כבר הקדימו שקליהם לשקליך

  • הרב יעקב מדן

כבר הקדימו שקליהם לשקליך* / הרב יעקב מדן

לפורים

פרשת 'כי תשא' פותחת בתיאור מניין בני ישראל:

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם"

השאלה העולה בקריאת הפסוקים היא מה משמעות "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם"? מהו הנגף, ומדוע הוא מגיע לעם ישראל אם לא יימנו בצורה שהקב"ה מצווה?

מניין העם או מפקד צבאי?

שאלה זו 'זורקת' אותנו מיד למקום אחר בתנ"ך, ששם באמת ניגפו ישראל על ספירתם - ימי דוד. בשמואל ב' פרק כ"ד מסופר:

"וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם... וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ; וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם ס וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד... וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ"

בכדי להבין מה הנגף שעליו מדברת פרשת 'כי תשא', יש להבין תחילה מדוע הגיע הנגף לדוד? לכאורה לא מובן מה היה העוון הגדול בספירת העם, שגרר מיתה של 70,000 איש - יותר הרוגים מרוב המלחמות שניהלו ישראל על כיבוש הארץ?

אם נעמיק בפסוקים, נוכל לראות שהמניין של דוד לא היה מניין רגיל, אלא מניין של אנשי הצבא שנעשה ע"י שר הצבא. בפשטות, מפקד זה נועד למטרות צבאיות.

ואמנם, כשאנו בודקים את המצב המדיני של דוד באותו זמן אנו מגלים, שזמן קצר לפני כן הוא ניצח במלחמה שניתן לתארה כ"מלחמת עולם". במלחמה זו התאחד מלך סוריה (אשור של אז) יחד עם כל מלכי הסביבה - בערך 11 ממלכות - כדי להביס את מלכות ישראל, ובכל זאת דוד הצליח להביס אותם בקרב הירואי בצפון ליד הר חרמון (עיין בשמואל ב', כ"א, ט"ו-כ"ב; ותהילים ס"ח). ניצחון זה הרחיב את גבולות ממלכת ישראל באופן משמעותי, אולם הדבר המשמעותי ביותר הוא, שלאחר המלחמה נותר שאר העולם במידה רבה 'פרוץ' לפני כיבושי דוד. דוד יכול היה - כמו מלכי יוון, פרס, ורומא שבאו אחריו - לנסות ולהשתלט על כל העולם המוכר של אז. אם כן, ניתן לשער שדוד מבקש משר צבאו לבצע את מניין הצבא, במעיין 'ספירת מלאי' לשם המשך מלחמת הכיבוש.

"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם"

לאחר שגילינו שהמניין של דוד היה קשור ליציאה למלחמה, ניתן לבדוק בשאר התנ"ך ולגלות שמניין תמיד מקושר בצורה מסוימת עם מלחמה: המניין בתחילת שמות הוא לקראת מלחמת עמלק והמניין בסוף במדבר הוא לשם כניסה לארץ ישראל ומלחמה במלכים השולטים בה. אולם, עדיין לא ענינו על השאלה מה היה רע בדבר זה?

כשאנו ממשיכים לקרוא בשמואל ב' ניתן לראות, שמיד לאחר שנענש דוד על המניין, מופיעים פרקים רבים של הכנת החומרים לבניין המקדש, ובתוכם סיפור קניית גורן ארונה היבוסי. הפרט המשמעותי שיש לשים אליו לב הוא, שדוד נצרך לקנות את גורן ארונה מאת איש יבוסי. במילים אחרות, בשעה שדוד סופר את אנשי הצבא בשביל לכבוש את כל העולם, עדיין יש חלק בירושלים ששיך, לפחות באופן משפטי, ליבוסים - מקום המקדש!

ניתן להסביר, שזו בדיוק הסיבה שבגללה נענש דוד. בשעה שהארץ עדיין לא עומדת על מכונה בצורה מושלמת, כבושה ומסודרת, אסור לכבוש שטחים עצומים רק לשם הכיבוש. הדרך שבה הלכו רוב מלכי הגויים, הכוללת כיבושים עולמיים כאשר באותה שעה המדינה מתפרקת מבפנים - דרך שבה כל הכיבושים נועדו לפאר את שמו של השליט, שגודלו וכבודו נקבעים ע"פ מספר הערים אותם כבש - זו אינה דרכה של ישראל! הקב"ה מעניש את דוד, משום שבאותה שעה שהוא מתכונן לפאר את שמו - לקב"ה אין עדיין מקום לשבת בו, וירושלים עדיין איננה כבושה. ממילא, ברור שלאחר העונש אנו מוצאים שדוד חזר בתשובה, ועד מותו הוא מכין את הדרך לבניין המקדש.

דבר דומה ניתן לראות גם במגילת אסתר. לפי ראיית חז"ל, אחשוורוש מלך בין כורש לדרייווש. לפי העמדה זו של ההיסטוריה משמע, שכל סיפור המגילה היה בין הצהרת כורש, שבה ניתנה רשות לבניין המקדש, ובין זמן דריווש, שבו עלו עולי בבל לארץ ונבנה המקדש בפועל.

מסיבה זו מובנת הביקורת של חז"ל על השתתפות היהודים במשתה אחשוורוש: למרות שלא דרשו מהיהודים שהיו שם להפר את דתם, עדיין היהודים עסקו במשתים מפוקפקים בזמן שבית המקדש עומד שומם ובלתי בנוי! מכאן גם ניתן ללמד על מרדכי ביקורת גלויה מפי חז"ל, שלפי ראיות מסוימות הסיקו שהיה קצין בכיר בצבאו של אחשוורוש. הביקורת היא על כך שהוא מסייע לאחשוורוש - מלך זר - בכיבוש העולם, כאשר מלכו של עולם עדיין עומד ללא בית.

עכשיו גם מובן העונש שהגיע לעם ישראל, שהתגלגל ע"י מעשיו של המן - בזמן שהיו צריכים לעלות לארץ ולבנות את בית המקדש הם המשיכו להנות משהותם בגלות...

"ולא תנגפו לפני אויביכם"

אולם, בין כל דברי הביקורת הללו, עם ישראל ניצל משום שעמדה להם זכות חשובה. חז"ל אומרים שכשהמן הפיל את הפור הוא חיפש מועד מתאים לבצע את הטבח בעם ישראל, וסבר שע"י השוחד שנתן לאחשוורוש הוא יצליח במזימתו. חז"ל מביעים ביקורת על מעשיו ואומרים: "רשע, כבר הקדימו שקליהם לשקליך" (ילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרנ"ד). לאחר דברינו ניתן להבין את עומק המדרש: נכון שעם ישראל לא עלה לארץ ובנה את המקדש במלואו, אולם עדיין הם תרמו שקלים לשם הקמת המקדש, ומשהו מהמקדש אכן נבנה בזמן כורש - השורה הראשונה של האבנים (עיין עזרא פ"ד, א'-ו'). נכון שעם ישראל עדיין היה ראוי לעונש על ההתמהמהות שלו, אולם הבנייה המינימאלית הזו הצילה אותו מכליון מוחלט.

מכאן ניתן לחזור לפרשת 'כי תשא', ולהסביר שגם במקרה זה השקלים שנותנים בני ישראל מיועדים לבניית "אדני המשכן" - הבסיס הראשוני של המשכן - במקביל לשקלים שנתנו היהודים בימי מרדכי ואסתר, שנועדו לשורת האבנים הראשונה במקדש.

לפיכך, אם נחזור לשאלה ששאלנו בתחילת המאמר, נדמה שהסיבה שעם ישראל לא נענש כשמשה מנה אותם היא, שבעצם המניין של משה הביע את הרעיון ההפוך ממניינו של דוד: משה מנה את בני ישראל לשם בניית משכן לקב"ה, ולא לשם כיבושי טריטוריה לעצמו ולאומתו. כעת ניתן להוסיף ולומר ש'נגף' אינו רק 'מגפה' אלא גם 'הנגפות' במלחמה. הקב"ה מזהיר את משה, שאם המניין ישמש למען כיבושים אישיים ומלחמות מיותרות - יהיה בבני ישראל נגף, והם יפסידו במלחמה לכיבוש הארץ.

 
 

* השיחה נאמרה בפרשת 'כי-תשא' תשס"ב ולא עברה את ביקורת הרב.