ישיבת הר עציון - ראשית הדרך?

  • הרב יואל בן נון

ישיבת הר עציון: ראשית הדרך [1]*

לקראת ג' בכסלו הבעל"ט
 
בפגישתי הראשונה (בתשכ"ח) עם הרב עמיטל זצ"ל (בביתו בגבעת־מרדכי, ירושלים), עת באתי אליו לשמוע לראשונה על הסכמתו לראשות הישיבה, אמר לי כך:
 
'המושג ‘בחור ישיבה‘ עומד בסתירה לדברי הגמרא (חגיגה יד ע"א) שלפיה  נראה לנביאים כ‘זקן‘ בישיבה וכ‘בחור‘ במלחמה (“ה' איש מלחמה") – לפי הגמרא צריך לומר ‘זקן ישיבה‘ ו‘בחור מלחמה‘. כל בחור בישראל צריך להתגייס לצה"ל. אנחנו לא עושים 'טובה' כששולחים את הבחורים לשרת בצה"ל, אלא המדינה עושה ‘טובה‘ לישיבות ההסדר כשהיא מאפשרת להם גם ללמוד תורה במסגרת שירותם. לכן ישיבות ההסדר צריכות להיות קשובות לצורכי הצבא, ולעודד את הבחורים לשרות משמעותי.'
 
עמדה כזאת טרם נשמעה בעולם הישיבות; לא הכרתי כמותה בישיבת ‘מרכז הרב‘ שבה למדתי לפני שירותי בנח"ל ואחריו. לימים הגדיר זאת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל במאמר מקיף ומסודר (כדרכו תמיד) תחת הכותרת ‘הסדר לכתחילה‘ – אבל רוח הדברים שרתה בישיבה מראשית הדרך, וזו אחת הסיבות המכריעות שבזכותן בחר הרב אהרן ליכטנשטיין לחבור אל הרב עמיטל להנהגת הישיבה בשני ראשים.
 
**
שר הביטחון משה דיין ראה בישיבת ההסדר תרומה ביטחונית חשובה, ככוח צבאי נוסף לעת צורך. כוונתו הייתה שכך יהיו עוד שלושים חיילים ביישוב הקטן כפר־עציון המתחדש במרכז הר חברון; הם יסייעו בשמירות ובשעת הצורך יהוו מחלקת כוננות, ולכן התנה את הקמת הישיבה בכך שתלמידי הישיבה יצאו לטירונות תחילה, ורק אחר כך ילמדו בישיבה. הרב עמיטל קיבל בברכה את התנאי והישיבה יצאה לדרך. כינסנו את חבורת התלמידים לימי עיון לקראת הגיוס, וקלטנו אותם בכפר־עציון ביום ראשון ג' בכסליו ה׳תשכ"ט – לפני 50 שנה. אשתי ואני קיבלנו את החבורה כמשפחה ראשונה הצמודה לישיבה, מכפר־עציון ועד אלון־שבות. משפחתנו באה לכפר־עציון עם הבחורים. אני שימשתי כמדריך בישיבה; תפקידי כמדריך כלל את ציוות החברותות בכלל, אחריות ללימוד הבקיאות בסדר ערב, שיחות אישיות וסידור השמירות. הרבה שיחות אישיות עם בחורים נקבעו לשמירה משותפת.
 
בנוסף לימדתי שיעורי הלכה, ועיון ב‘אורות‘ הראי"ה קוק. אסתר אשתי עבדה במטבח – את עיקר האוכל קיבלנו ממטבח הקיבוץ, אבל היה צריך לחמם ולערוך, ולפעמים גם לאפות. הבחורים גרו בפחונים העגולים־ הארוכים ('ניסאנים')  שהשאיר הצבא הירדני, וגם בית־המדרש שכן בפחון כזה. משפחתנו קיבלה חדר גדול בבית האבן היחיד (רק הוא נותר עד היום בשטח שבו שכנה הישיבה), ושם נולד לנו (כעבור שנה) בננו הבכור, אריאל. השירותים היו בחוץ, וקשה לשכוח את הטיול הלילי לשירותים בלילות חורף קרים ואף בשלג כבד.
 
