כא: - מעלין בקודש ואין מורידין

  • הרב אביהוד שורץ

מעלין בקודש ואין מורידין / אודי שוורץ


פתיחה

הגמרא בתחילת פרק שלישי עוסקת בדיני קריאת התורה בימי שני וחמישי. הגמרא קובעת כי בקריאה זו יש לקרוא לפחות עשרה פסוקים, המתחלקים בין שלושה עולים. חשבון פשוט ילמד, כי עשרה פסוקים אינם יכולים להתחלק בין שלושה עולים. על כן, מוכרחים לזכות את אחד משלושת העולים בארבעה פסוקים, בעוד ששני העולים האחרים יסתפקו בשלושה פסוקים. הגמרא מסבירה, שבאופן עקרוני ניתן להעניק את רביעיית הפסוקים לכל אחד משלושת העולים:

"אמר רבא: ראשון שקרא ארבעה משובח, שני שקרא ארבעה משובח, שלישי שקרא ארבעה משובח. ראשון שקרא ארבעה משובח, דתנן: בשלש קופות של שלש סאין שבהן תורמין את הלשכה, והיה כתוב עליהן א', ב', ג', לידע איזו מהן נתרמה ראשון להקריב ממנה ראשון - שמצוה בראשון. אמצעי שקרא ארבעה משובח, דתניא: "אל מול פני המנורה יאירו" - מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה. ואמר רבי יוחנן: מכאן שאמצעי משובח. ואחרון שקרא ארבעה משובח - משום מעלין בקדש ולא מורידין[1]. רב פפא איקלע לבי כנישתא דאבי גובר, וקרא ראשון ארבעה ושבחיה רב פפא" (מגילה כא:).

הגמרא מסבירה, שהקורא הראשון לעולם חשוב מכולם, משום שמצווה בראשון. ראייה לכך מביאה הגמרא מהלכה מסוימת בהלכות שקלים: על-פי ההלכה, כאשר גובים מעות מכלל ישראל לצורך קורבנות ציבור, יש לשים במקום מיוחד את המעות שנאספו ראשונים, וזאת כדי להשתמש בהם לצורך המצווה. נראה כי מדובר בהלכה מקבילה להלכה הקובעת ש"אין מעבירים על המצוות" - שלאחר שחפץ מסויים יוחד לצורך מצווה כלשהי, יש להשתמש בו, ואין לדחות את המצווה. הגמרא מוסיפה ומסבירה, שגם לעולה השני יש חשיבות מיוחדת, שהרי במנורה מצינו שהנר האמצעי הוא הנר החשוב מכולם.

הגמרא מסיימת את הדיון במעשה על רב פפא שקיבל אפשרות זו, וקרא את ארבעת הפסוקים בתור העולה הראשון. אמנם, מעשה רב פפא לא השפיע על פסיקת ההלכה, והרמב"ם (הל' תפילה פי"ב, הלכה ד) והמחבר (אורח-חיים, סי' קל"ז, סעיף ב) פסקו כי בכל אחת מהעליות ניתן לקרוא את ארבעה הפסוקים, ובכל מקום זה משובח.

סיכום הדיון הובא ב'משנה ברורה':

"והנה בזמן הגמרא היו הקרואים לתורה קוראין בעצמן בתורה. ועכשיו שהש"ץ קורא להן, יש דעות בין האחרונים, שיש אומרים שלראשון ולשני יקרא ג' פסוקים ולאחרון יקרא ד', ויש שחולקין על זה. ועכשיו נתפשט המנהג שקורין במנחה בשבת וב' וה' כל הפרשה הראשונה של הסדר שיקראו בשבת הבאה ככתוב בסידורים, ומצויין הפסקת הפרשה לג' אנשים, ואם שינה מסדר הזה אינו מעכב רק שעל-כל-פנים לא יפחות לאחד פחות מג' פסוקים" (שם, ס"ק ד).

במאמר זה, נתמקד ביסוד האחרון שנזכר בסוגייה, וזאת ביחס לעולה השלישי. הגמרא מסבירה, שמאחר ו"מעלין בקודש ואין מורידין" - כדאי לשמור את ארבעת הפסוקים הנכספים דווקא לעולה האחרון. הסבר הדברים הוא כי אנו לא רוצים שיווצר מצב אשר בו יקראו בתחילה ארבעה פסוקים, ולאחר מכן "ירדו ברמה", ויסתפקו בשלושה פסוקים בלבד. בהמשך המאמר נעמוד על יסוד הדין, משמעותו ומקומות נוספים בהם הוא נזכר.

יסוד דין מעלין בקודש[2]

כאמור, להלכה אין עדיפות לריבוי פסוקים באחת העליות. עם זאת, רש"י בסוגייתינו כתב:

"ראשון - מן שלשה שקרא ארבעה פסוקים משובח, וכן שני, וכן שלישי, אם לא עשה הראשון ועשה השני, או אם לא קראו לא הראשון ולא השני ארבעה פסוקים וקרא אותן השלישי - משובח, ואם יש להן ריוח בפרשה וקראו כל אחד ארבעה פסוקים - כולן משובחין".

