכה של הנבואה הקודמת.
הנביא מוסיף כי עם ישראל יחזור לעבוד רק את ה', ולא יהיה כפוף לשום מלך זר. ה' יקים עליהם מלך מבית דוד, בדומה לדבריו של יחזקאל (לז, כה): "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". לאחר שמלכות בית דוד הושפלה בידי הכשדים, ה' יקים אותה מחדש. עם ישראל אינו צריך עוד לחשוש – ה' יושיע אותם ויקבץ אותם מן הארצות שבהן הם שבויים, ושוב יחזרו לשבת בשקט ובשלווה.
ה' מבטיח כי אף שהוא ייסר את עם ישראל בזמן הגאולה, ייסורים אלו לא יביאו להשמדתו של עם ישראל. זאת בניגוד לגויים, שישועת ה' תתבטא בהשמדתם. מצד שני, בגלל חטאיהם המרובים של ישראל, ה' אינו יכול לגאול אותם ולנקום בגויים באופן מיידי. בשל כך, ה' יערוך משפט, שבעקבותיו תבוא הגאולה השלימה. אל להם לגולים לחשוב כי אם לא ייגאלו מייד – יִכְלו. בעקבות המשפט תבוא הגאולה, וה' יקבץ אותם ממקומות גלותם.
נראה כי מכתו של העם אנושה וחשוכת מרפא, ואין מי שיוכל לרפאה. כל אלו שהעמידו פני אוהבים נטשו את עם ישראל, בגלל המכות הקשות שה' הנחית עליו, הדומות למכות הניחתות על ידי אויב. סביר להניח כי הנביא רומז כאן לעמים השוכנים בסמוך לארץ ישראל,  וביניהם עמון, מואב, צור וצידון, שרצו לכרות עם ממלכת יהודה ברית כנגד נבוכדנאצר מלך בבל. אלו אותן ממלכות שבתחילת פרק כ"ז מסופר כיצד נצטווה ירמיהו להכין מוטות ומוסרות, לתת אותם על צווארו ולשלוח את הדברים אל ממלכות האיזור, כדי להזהיר אותן שכל ממלכות האזור עתידות להינתן ביד נבוכדנאצר מלך בבל, ועל כן הוא ממליץ להם להיכנע בפניו. למרות כל ההבטחת והבריתות, הממלכות השכנות לא יבואו לעזרת עם ישראל.
הנביא אומר כי ישראל אינם יכולים לזעוק אל ה' ולבקש רחמים, משום שהמכות שבאו עליהם הם עונש ראוי על חטאיהם. הוא מוסיף כי ה' ויחריב את ממלכות אויבי ישראל, הם ילכו בשבי ורכושם של האויבים, שבזזו  את ישראל, יהיה לשלל – מידה כנגד מידה. ה' מבטיח כי אמנם המכות שניחתו על עם ישראל קשות, אך ה' יחבוש את פצעיהם וירפאם.
כל התיאור הזה ניצב כנגד המצב ששרר בזמן הגלות, שבו הגויים קראו לציון "נידחה" – מגורשת ומסולקת מן העמים ואין מי שדורש את טובתה ועוזר לה.
כלומר, הגאולה תהיה היפוך של המציאות הקודמת, וכולם יווכחו בשינוי הדרמטי של המציאות. חלק מן העניין הוא כי הכל ישוב לקדמותו.
בפסוק הבא (יח) מבטיח ה' להשיב את עם ישראל לארצו ולבנות מחדש את הבתים שחרבו. המשכו של הפסוק – "וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל  מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב" – יכול להתפרש כבעל תוכן כללי: הערים שחרבו ייבנו מחדש, ובתוכן ייבנו מחדש ארמונותיהם של ראשי העם, העשירים והאמידים. אך ניתן להציע גם פרשנות נוספת, שאליה אנחנו נוטים יותר: הנביא עוסק בבניינה המחודש של העיר, בה"א הידיעה – ירושלים, בירת ישראל. המילה "ארמון", שניתן לפרש אותה כמכוונת לבית המלך, עשויה גם להתייחס לבניינו המחודש של בית ה', המכונה כאן "ארמון".