 הלימוד בישיבה, כאמור, החל בטירונות. הופתעתי מאד לראות עד כמה סייעה לנו הטירונות בצה"ל לאווירה הרצינית של תפילות ולימוד תורה בישיבה – רבים מהחברה הגיעו לבית המדרש בריצה, לא בזבזו זמן; בית המדרש היה תמיד מלא. אין לי ספק שפתיחה זו השפיעה ומשפיעה על הישיבה עד היום, במיוחד כאשר אחד המובילים בריצה לבית־המדרש ולכל תפקיד היה הרב מדן, שלא מפסיק לרוץ גם כיום.
 
**
כל זה היה אמור להיות אירוח ל־3 חודשים. הוסכם מראש שהישיבה תעבור למקום הקבע שלה אחרי שלושה חודשים, ואז תיכנס לאותם מבני האכסניה של בית־ספר שדה כפר־עציון )שיזם והקים יהושע כהן ז"ל משדה־בוקר) – אבל שלושת החודשים התארכו והלכו עד שנה וחצי. (במבט השוואתי, יש במדינת ישראל קבוצות ויישובים שחיכו שנים רבות הרבה יותר...) שוב ושוב דובר על בניית משכן קבע לישיבה ליד ‘העץ' – עץ אלון בן כ־750 שנה שהפך מ‘העץ הבודד‘ ל‘אלון־שבות', האלון ששבנו אליו והוא שב אלינו. תמונתו מעטרת כסמל מעצב רבים מהמוסדות בגוש־עציון, וכמובן את המועצה. 'העץ' עצמו החל למות שנים אחדות אחרי השיבה, כאילו סיים את תפקידו ההיסטורי – אבל אנשי גוש־עציון, עם הקרן הקיימת לישראל, לא ויתרו: המומחים של הקרן הקיימת עשו לעץ 'טיפול שורש‘ (בדומה לטיפול שיניים), ואף יצקו סתימות של בטון לתוך הגזעים החלולים (כעבור כמה שנים הוסיפו משענות של עמודי מתכת מבחוץ) – ו‘העץ‘ החל לפרוח מחדש, ממש כמו היישובים שמסביבו; אכן האלון פורח לעת זקנתו, בשוב עם ישראל אליו. אבל בניגוד לכפר־עציון, שחזר למקומו הישן – המקום שחרב בתש"ח ועלה בלהבות הקרב הנורא – ובניגוד לראש־צורים, שהוקם על מקומם הישן של עין־צורים ורבדים, היישוב אלון־שבות היה צריך לקום כיישוב חדש על הגבעה במרכז הגוש. לא רק ‘בני כפר־עציון שחזרו‘, ולא רק יישובים על גבי שרידי תש"ח. זאת הייתה החלטה תקדימית, וממשלת האחדות הלאומית התקשתה לקבל החלטה, במיוחד בשל הצורך בתפיסת האדמות.
 
לקראת השנה השנייה, ומתוך הלחץ, כבר החלו נשמעים רעיונות על מעבר ‘זמני‘ למרכז־שפירא (שפיר), ליד ישיבת ‘אור־ עציון‘, עד שתתקבל החלטה להקמת מבני הישיבה ב‘אלון־ שבות‘, כדי לפנות את המבנים לבית־ספר שדה; זאת הייתה הפעם היחידה שבה התמרדתי – יחד עם כמה בחורים (ובראשם הרב מדן) הודעתי שלא נרד מהגוש, ונשתכן באוהלים ליד ‘העץ‘ עד שתתקבל החלטה. איש החזון והמעש מושקו עמל בלא לאות וסבב במסדרונות הממשלה בכל כוח השכנוע שבפיו, עד לרגע המיוחל: סגן ראש הממשלה יגאל אלון, אחד התומכים הבולטים ביותר של מפעל ההתיישבות (=‘ההתנחלות‘) בהר חברון ובבקעת הירדן, קרא למושקו ולרב עמיטל זצ"ל והקריא להם את נוסח הצעת 'מחליטים‘ – לפיה ממשלת ישראל מחליטה להקים במרכז הגוש מבני קבע לישיבת הר־עציון. מושקו ביקש להוסיף שתי מילים – “ומרכז אזורי“ – יגאל אלון, שכבר שמע את נימוקיו של מושקו כמה פעמים, נעתר לבקשה והוסיף את שתי המילים המכריעות . כך נפתחה הדרך להקמת ‘אלון־שבות‘: הישיבה – והישוב.
 
**
נימוקי מושקו ראויים לתשומת לב מיוחדת בגלל הפרספקטיבה ההיסטורית והתוצאה ההתיישבותית ששינתה את הנוף בין חברון לירושלים: מושקו חזר ואמר שחייבים להקים גוש יישובים גדול, ובו גם מרכז אזורי ואפילו יישוב עירוני, כי אסור לחזור על תנאי המצור של תש"ח עם 4 נקודות יישוב קטנות בלב המרחב הערבי העוין. ברוח זו דחף מושקו את אלון־שבות כיישוב מרכזי גדול לצד הישיבה – ובשלב מאוחר יותר את העיר אפרת, אליה גייס את הרב שלמה ריסקין ואת מפעליו החינוכיים.
 
גם ביחס לישיבה פעל מושקו באותו הכיוון – אנחנו חשבנו על 120 בחורים כיעד מקסימלי, כדי שכולם יכירו את כולם ונוכל לשמור על אווירה חינוכית ראויה. מושקו חלם ופעל להגדלת הישיבה למאות רבות של בחורים, לעשרות משפחות של אברכים בשכונת הישיבה, לספרייה גדולה, למכללה אקדמית ולמבנים מפוארים – הרבה מעבר לקצה דמיוננו. ברור לחלוטין, שמושקו צדק – בתוך 500 בחורי ישיבה יש יותר מ־120 מצוינים, ועוד רבים וטובים שמשתלבים בכל תחומי החיים בחברה הישראלית – והאווירה החינוכית רק משתבחת –  ובתוכם רב המקום ל־120 'בני עלייה', שבאים מן התפוצות ללמוד בגוש, וחלק גדול מהם גם עלו ועולים לארץ. השפעתם ניכרת באלון־שבות ובמקומות רבים אחרים.
 
 
**
בחורף ה׳תש"ל (תחילת 1970) החלו לצקת יסודות, והיינו צופים מכפר־עציון ב‘פלא‘ של מנופים פורקים קירות בטון שלמים (בנייה ‘טרומית‘). זמן רב לפני חיבור קבוע לחשמל ולמים, עם ראשית הקיץ, בכ' בסיוון ה׳תש"ל (24.6.70), יצאנו בשיירה עמוסה מכפר־עציון אל גבעת ‘אלון־שבות'. למגורינו נבנו 14 בתים טרומיים (מצופים חלוקי נחל, שנראו מוזרים למדי בנוף ההררי) בשתי טרסות זו מעל לזו, עם תעלה עמוקה יותר מדי ביניהם (אחר כך מילאו אותה חלקית).
 
השורה התחתונה נועדה למגורי משפחות של צוות הישיבה (משפחת בן־נון בבית השני בשורה, כי הבית הראשון נשמר לראש הישיבה הרב עמיטל) והשורה העליונה למגורי הבחורים. ממערב, קרוב לשער, ניצבו שלושת המבנים הגדולים – בית־ המדרש ומבנה המשרדים, שבו גם מחסן הנשק (כיום משרדי 'צֹמת‘) – והמטבח עם חדר האוכל (כיום סניף בני־עקיבא) בטרסה שמעל. ברחבה ליד המשרדים ובית־המדרש התקיימו בשנים הראשונות הקפות שניות וגם חתונות ראשונות. בחצר ביתנו (כיום משפחת שפר) נטענו שני עצי ארזים עם לידת בננו אליעד, שמשפחתו חיה באלון־שבות. את שתילי הארז הביא לנו חותני צדוק ראב ז"ל, שהיה חבר משואות, בגוש־עציון, ואחר כך יערן בקרן קיימת לישראל בצפון. מאחד הגזעים הכנו 4 עמודי חופה (על־פי המדרש). מכאן צמח גם שם הרחוב הקטן, שבו התחיל היישוב – רחוב הארז.
 
בקיץ הראשון היינו משפחה יחידה, ועומס התפקידים היה כבד  הישיבה הייתה כעת גם יישוב עצמאי. הבחורים למדו מבוקר עד לילה, וגם שמרו – כולל תורנויות בחדר האוכל ושמירה בחופשות. בנוסף לעבודתי כמדריך בישיבה (ציוות חדרים וחברותות ושיחות אישיות עם בחורים) ובנוסף לשיעורים בישיבה (מאז גם שיעורי תנ"ך), שימשתי כרכז ביטחון שוטף (רב"ש) וכאחראי על תפקודנו כיישוב – כמו ברישום המכליות שהביאו מים למכלי המתכת (הניצבים עד היום ליד הגדר המערבית, מעל לשער). אשתי אסתר הייתה מעכשיו גם מנהלת המטבח וחדר האוכל וגם אם הבית, והבחורים אימצו את משפחתנו בקשר אישי חם.
 
 בקיץ הגיעו משפחות הר"מים – הרב יהודה שביב, הרב אפרים שחור ז"ל והרב גדעון פרל – אך העומס עלינו, כמשפחה רבת תפקידים בישיבה שהיא גם יישוב, רק גדל והלך. הגדר הוקמה משלושה צדדים (דרום, מערב וצפון) ונותרה פרוצה ממזרח, בגלל ההתחבטות הקבועה על היקף התפיסה הביטחונית: רוב המדרון הדרומי של הגבעה היה טרשי ושומם, אבל במורד הצפוני ובשיפולים המזרחיים היו כרמים – וממשלות ישראל נזהרו מלתפוס שטחים חקלאיים אלא אם כן הכריעו סיבות ביטחוניות חזקות. עד היום ניכרת תופעה זו באזור גבעת החי"ש. מצב זה הכביד את העומס הביטחוני. בשנים הראשונות לא יכולנו לנסוע להורינו גם בחופשות ובחגים, כי לא יכולנו לרוקן את היישוב – ולכן הבאנו את ההורים אלינו, וגם הבחורים סייעו בשמירות ובתפילות.
 
כעבור שנה וחצי, ואחרי טראומה שעברנו, נאלצנו לשדד מערכות – אשתי אסתר עזבה את כל תפקידיה בישיבה וכעבור זמן עברה לעבוד כמורה לתזונה וכלכלת בית בקריית־ארבע. כעבור זמן נוסף חדלתי מתפקידי ההדרכה בישיבה ונשארתי רק בשיעורי התנ"ך, שכבר קבעו להם מקום ייחודי בעולם הישיבות הציוניות.
 
**
 טיפות הגשם היורדות בישיבה דומות כולן זו לזו, אך מחציתן זורמות מערבה אל ‘הים הגדול‘ (כשמו בתורה), ומחציתן זורמות מזרחה אל ים המלח (כלשונו גם בתורה וגם בפינו). אחד המקומות הנפלאים לראות את ‘פרשת המים‘ נמצא מתחת לפינה הצפון־מזרחית של אלון־שבות; ואכן, בדיוק שם נמצאה אבן מיל רומית – וכמה עשרות מטרים משם, בצד הדרך, נחשפו מקוואות טהרה ציבוריים עבור עולי רגלים בדרכם למקדש בימי הבית השני. בסמוך לשדות הקרב העתיקים והחדשים, אנו מוצאים גם את דרך האבות, גם מקוואות לעולי רגלים מימי בית שני, גם גתות מימי המשנה והתלמוד, גם עץ אלון בן כ־750 שנה, שחיכה לנו בשובנו, והפך ל'אלון שבות', וכל אלה בתוך קילומטר אחד סביב הישיבה, ובתוכה. “מה עוד תבקשי מאיתנו, מכוֹרה, ואין עדיין“?
 
 
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן שליט"א
עורכת: הודיה אורון, תשפ"א
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
            The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash 
האתר בעברית:               http://www.etzion.org.ill
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
 
*    [1] השיחה פורסמה בדף קשר לפרשת ויצא - ט׳ בכסלו תשע"ט (גליון 1757).