דילוג לתוכן העיקרי

בגמרא בכמה מקומות (כמו ביומא כה ע"א) נאמר שישיבה בעזרה מותרת למלכי בית דוד בלבד, ולא לאנשים אחרים. רוב הראשונים סבורים שאיסור זה הוא איסור דאורייתא, אולם ייתכן שישנה מחלוקת ביניהם בנוגע לטעם האיסור:

רש"י בסוטה מ ע"ב מסביר (בעקבות מדרש שוחר טוב), שאין זה כבוד שמיים לשבת במקום שהשכינה שורה בו, שהרי אפילו מלאכי השרת, שנמצאים במקום דומה, אינם יושבים, כמו שנאמר: "שרפים עומדים ממעל לו". לעומתו, הרמב"ם כותב בספר המצוות (עשה כ"א), שאיסור הישיבה בעזרה נכלל במצוַת מורא מקדש, הנלמדת מהפסוק "ומקדשי תיראו", ודומה לאיסור להיכנס להר הבית במקלו, בנעלו וכד'.

מה ההבדל בין כבוד שמיים לבין מורא מקדש? הדבר מזכיר את השאלה מה ההבדל בין כיבוד אב ואם לבין מורא אב ואם. בעניין זה, ידועים דברי הגמרא בקידושין לא ע"ב: "איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו. כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא".

הגמרא אינה מסבירה מהו הקריטריון המבחין בין מורא לכבוד, אולם נדמה שהחילוק היסודי בין השניים הוא זה: 'כבוד' הוא דאגה לצרכי ההורים: אוכל, לבוש וכד', ואילו 'מורא' עניינו ליצור יחס נפשי של יראה כלפי ההורים. האיסור לשבת במקומם של ההורים, למשל, אינו נובע מן החשש שלא יהיה להם היכן לשבת, אלא מן הרצון לנטוע בלב האדם את התחושה שהוריו נמצאים במעמד גבוה ממנו, כך שלא יעלה על הדעת שישב במקומם. מצוַת הכבוד דואגת לרווחת ההורים, ואילו מצוַת המורא נוגעת ליחסו הנפשי של הבן אליהם.

באופן דומה, ניתן לחלק בין מורא מקדש לבין כבוד שמיים. מצוַת מורא מקדש נועדה ליצור אצל האדם הבודד יחס נפשי ראוי כלפי המקדש. לדעת הרמב"ם, אסור לאדם לשבת בעזרה כיוון שהתורה אינה רוצה שיהיה נינוח, אלא שיעמוד באימה ופחד לפני השכינה השורה במקדש.

כבוד שמיים, לעומת זאת, אינו קשור לתחושתו של האדם הבודד, אלא לרצונה של התורה להפוך את המקדש למקום מעורר התפעלות והערכה ציבורית. אם כל הנוכחים במקדש יעמדו - הדבר יחזק את הרושם שמדובר במקום קדוש, וכל מי שיבוא לבקר במקדש יראה מיד שזהו מקום שהשכינה שורה בו.

ייתכן שתהיה נפקא-מינה למחלוקת זו בשאלה אם האיסור נוהג גם בזמן הזה. האחרונים דנו בשאלה אם כבוד המקדש שייך בזמן הזה, במסגרת עיסוקם בשאלה אם מצוַת שמירת המקדש נוהגת בימינו. מצווה זו נועדה לפאר ולרומם את המקדש ("כי גדולת ההיכל ורוממותו הם השומרים המסודרים עליו" - לשון הרמב"ם, עשה כ"ב), ויש אחרונים שכתבו שכאשר המקדש חרב ושועלים מהלכים בו - יהיה זה מגוחך לבצע פעולות שכביכול מפארות אותו. ברם, לגבי מצוַת מורא מקדש נאמר בפירוש בגמרא ביבמות ו ע"ב שהיא נוהגת גם בזמן הזה. אובייקטיבית - לא שייך לכבד מקדש ששועלים מהלכים בו, אולם יחס נפשי של יראה כלפי מקום המקדש רלוונטי מאוד גם כיום.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)