דילוג לתוכן העיקרי
גמרא כתובות -
שיעור 13

מוחזקות בכתובה

קובץ טקסט

בכל דיון בדיני הממונות, שומה עלינו קודם כל לקבוע מיהו התובע ומיהו הנתבע - מיהו המוחזק בממון, ומיהו זה שמבקש להוציא אותו ממנו. פעמים רבות, קביעה זו מכריעה את הדין, כיוון שכלל גדול הוא בדיני ממונות - "המוציא מחבירו עליו הראיה", ובהיעדר הוכחות חד משמעיות יש להשאיר את הממון בחזקת המחזיק בו.

בפרט, שאלה זו עולה ביחס לתשלומי הכתובה: האם הבעל הוא המוחזק בממון, והאישה מנסה להוציא ממנו כסף; או שמא האישה - שבידה מצוי שטר הכתובה - היא הנחשבת למוחזקת בחוב הכתובה, והבעל הוא זה שמנסה להוציא את החוב מידה? ובהתאם: האם חובת ההוכחה על האישה או על הבעל?

שיטת התוס'

הראשונים נחלקו בשאלה זו. בכמה מקומות, בעלי התוס' מגדירים את הבעל כמוחזק ואת האישה כמוציאה ממון מחזקתו. כך, למשל, בעניין טענת "פתח פתוח":

"משמע, אם היה בא לבית דין - היה נאמן להפסידה כתובתה... דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה".
(כתובות ט ע"ב ד"ה אי)

אף על פי שטענת פתח פתוח אינה מספיקה כדי לאסור את האישה על בעלה, די בטענה זו כדי למנוע מהאישה את כתובתה, שכן הבעל הוא המוחזק בממון זה. תוס' חוזרים על טענתם ביחס לגמרא הדנה בטענת בתולים של חרשת ושוטה (כתובות לו ע"א):

"החרשת והשוטה והאיילונית - יש להן קנס ויש להן טענת בתולים...
החרשת, והשוטה, והבוגרת, ומוכת עץ - אין להן טענת בתולים...?!
אמר רב ששת: לא קשיא - הא רבן גמליאל והא ר' יהושע.
אימר דשמעת ליה לרבן גמליאל היכא דקא טענה איהי, היכא דלא קא טענה איהי - מי שמעת ליה?
אין, כיון דאמר ר"ג מהימנא, כגון זו - פתח פיך לאלם הוא".

הגמרא קובעת שלדעת ר' יהושע, הבעל נאמן לטעון "פתח פתוח מצאתי" לאחר שנשא חרשת או שוטה, ואילו לדעת רבן גמליאל - החרשת נאמנת. על כך מקשה הגמרא: הרי חרשת ושוטה אינן יכולות לטעון בבית הדין, וכיצד אפשר להאמין להן? ומתרצת: בית הדין טוען עבורן "משארסתני נאנסתי", ולכן מצבן זהה למצבה של כל אישה אחרת הטוענת "משארסתני נאנסתי"[1].

תוס' (ד"ה החרשת) מביאים את שיטת הר"י, הדוחה את שיטת רש"י כיוון שאין טוענים נגד חזקת ממון:

"וקשה לר"י, דהיכי טענינן לה הכי מספק לאפוקי ממונא, כיון דאיהי לא טענה?".

ברור שלדעת תוס', הבעל הוא המוחזק בתשלומי הכתובה, והאישה מנסה להוציא אותם מידו.

לכאורה, ניתן היה להסביר שרש"י חולק על תוס' בדיוק בנקודה זו, ולדעתו בית הדין טוענים עבור החרשת כיוון שהיא - ולא הבעל - נחשבת למוחזקת בכספי הכתובה. אך למעשה, אי אפשר ללמוד על שיטת רש"י מדבריו בנושא זה. ייתכן שהמחלוקת בין רש"י לתוס' אינה סובבת סביב שאלת המוחזקות בכתובה, אלא סביב הבנת דין "טענינן", שבאמצעותו בית הדין טוענים עבור מי שאינו יכול לטעון בעצמו. דברי הר"י מבוססים על ההבנה שדין "טענינן" נועד לברר מה אירע, ולכן בית הדין אינו טוען טענות ספק, שאין להן על מה לסמוך. ייתכן שרש"י מסתמך על הפסוק שממנו נלמד דין "טענינן" - "פתח פיך לאלם" (משלי ל"א, ח) - ומבין שבית הדין מתפקד כאפוטרופוס של מי שאינו יכול לטעון בעצמו. לכן, אין מניעה שבית הדין יטען אפילו טענות ספק, ויכריח את הנתבע להוכיח את טענותיו.

שיטת התוס' באה לידי ביטוי בסוגייה נוספת. הגמרא (כתובות ט ע"ב) מביאה את שיטת שמואל, שהבעל נאמן למנוע מאשתו את כתובתה באמצעות טענת "פתח פתוח מצאתי". תוס' (ד"ה לא) מקשים על כך משיטת רבן גמליאל (יב ע"ב), הפוסק שהאישה נאמנת כאשר היא טוענת "משארסתני נאנסתי". מדוע, אם כן, אין האישה נאמנת בטענתה, במיגו שאם רצתה הייתה יכולה לטעון שנאנסה לאחר הקידושין?

בסוף דבריהם, תוס' מעירים שניתן לתרץ קושייה זו אם נניח שאי אפשר להוציא ממון ע"י מיגו. שוב - ברור שתוס' סבורים שהאישה היא המוציאה מיד הבעל, והבעל הוא הנחשב למוחזק בתשלומי הכתובה. לכן, אם מיגו אינו מועיל להוציא ממון - האישה אינה יכולה לזכות בכתובתה באמצעות מיגו[2].

במאמר מוסגר, יש לדון בשאלה נוספת: הגמרא ביב ע"ב מסבירה שלדעת רבן גמליאל האישה נאמנת בטענת "משארסתני נאנסתי" כיוון שיש לטובתה מיגו. אולם אם "מיגו להוציא לא אמרינן", והבעל הוא המוחזק בממון הכתובה - כיצד האישה יכולה להוציא ממנו ממון באמצעות מיגו?

נראה, שעלינו להבחין בין חזקת ממון שיש עמה טענת ברי, לבין חזקת ממון שיש עמה טענת שמא. הגמרא ביב ע"ב מסבירה שהבעל טוען טענת שמא, שהרי הוא אינו יודע מדוע פתחה של האישה פתוח, והוא רק מעלה חשדות, ואילו האישה טוענת טענת ברי, שהרי היא יודעת בוודאות מדוע פתחה פתוח. במקרה זה, אמנם הבעל הוא המוחזק בממון, אך כיוון שהוא טוען טענת שמא - חזקת הממון שלו נחלשת. חזקת הממון בכל התורה כולה אינה נוצרת רק בגלל שהאדם מחזיק בממון, אלא כיוון שאנו מתייחסים אליו כבעל החפץ, עד שמישהו יביא ראיה שהדבר אינו נכון. כאשר הבעל בעצמו אינו בטוח שהחפץ שייך לו - חזקת הממון שלו מוחלשת. לכן, כאשר הבעל טוען רק טענת שמא - "אולי מישהו בא על האישה לפני הנישואין" - חזקת הממון שלו נחלשת, עד כדי כך שהמיגו של האישה, הטוענת "משארסתני נאנסתי", יכול לנצח את חזקת הממון. אמנם "מיגו להוציא לא אמרינן", אך אומרים מיגו להוציא במקום של טענת ברי מול טענת שמא.

שיטת התוס' רי"ד

ראשונים אחרים חלקו על תוס', וסברו שהאישה נחשבת מוחזקת בממון, והבעל הוא זה שצריך להביא ראיה כדי למנוע ממנה את כסף הכתובה. כך, למשל, בתוס' רי"ד נאמר:

"דהיכי אזיל רבן גמליאל בתר חזקה דגופא ואפיק ממונא? הני מילי גבי אשה ובעל, שכבר הבעל מחויב ועומד בכתובת האשה, וששטר כתובה עליו, והוא בא מספק לפטור את עצמו ממה שהוא מחויב ועומד בו. התם - ודאי אמר רבן גמליאל אוקי איתתיה אחזקתה, ואפיק ממונא מיניה דבעל כי היכי דהוה משועבד לה מעיקרא". (יב ע"ב)

לכאורה, יש גמרא הסותרת את שיטת התוס' רי"ד. בדף יב ע"ב, הגמרא מנסה להוכיח מהמשנה שטענת ברי יכולה להוציא ממון מטענת שמא. במשנה, האישה טוענת "משארסתני נאנסתי", והבעל טוען כנגדה "באו עלייך לפני הקידושין". ברור שהגמרא רואה את הבעל בתור המחזיק בממון הכתובה, ולכן המקרה שבמשנה הוא של אישה המנסה להוציא ממון מידי בעלה. ואכן, התוס' רי"ד מתייחס לגמרא זו, ונדחק להסביר שהגמרא לא הביאה את כל התירוצים האפשריים:

"והוא הדין נמי, דהוה מצי רב נחמן למימר 'עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא משום דבעל הוה מחויב לה כתובה מעיקרא ועכשיו הוא בא לפטור עצמו'... אלא חד מתרי טעמא נקט".

גישה דומה מובאת ב"שיטה מקובצת" (סוף פרק ראשון), המביא את שיטת הר"י מיגש:

"אבל היכי דקא טעין עלה במידי דלאו זנות הוא, וקא בעי לאפטורי מכתובתה, ואיהי נקיטא שטר כתובה בידיה - איהי מהימנא...".

לדעת הר"י מיגש, האישה נאמנת באופן עקרוני כאשר כתובתה מצויה אצלה. הבעל יכול להימנע מלשלם את הכתובה רק כאשר הוא טוען שאשתו זינתה, כיוון שהתורה העניקה לו נאמנות מיוחדת לטענת זנות ("אין אדם טורח בסעודה ומפסידה"). ואכן, כדברי הר"י מיגש משמע מפשטות סוגייתנו (כתובות י ע"א):

"איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר: חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן".

פשטות הסוגייה היא שהאישה נחשבת מוחזקת בממון הכתובה, והבעל צריך להוכיח שבכתובה יש פסול מסויים. דא עקא, אותם חכמים שתיקנו את הכתובה, תיקנו גם שבעל נאמן בטענת "פתח פתוח".

לשיטת התוס', שהבעל נחשב מוחזק בממון הכתובה, סוגייה זו קשה: הרי הבעל נאמן בטענת "פתח פתוח" מעיקר הדין, כמו כל מוחזק בממון, ולאו דווקא בשל תקנה מיוחדת של חז"ל. כנראה, תוס' מסבירים שאילו הבעל היה טוען טענה ברורה - היינו מאמינים לו להחזיק את ממון הכתובה בידו; אך טענת "פתח פתוח" אינה טענה טובה, כיוון שייתכן שהוא התבלבל, וחשב בטעות שהפתח היה פתוח. טענה כזו אינה קבילה בדרך כלל, אך חכמים תיקנו להאמין לה בנושא הכתובה.

סוגייה נוספת העוסקת בנושא שיעורנו מצויה בפרק "המדיר". המשנה שם כותבת:

"היו בה מומין ועודה בבית אביה - האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו.

נכנסה לרשות הבעל - הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות, דברי ר' מאיר". (משנה כתובות עה ע"א)

ומקשה הגמרא:

"טעמא - דמייתי האב ראיה. הא לא מייתי האב ראיה - הבעל מהימן. מני? רבי יהושע היא, דאמר 'לא מפיה אנו חיין'.

אימא סיפא: "נכנסה לרשות הבעל - הבעל צריך להביא ראיה". טעמא - דמייתי הבעל ראיה, הא לא מייתי הבעל ראיה - האב מהימן. אתאן לרבן גמליאל, דאמר נאמנת!...

אמר רבא: לא תימא רבי יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל, אלא כי לא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא - היכא דאיכא חזקה דממונא. אבל היכא דליכא חזקה דממונא - אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופא".
(כתובות עה ע"ב)

סוגייה זו קובעת במפורש שהמחלוקת בין רבן גמליאל לר' יהושע סובבת סביב היחס בין חזקת הגוף של האישה לבין חזקת הממון של הבעל, ולדעת ר' יהושע - חזקת הגוף אינה יכולה לגבור על חזקת הממון. לכאורה, מוכח מהסוגייה כשיטת בעלי התוס', שהבעל הוא המוחזק בממון הכתובה, ולכן חזקת הממון עומדת לצדו. אמנם, ייתכן שהרי"ד יסביר שסוגייה זו היא רק לשיטת ר' יהושע, אך רבן גמליאל - הסובר שהאישה נאמנת והולכים אחר חזקת הגוף - סבור שהיא גם המוחזקת בתשלומי הכתובה, כיוון ששטר הכתובה בידה.

הכתובה ושטרי חוב אחרים

בסוגייה נוספת, מועמדת השאלה שבמוקד דיוננו כמחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל. המשנה בסוטה דנה באישה שבעלה הביא אותה לשתות מהמים המאררים, ומת קודם שהיא שתתה מהם:

"מתו בעליהן עד שלא שתו - בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים: או שותות או לא נוטלות כתובתן (כלומר: מתוך שלא שותות - לא נוטלות כתובה - רש"י)". (משנה סוטה כד ע"א)

הגמרא (סוטה כה ע"א-ע"ב) דנה במחלוקת זו, וקובעת:

"במאי קמיפלגי? בית שמאי סברי: שטר העומד לגבות - כגבוי דמי, ובית הלל סברי: שטר העומד לגבות - לאו כגבוי דמי".

לפי פשוטם של דברים, בית שמאי סוברים שהאישה מוחזקת בכתובתה כיוון שהשטר מצוי בידה, ולכן כאשר נוצר ספק - היא יכולה לגבות את כתובתה. בית הלל, לעומתם, סבורים שהבעל הוא המוחזק בתשלומי הכתובה, ולכן כאשר האישה באה לגבות אותם - עליה להביא ראיה. אם כן, מחלוקת הראשונים שהבאנו תלויה במחלוקת עתיקה ביותר, בין בית שמאי לבית הלל.

אולם העמדה זו של המחלוקת קשה לשיטת הרי"ד: אם בית הלל סבורים שהבעל מוחזק בתשלומי הכתובה - כיצד פסק הרי"ד כדברי בית שמאי? והלא "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"? יתר על כן: המשנה בסוטה דנה במקרה שבו ברור שהבעל התחייב לשלם את הכתובה, והספק הוא האישה זנתה והחוב פקע. בסוגייתנו, הספק הוא לגבי החלות הראשונית של הכתובה - האם התחייבותו של הבעל הייתה תקינה, או שמא היא נבעה ממקח טעות. כיצד אפשר לפסוק שהאישה היא המוחזקת?

כדי לתרץ קושייה זו, נציג בקצרה את ההבדל המהותי הקיים בין שטרי חוב רגילים לבין שטרי כתובה.

שטר הכתובה אמנם מכיל התחייבות של הבעל לשלם כסף לאשתו אם היא תתגרש או תתאלמן; אך התחייבות זו אינה עיקר המשמעות של הכתובה. הכתובה הוא ביטוי למחוייבות הבעל לנישואין. בלי מחוייבות זו - אסור לאישה לשהות עם בעלה, משום שהיא "קלה בעיניו להוציאה". הרמות השונות של הכתובה - כתובת בתולה לעומת כתובת אלמנה - משקפות דרגות שונות של מחוייבות[3]. כאשר אדם מתחתן עם נערה בתולה, הוא כורת ברית ייחודית עם אשת נעוריו. ברית זו באה לידי ביטוי על ידי כתובת הבתולה, שגובהה מאתיים זוז. בנישואין שניים - עם גרושה או עם אלמנה - חסר המימד הייחודי של נישואי הבתולה, ואף על פי שהבעל מתחייב לנישואין אלו באופן מלא - הברית הייחודית המאפיינת נישואי בתולה אינה קיימת בהם. הבחנה זו באה לידי ביטוי על ידי גובה כתובתה, שהינו רק מאה זוז.

לאור דברינו, אפשר להבחין בין שאלת המוחזקות בשטר חוב רגיל לבין שאלת המוחזקות בכתובה. בשטר חוב רגיל, שאלת המוחזקות היא שאלה ממונית; האם המחזיק בממון נחשב למוחזק משום שהכסף מצוי תחת ידו, או שמא המחזיק בשטר נחשב למוחזק כיוון שהוא תופס בחוב באמצעות השטר שבידו. לעומת זאת, שאלת המוחזקת ביחס לכתובה אינה נוגעת רק לחוב הממוני, אלא גם לרמת המחוייבות הבאה לידי ביטוי על ידי הכתובה. בסוגייתנו, הבעל נכנס לחופה על דעת שאשתו בתולה, ובהתאם לכך - קיבל על עצמו את המחוייבות המיוחדת של כתובת בתולה. לאחר שהתעורר ספק לגבי בתולי אשתו, הוא רוצה להפחית את סכום הכתובה, ובמקביל - להפחית גם את רמת המחוייבות לנישואין. הכתובה אינה עומדת לפירעון (אלא רק לאחר גירושין או מיתה), ולכן הנידון העיקרי אינו תשלום הכתובה. השאלה אינה שאלה ממונית גרידא, ואי אפשר לפותרה באמצעות הכלל של "המוציא מחבירו עליו הראיה".

מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה בסוטה אינה עוסקת ברגעים הראשונים של הנישואין, כאשר יש לקבוע מהי רמת המחוייבות שהם יוצרים, אלא ברגעים האחרונים של הנישואין, לאחר שהבעל נפטר. לכן, מחלוקת אינה נוגעת לרמת המחוייבות שנוצרה בשעת החופה, אלא רק לחיוב הממוני שהבעל נטל על עצמו באותה שעה. לגבי השאלה הממונית, אם הכתובה נפסלת ע"י חשש שהאישה זנתה, אנו פוסקים בהתאם לכללי הפסיקה בדיני ממונות - "המוציא מחבירו עליו הראיה". ביחס לפסיקה זו, נחלקו בית שמאי ובית הלל אם "שטר העומד לגבות - כגבוי דמי", ולהלכה נפסק כשיטת בית הלל, שבעל הממון הוא המוחזק ובעל השטר הוא המוציא מידו. אין לשאלה זו ולא כלום עם השאלה של סוגייתנו, הנוגעת לרמת המחוייבות שיצרו הנישואין, ושאי אפשר לפסוק בה על פי כללי הפסיקה בדיני הממונות.

סיכום

בכל דין ממוני, יש צורך להגדיר מי התובע ומי הנתבע. בדרך כלל הדברים ברורים: צד אחד רוצה להוציא מידי חבירו חפץ או כסף. אמנם, כאשר התובע מחזיק בידו שטר המעיד שהחוב שייך לו - השאלה מסתבכת.

הגענו לשאלה זו מתוך הדיון בסוגייתנו, אודות ויכוח בין בעל המוחזק בכסף הכתובה לבין אישה המוחזקת בשטר הכתובה. ראינו שאפשר לתלות שאלה זו באשלי רברבי - במחלוקות שבין בית שמאי ובית הלל ובין רבי יהושע ורבן גמליאל. הראינו שגם רבותינו הראשונים נחלקו בזה, והצענו אפשרות להפריד בין שאלת המוחזקות בכתובה לבין שאלת המוחזקות בשטרי חוב באופן כללי.

מקורות לשיעור הבא:
1.    כתובות דף יא. "הגיורת והשבויה והשפחה ... קלה בעיניו להוציאה".
2.    תוס' ד"ה מטבילין, תוס' סנהדרין דף סח: ד"ה קטן "ומיהו קשה ...".
3.    ריטב"א כתובות "גמ' אמר רב נחמן ... הרמב"ם ז"ל"..
4.    מאירי כתובות ד"ה גוי קטן.

שאלות
1.    מי מבצע מעשה הגירות כאשר קטן מתגייר?
2.    מדוע גירות זו זקוקה לדין זכין לאדם שלא בפני?
3.    לדעת התוספות בכתובות, איזה קושי קיים ביישום דין זכין בגירות קטן?
4.    כיצד קטן יכול לההתגייר, הלוא לכאורה אין לו דעת לקבל על עצמו עול מצוות?
 


[1] המחלוקת בין רבן גמליאל לר' יהושע מובאת במשנה בכתובות יב ע"ב: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת 'משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו', והוא אומר 'לא כי, אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות'. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת; רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס, והטעתו - עד שתביא ראיה לדבריה".

[2] שיטת תוס' בכמה מקומות בש"ס היא שלא אומרים מיגו להוציא (עיין בתוס' ב"ב לב ע"ב ד"ה אמאי, ב"ב נב ע"ב ד"ה דברים). בסוגייתנו, לעומת זאת, תוס' מעלים שיטה זו רק בתור שיטה אפשרית ה"קצות" הסביר שתוס' מסכימים שבמקרה שלפנינו חזקת הממון של האיש חלשה יותר, כיוון שהאישה מחזיקה בכתובה, ולכן ייתכן שדווקא פה היא יכולה להוציא ממון באמצעות מיגו.

[3] כמובן, הניתוח להלן הוא כוללני וקטגורי. אין להתפלא על כך שבמציאות יש סטיות סובייקטיביות רבות ממנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)