מגילה | דף כא ע"א | ברכה לאחריה בקריאת מגילה

המשנה בתחילת פרק שלישי קובעת כי:

"...מקום שנהגו לברך - יברך, ושלא לברך - לא יברך" (מגילה כא.).

אם-כן, על-פי דברי המשנה, יש מקומות בהם לא נהגו לברך על קריאת המגילה - ואין בכך שום בעיה. במשנה לא מבואר מהי הברכה שאותה יש הנוהגים לא לברך, האם מדובר על אחת משלוש הברכות הראשונות ("על מקרא מגילה", "שעשה ניסים לאבותינו", וברכת "שהחיינו"), או שמא על הברכה שלאחר הקריאה.

ואולם, ממדיון הגמרא על המשנה (כא:) עולה כי מעולם לא עלה דעתו של מאן דהו שלא לברך את אחת משלוש הברכות הראשונות, שהרי על כל המצוות מברכים עובר לעשייתן[1]. דברי המשנה מתייחסים אך ורק לברכה האחרונה - ברכת "הרב את ריבנו".

במאמר זה, נעסוק בכמה שאלות ביחס לברכה זו - גדרה, מהותה ודינים נוספים הקשורים אליה.

גדר הברכה

השאלה הראשונה שבה יש לדון בנוגע לברכה זו היא, מה גדרה של ברכה זו? בדברי הראשונים ניתן לזהות שתי גישות מרכזיות:

א. וכך כותב הריטב"א על אתר:

"...ויש לומר, שברכה זו אינה על המגילה, אלא ברכה של שבח על הנס" (כא: ד"ה לאחריה).

לדעת הריטב"א, ברכת הרב את ריבנו היא חלק מפירסום הנס של פורים. כידוע, במהלך החג אנו מפרסמים את הנס בדרכים שונות (קריאת המגילה, השמחה וכו'[2]), ודרך נוספת לפירסום הנס היא הברכה.

ב. בהמשך דבריו, הריטב"א מעורר כמה קושיות על ההסבר הקודם, ועל כן הוא מציע לקבל את האפשרות שדחה, ולפרש שהברכה היא ברכה על המגילה. האבודרהם דגל בדרך זו, והסביר:

"...והטעם שתקנו בכל מצוות קריאה ברכה לאחריה, בין בקריאה שהיא מן התורה - כגון קריאת-שמע, בין בקריאה שהיא מדבריהם - כגון מגלה והלל והפטרה ופסוקי הזמירות יותר משאר מצות. לפי שבקריאת התורה בצבור אנו למדים ברכה לאחריה מקל וחומר ממזון כמו שאמרנו למעלה, ולכן תקנו בכל מצות קריאה ברכה לאחריה לפי שהוא כעין קריאת התורה בצבור" (אבודרהם, הל' ברכות המצוות).

האבודרהם מסביר, שחז"ל הקישו את כל מצוות הקריאה לקריאת התורה, ולפיכך קבעו שכפי שיש לברך לאחר קריאת התורה, כך גם מברכים לאחר קריאות אחרות. אם כן, לדעת האבודרהם הברכה כלל לא קשורה לפירסום הנס, אלא לעצם חובת הקריאה - מתוך הקבלה לקריאת התורה.

נפקא-מינות בין הגישות

לאור שתי הגישות לעיל, ניתן להעלות כמה נפקא-מינות אפשריות ביניהם:

הבדל ראשון בין שתי הגישות, יכול להיות לגבי הצורך בעשרה בשעת הברכה. ה'בית-יוסף' (סי' תרצ"ב) הביא את דברי ה'ארחות חיים', שלמד מן הירושלמי במגילה (פרק ד' הלכה א) שאין מברכים ברכה זו אלא בציבור. ב'שולחן ערוך' אמנם לא נזכרה דרישה זו, אך הרמ"א (סי' תרצ"ב, סעיף א) הביא אותה, וכך נתקבלה ההלכה לספרדים ולאשכנזים[3].

לכאורה, הצורך בעשרה בקריאת המגילה תלוי בשתי הגישות דלעיל: אם נפרש שהברכה היא על קריאת המגילה, הרי שבדיוק כפי שאת הברכה הראשונה על המגילה מברך גם יחיד הקורא, כך גם את הברכה האחרונה יברך גם היחיד. עם זאת, אם נפרש שהברכה היא על פירסום הנס, יש צורך בשיעור מינימלי של פירסום, דהיינו בעשרה אנשים. כשאין עשרה אנשים, אין מעמד מיוחד של פירסום הנס, וממילא אין טעם לברך[4].

אמנם, יש להעיר כי הנפקא-מינה המוצעת אינה הכרחית. לעיל הבאנו את דברי ה'אבודרהם', שהסביר שיש לברך לאחר קריאת המגילה בדיוק כפי שמברכים לאחר קריאת התורה. ניתן לומר, שבדיוק כפי שעל ברכת התורה לא ניתן לברך כשאין עשרה, הרי שגם על קריאת המגילה לא ניתן לברך כשאין עשרה. אמנם, ה'אבודרהם' עצמו השווה לקריאת התורה לא רק את קריאת המגילה, אלא גם את ההלל ופסוקי דזימרא, אשר את ברכותיהם ודאי ניתן לברך גם ביחידות, ועם זאת, ניתן להציע שהדימיון העקרוני שבין קריאת התורה ובין קריאת המגילה הוא זה שדורש את הברכה הציבורית[5].