הראינו בעבר כי המקדש הוא ארמון המלוכה של מלך מלכי המלכים: שם נמצא כסאו, שם מתגלה מלכותו על כל העולם כולו, שומרים מוצבים שם מפני כבוד המלך. שם מברכים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", מפני שזהו מקום מלכות. אמנם לא מצאנו במקראות במפורש את הכינוי "ארמון" בזיקה למקדש, אך הן יונתן בן עוזיאל והן רש"י פירשו כך את המילה "ארמון" המופיעה בפסוק שלנו. על פי ההבנה הזאת, הנביא עוסק בחזרה לעיר מלכות ישראל – ירושלים, שבראשה המקדש.
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים קרבן תודה, ובדרך לשם היו מנגנים, מרקדים ושרים, כמפורש בפרק ק' בתהלים, ב"מזמור לתודה": "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה". הנביא אומר כי גם בעת הגאולה תהיה תהלוכה דומה של מביאי תודה.
הנביא מוסיף כי בני ישראל יחזרו להיות חביבים לפני הקב"ה כבימי קדם, ועדת יעקב תחזור להיות חזקה ויציבה כפי שהייתה בעבר. כל העמים שהציקו לעם ישראל ייענשו, ועל כן הם לא יאיימו עליו ולא ילחצו אותו עוד. המלך העתידי שימלוך עליהם יהיה מלך מעם ישראל, ולא מלך זר, כפי שמצווה התורה (דברים יז, טו): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא". ייתכן שהכתוב רומז גם לכך שבמינוי מלך ישראל לא יהיו מעורבים עוד גורמים חיצוניים, כפי שהיה בעבר, כאשר פרעה נְכֹה מינה את יהויקים (מלכים ב כג, לד), וכאשר נבוכדנאצר מלך בבל מינה את צדקיהו (מלכים ב כד, יז), ואף שינה את שמו מ"מתניה" ל"צדקיהו". שינוי שמו של המלך על ידי מלך זר מבטא בצורה קיצונית את הציפייה כי מלך זה יישמע באופן מוחלט להוראותיו של השלטון הזר.
אחד מסימני הגאולה הקרבה הוא שה' יקרב אליו את עם ישראל, שישוב לשרת אותו, והברית היסודית בין כנסת ישראל לקב"ה תתחדש – "וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים". תחילה עלינו לשים לב לכך שביטוי זה חוזר אצל הנביא שש פעמים נוספות:
1. ז, כב:
"כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ  לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם".
2. יא, כד:
"אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִכּוּר הַבַּרְזֶל לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים: לְמַעַן הָקִים אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה וָאַעַן וָאֹמַר אָמֵן ה'".
3. כד, ו-ז:
"וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי ה' וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם:".
4. ל, כה:
"בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם".
5. לא, לב:
"כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם".
6. לב, לו-מא:
"וְעַתָּה לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ  בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר: הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח: וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי: וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי".
גם בפרקנו (בפסוק כ"ה) משתמש הנביא בלשון דומה – "בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם". לא במקרה משתמש הנביא בלשון זו בפרקי הגאולה. כבר לקראת יציאת מצרים (שמות ו, ו-ח) אומר ה' למשה:
"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".
אחת מלשונות הגאולה היא "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים". ה' ייקח לו את עם ישראל לעם, ובעקבות זאת הם יֵדעו כי ה' הוא שהוציא אותם מתחת סבלות מצרים. הרמב"ן והספורנו מסבירים שביטוי זה מכוון למעמד הר סיני. כך אומר הרמב"ן (שמות ו, ו ד"ה ולקחתי):
"בבואכם אל הר סיני, ותקבלו התורה, כי שם נאמר 'והייתם לי סגולה'".
קביעה זו מופיעה בתורה גם בברכות שבפרשת בחוקותי (ויקרא כו, יא-יג):
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".