לדעת רש"י, האפשרות הטובה ביותר היא זו המרבה פסוקים בכל העליות. מדברי רש"י עולה, שבמצב כזה תתקיימנה כל הדרישות, ובכלל זה גם הדרישה למעלין בקודש ואין מורידין. ה'טורי אבן' בסוגיה במגילה דן באריכות בדברי רש"י, אך נטה לחלוק עליהם:

"מכל מקום נראה לי לפרש דאם קרא ראשון ד' פסוקים תו ליכא שבח בקורין אחריו ד' ד', וכן אם לא קרא הראשון אלא ג' פסוקים וקרא הב' ד' פסוקים שוב אין שבח לג' אם יקרא ד' פסוקים, ואין כאן מטעמא משום מעלין בקודש".

אפשר, שרש"י וה'טורי אבן' נחלקו בשאלה עקרונית בהבנת דין מעלין בקודש. הביטוי "מעלין בקודש ואין מורידין" מורכב, למעשה, משני היגדים שונים:

    * "מעלין בקודש".

    * "אין מורידים".

ההבדל בין שני ההיגדים ברור מאוד: ההיגד הראשון מתמקד בהתקדמות כלשהי, ולעומתו ההיגד השני מסתפק בכך שלא תהיה נסיגה מן המצב הקיים. כפי שראינו, רש"י סבור שגם במצב שבו לא מוסיפים פסוקים, אלא רק נמנעים מלרדת בפסוקים, ישנו קיום של דין מעלין בקודש. לפיכך, סביר להניח שרש"י מעניק משקל רב יותר להיגד השני: אין חשיבות לעלייה - העיקר שלא ירדו. ה'טורי אבן', לעומת זאת, סבור שגם במקום שבו האחרון לא ירד בקדושה, הוא עדיין לא זכה לקיים "מעלין בקודש". אמנם, הוא לא הוריד, אך מאחר שהוא לא ביצע עלייה מסוימת, הוא לא זכה לקיים את דין מעלין בקודש.

ובכן, לפנינו שתי הבנות עקרוניות בדין מעלין בקודש. כמובן, שתי ההבנות לא בהכרח סותרות זו את זו, וניתן לראותן כמשלימות: ההלכה רואה בעיה בנסיגה ממדרגה מסוימת, וכמו כן מייחסת חשיבות לעלייה ברמה.

מעלין בקודש בתשמישי קדושה

נדמה, כי שתי הבנות היסוד שלפנינו, קשורות גם לסוגיה אחרת במסכת מגילה - בראשית הפרק הרביעי. המשנה הפותחת את הפרק הרביעי עוסקת בדינם של תשמישי קדושה. המשנה שם אומרת, כי מותר להשתמש בדמיו של תשמיש קדושה שנמכר, אולם רק לצורך רכישת תשמיש קדושה הקדוש יותר:

"מתניתין: בני העיר שמכרו רחובה של עיר - לוקחין בדמיו בית הכנסת, בית הכנסת - לוקחין תיבה, תיבה - לוקחין מטפחות, מטפחות - יקחו ספרים, ספרים - לוקחין תורה. אבל אם מכרו תורה - לא יקחו ספרים, ספרים - לא יקחו מטפחות, מטפחות - לא יקחו תיבה, תיבה - לא יקחו בית הכנסת, בית הכנסת - לא יקחו את הרחוב" (מגילה כה:).

בביאור דין המשנה, כתב רש"י שם:

"אבל מכרו תורה כו' - שמעלין בקדש ולא מורידין".

רש"י סבור, שהמשנה מתבססת על היסוד של מעלין בקודש ואין מורידין[3]. כפי שראינו לעיל, יסוד זה עשוי להתפרש בשתי דרכים, ונדמה, שרש"י היה ער לשתי הדרכים הללו, כשבהמשך הדיבור בחר לצטט את התוספתא:

"...תוספתא: 'מעלין בקדש' - דכתיב: "ויקם משה את המשכן" (שמות מ') - בצלאל עשה, ומשה שהיה גדול ממנו הקימו. 'ולא מורידים' - דכתיב: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו'" (במדבר יז') - כיון שהוקדשו - הוקדשו".

אם-כן, רש"י מצטט קטע שלם מן התוספתא, שמקורו בגמרא במנחות (צט:). התוספתא שם מציגה שני פסוקים שונים לחלוטין, האחד מלמד על כך שמעלין בקודש, והאחר מלמד על כך שאין מורידין. לאמור - לפנינו שני דינים שונים, האחד אוסר לרדת, והאחר מחייב לעלות.

על רקע משנה זו, מעלה הגמרא ספק מעניין, שעשוי להיות קשור אף הוא לאותה נקודה:

"אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו'. איבעיא להו: מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש? כיון דלא מעלי ליה - אסור, או דלמא כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא - שפיר דמי?" (שם כז.).

המשנה הציבה רמות שונות של קדושה בתשמישי בית הכנסת, והתירה לעבור מרמה אחת לרמה שמעליה. ספק הגמרא הוא, האם ניתן לבצע חילוף במסגרת אותה רמה. אם נקבל את גישת רש"י, המסביר את המשנה על יסוד דין מעלין בקודש, ספק הגמרא ברור: הגמרא הסתפקה האם מעלין בקודש מחייב לעלות, או שמא הוא רק מונע ירידה. אם נפרש שדין מעלין בקודש מחייב להשתפר ולהתקדם, הרי שהחלפת ספר תורה ישן בחדש אינה משיגה את המטרה הזו, משום שרמת הקדושה נשמרה. ואולם, אם נאמר שיסוד הדין בכך שאין מורידין, הרי שהחלפת ספר תורה ישן בחדש מקיימת את הדבר, שהרי הקדושה לא פחתה.

מעלין בקודש בעבודת ה'

לסיום, נוסיף הערה מחשבתית, הנובעת מן הדיון הנ"ל. נראה כי גם בעולם של עבודת ה', יש מקום לחקירה שהצבנו כאן. אין ספק, שמטרתנו הראשית בעולם היא לשאוף לשלמות: להתקדם עד כמה שניתן בעבודת ה', ולהתקרב בכל כוחנו אל הקב"ה. אלא, שפעמים רבות ההתקדמות איננה משימה פשוטה. אחד הפתרונות הקלים ביותר הוא להקדיש מאמץ זמני (שעה אחת, יום אחד) לתיקון המידות ולקרבה לקב"ה, ולאחר מכן לחזור לשגרה. אלא, שפיתרון זה איננו פיתרון יעיל, מאחר ומה שהושג בקלות, יאבד בקלות. במילים אחרות, אדם שיקיים "מעלין בקודש" בצורה חפוזה, יכשל מאוחר יותר בעוון "אין מורידין".

נדמה, כי הדרך הנכונה בעבודת ה' היא הדרך המאזנת בין העלייה ובין שימור הקיים. אמת, מטרתנו הראשית היא להתקדם עד כמה שניתן, אולם עם זאת, בכל שלב של התקדמות, חשוב מאוד להקפיד לבסס את מה שכבר ישנו, ובשום אופן לא לאבד אותו. העלייה בקודש היא מטרתנו הראשית, אך תנאי הכרחי לכך הוא, שכל עלייה תהיה מגובה גם בכך שאין מורידין ומשמרים את הקיים.

וכך, בדיוק כפי שבעולם הלמדני ניתן למצוא ביטויים הן לכך שמעלין בקודש, והן לכך שאין מורידין, כך גם בעולם המחשבתי יש לכך ביטוי ברור.


[1] אחת השאלות המרכזיות שהטרידו את האחרונים בהתייחסותם לסוגייתינו, היא כיצד ניתן לדבר בהקשר הזה על עלייה בקודש. שהרי לכאורה, העולה האחרון אינו עולה בקודש, משום שד' הפסוקים שהוא קורא לבסוף הם הפסוקים הראשונים שהוא קורא, ורק העולים שקדמו לו קראו פחות פסוקים. המגן אברהם (סימן קל"ז, ס"ק ב) אף הסיק מסקנה הלכתית מקושייה זו, וזו לשונו: "וי"ל דבחד גברא יש לו להעלות בקדש, אבל הכא תלתא גברי נינהו ואין תולין זה בזה". לדעת המגן אברהם, מאחר וכל עולה קורא את הפסוקים שלו, בלאו הכי אין קיום מושלם של דין מעלין בקודש. אמנם, ההסבר הפשוט, שנזכר בדברי כמה אחרונים (עיין, למשל, בטורי אבן בסוגיין) הוא, שמעלין בקודש מתייחס אל הקריאה עצמה, ולא אל האדם הקורא, ובקריאה עצמה אכן ישנו קיום של עלייה.

[2] חשוב לציין, שדין מעלין בקודש אמנם נזכר בסוגייתינו בפירוש, אם כי באופן כללי דין זה - כשמו כן הוא - משתייך לעולם של קדשים. אלא, שסוגייתינו איננה הסוגייה היחידה, שמזכירה את הדין בפירוש ללא קשר לענייני קדשים. כך, למשל, הגמרא בברכות (כח.) קובעת שאין לפטר ראש ישיבה מתפקידו, משום שמעלין בקודש ואין מורידין; כמו כן, הגמרא בשבת (כא:) מסבירה, שלדעת ב"ה נרות חנוכה מוסיפים והולכים משום מעלין בקודש (אם כי כמה אחרונים הסבירו שמאחר והדלקת החנוכיה היא זכר לנרות המקדש, הרי שנוהגים בה דיני קדשים - ובכלל זה מעלין בקודש, ואכמ"ל).

[3] את הנחתו של רש"י, לפיה דין מעלין בקודש שייך גם בתשמישי קדושה, ניתן לבסס על הנאמר במסכת סופרים, פרק יד' הלכה ז': "תפילה שבלת עושין אותה מזוזה, ומזוזה שבלת אין עושין אותה תפילין, לפי שמעלין בקדש ולא מורידין". בקטע זה מפורש, שבתפילין ומזוזות יש לחוש לעניין מעלין בקודש.