נפקא-מינה נוספת בין שתי הגישות קשורה לדין ה'מגן אברהם':

"וכורכה כולה ומניחה על מקומה, ואחר כך מברך. ולא לדמי למה שנפסק בסימן רפ"ד סעיף ו', דאין לסלק ההפטרה עד שיברך, דשאני הכא דהברכה לא קאי על המגילה" (סימן תר"צ, ס"ק יט).

ה'מגן אברהם' מסביר, שאף-על-פי שאת ההברכה שלאחר ההפטרה יש לומר בעוד הספר מצוי על הבימה, את הברכה על המגילה ניתן לברך גם לאחר סילוק המגילה. זאת משום, שלטענתו הברכה שלאחר קריאת המגילה היא על הנס, ולא על המגילה. כמה אחרונים חלקו על דבריו של ה'מגן אברהם', ונראה שהם סבורים שהברכה היא ברכה על המגילה, ולא על הנס.

נפקא-מינה שלישית בין שתי הגישות קשורה לנוסח הברכה. כמה ראשונים שאלו מדוע הברכה שלאחר המגילה פותחת ב'ברוך', הרי לכאורה מדובר על ברכה הסמוכה לחבירתה והלכה בידינו שברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך. מכוח קושייה זו, הגיע הריטב"א לתירוץ שראינו לעיל. הריטב"א הסביר, שמאחר והברכה הראשונה היא ברכה על קריאת המגילה, ואילו הברכה האחרונה היא ברכה על הנס, לא ניתן להגדירן כברכות סמוכות, וממילא יש לפתוח בברוך גם בברכה האחרונה.

אלא, שלכאורה יש לתמוה גם על דברי הריטב"א, שהרי לפני קריאת המגילה לא מברכים רק על קריאת המגילה, אלא גם את ברכת "שעשה ניסים לאבותינו", שמתייחסת לנס. אם כך, גם אם נאמר שהברכה האחרונה היא ברכה על הנס, הרי שהיא סמוכה לברכת הנס הראשונה, ועל כן ראוי היה שלא תפתח בברוך!

ביישוב הדבר הציע מו"ר הרב ליכטנשטיין שליט"א, להבחין בין תפקידן של שתי הברכות. לדעתו, ברכת "שעשה ניסים" שלפני קריאת המגילה הינה חלק מברכת המצווה. נסביר את דבריו:

לגבי הברכות של נר חנוכה, ישנם דיונים בפוסקים האם יש לברך את ברכת "שעשה ניסים" קודם הדלקה או לאחריה. הרמ"א (בסי' תרע"ו) פסק כי יש לברך את ברכת "שעשה ניסים" לפני ההדלקה. בביאור הדבר נראה לומר, שבהדלקת נר חנוכה ישנם שני קיומים, האחד בעצם ההדלקה, והשני בפרסום הנס שבהדלקה. שני הקיומים הללו מחייבים שתי ברכות שונות: ברכה ראשונה על עצם ההדלקה, וברכה שנייה על פרסום הנס שבדבר.

נדמה, שכך גם בקריאת המגילה: הברכה הראשונה היא ברכה על עצם הקריאה, והברכה השנייה היא על קיום פרסום הנס שבקריאה. אם כך, נוכל להבין מדוע ברכת "שעשה ניסים" איננה ברכת שבח גמורה, ויש בה גם מימד מסוים של ברכת המצווה.

ואולם, לא כן לגבי הברכה שבה אנו עוסקים - ברכת "הרב את ריבנו". בברכה זו אין התייחסות ישירה למגילה, משום שהברכה עצמה היא ברכת שבח. בשונה מהברכה הראשונה, שמהווה הכשר והכנה לשבח שבקריאת המגילה, הרי שהברכה השנייה היא עצמה שבח ופרסום הנס.

כמובן, על פי הצעה זו שתי הברכות משמשות במטרות שונות. על-פי הסבר זה, ברור מדוע הבין הריטב"א כי אם הברכה שלאחריה היא ברכה של קיום הנס, אין לה דין של ברכה הסמוכה לחברתה. מדברי הרא"ל למדנו על היסוד העקרוני שבברכה לאחריה - מדובר על ברכה שכל כולה פרסום הנס.

לסיום, נעמוד על נקודה נוספת בנוגע לפשרו של אותו מימד פרסום הנס שאופף את הברכה שלאחריה. ה'בית יוסף' (סי' תרצ"ב) עמד על מימד השבח הייחודי שבברכה שלאחריה בקריאת מגילה, והסביר אותו בצורה מעניינת. לדעת ה'בית יוסף', ההיגדים השונים בברכה ('רב את ריבנו', 'דן את דיננו', 'נוקם את נקמתנו' וכו') מתייחסים להיבטים שונים של שנאת ישראל לדורותיה. ה'בית יוסף' מסביר, שיש ששעבדו את עם ישראל בצורה של מריבה, יש ששעבדו בצורה של דין, ויש בשנאה צרופה וכד'.

הסבר זה של ה'בית יוסף' מחדד את ההסבר שהבאנו לעיל ולפיו בברכה שלאחריה בקריאת המגילה יש מימד עצמאי של שבח - הברכה עצמה מפרסמת את הניסים שנעשו לאבותינו לאורך הדורות - ואין לה קשר ישיר לקריאת המגילה, ולברכות שלפני הקריאה.