בפרשיה זו מפרטת התורה את הגמול שיקבלו ישראל אם ילכו בחוקות ה' וישמרו את מצוותיו: ברכה גשמית גדולה, ישיבה בביטחון בארץ ישראל, השבתת חיה רעה ומלחמה, ניצחון על האויבים והשראת שכינה. בסוף הברכות מופיעה ההבטחה "והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם".
גם הנביא יחזקאל, בפרקי הגאולה (לו, כח), חוזר על ההבטחה האלוקית הזאת – "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים", והיא מופיעה גם כחלק מן ההבטחות של הנביא יחזקאל בסוף נבואות הגאולה (לד, כז): "וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם". אנחנו למדים מכאן שאותה הבטחת גאולה הניתנת לבני ישראל ולמשה בראשית דרכם במצרים, והתורה חוזרת עליה גם במסגרת הברכות שבסוף ספר ויקרא, מופיעה גם בדבריהם של הנביאים ירמיהו ויחזקאל, החוזרים עליה בנבואות הנחמה והגאולה שלהם. הבטחה זו קשורה לשיבה לארץ, לחזרה לדרך ה' ולברכה הגשמית שעם ישראל יזכה בה, והיא חלק מהותי של קיום הברית על ידי הקב"ה, המתבטא הן בענישה, בחורבן ובהגלייה כשעם ישראל עובד עבודה זרה ואינו שומע לקול נביאיו, והן בקיום הבטחות הגאולה כפי שניתנו בתורה.
כפי שראינו, לא מקרה הוא שהנביא ירמיהו חוזר על הבטחה זו פעמיים בפרקנו, ופעמים נוספות לאורך הספר. הדבר נעשה על מנת להדגיש את מימושה של הברית, שהוא-הוא הנחמה והגאולה.
שני הפסוקים שבסוף הפרק (כג-כד) חוזרים באופן מדויק על דברי הנביא בפרק כ"ג (יט-כ), בהבדל אחד, מרכזי: הנבואה שבפרק כ"ג נאמרת לישראל, ואילו הנבואה שבפרקנו נאמרת כנגד האויבים.
תוכן הדברים: סערה תצא ממקומה שבשמיים, כשהיא משמידה כל אשר בדרכה, ותפגע ברשעי ישראל וברשעי אומות העולם כאחד. בפרקנו הלשון היא "סער מתגורר" (בניגוד לפרק כ"ג – שבו הלשון היא "סער מתחולל"), ורש"י מסביר שזהו סער "חונה", כלומר סער השוכן במקום מסוים עד שהוא מחריב הכל.
הקב"ה יבצע כל תוכניותיו בשלמות, והסערה תימשך עד תום המשימה, ורק לאחר מכן תתרחש החזרה לנחת, ליישוב ולמרגוע. בסופו של דבר, באחרית הימים, לאחר קיום הנבואות במלואן, תוכלו להבין מדוע הבאתי עליכם את הצרות הללו, ואז תתברר המציאות כולה – גם צד הפורענות שבה וגם צד הגאולה שבה. החזרה על נבואה זו הן כלפי ישראל והן כלפי האויבים (בדומה לבשורה על האויב מצפון, המופיעה גם בפרק ו, כב-כד, וגם בפרק נ, מא-מג) נועדה לתת "מבט מלמעלה", התקף לכל העולם כולו – לישראל ולאויביו, ולהמחיש כי הקב"ה מלך על כל העולם, ולברית שהוא מקיים עִם עַם ישראל יש משמעות הן לישראל והן לאויביו.
למרות שהאויבים, כאשר הם פוגעים בישראל, מבצעים את התפקיד שה' ייעד להם, הם ייענשו על ידי הקב"ה על מעשיהם הרעים. האחדות האלוקית תתגלה לעין כל, וכולם יראו שאותו אל שהביא על ישראל חורבן, פורענות וגלות, הוא שיביא עליהם נחמה וגאולה.
בשיעור הבא נמשיך לעסוק בנבואת הנחמה של ירמיהו.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *