כב. - איסורי הנאה (ב)

  • הרב עזרא ביק
 
**************
בשיעור הבא נתחיל לדון בפסיקת הרמב"ם בעניין חמץ, הלכות חמץ ומצה א, ב. עיין גם א, ז, שם נלמדת הלכה שונה מן הפסוק "לא ייאכל", ובכסף משנה שם.
שניים וחצי הדפים הבאים (עד סוף כד.) מכילים סקירה של כל איסורי הנאה שבתורה, ודיון כיצד הם מתיישבים עם דינו של ר' אבהו. אנו נלמד קטע זה יחסית במהירות, ונתעכב רק על מספר נקודות. לשיער הבא, יש ללמוד את הקטע בגמרא בעניין חולין שנשחטו בעזרה, גיד הנשה, ודם (עד לכב:, שורה 6).
 
עיין:
חולין שנשחטו בעזרה: תוספות ד"ה "חולין".
גיד הנשה: תוספות ד"ה "ורבי שמעון".
רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות ד, יח; ח, ה-ו; טז, ו.
*********************
 
איסורי הנאה בחמץ  
 
לפני שנמשיך הלאה בגמרא, עלינו לבחון את פסיקתו של הרמב"ם ביחס לחמץ.
 
בהלכות מאכלות אסורות (ח, טו) הרמב"ם מצטט את דעת רבי אבהו. כפי שראינו בשבוע שעבר, הרמב"ם, בכמה מקומות, משתמש בדינו של רבי אבהו כמקור להבנת אופיו של איסור הנאה. כפי שעולה מן הסוגיה שלנו, המחלוקת הראשונית בין חזקיה ובין רבי אבהו נוגעת לחמץ. בעניין זה, נראה כי הרמב"ם פוסק כחזקיה: "חמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה" (חמץ ומצה א, ב). לאור מה פסיקתו של הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות כרבי אבהו, אין צורך בלימוד של חזקיה בהלכות חמץ, ואם כן לא מובן מדוע הרמב"ם מביא לימוד זה.
 
בהגדרה, הרבה יותר ספקולטיווי  להציע להסבר למה שהרמב"ם לא כתב, לעומת הסבר למה שהרמב"ם אכן הביא בהלכותיו. את ההסבר שאציג להלן יש לשפוט לפי דברי הרמב"ם במקומות שונים, ולאור שיטתו של  הרמב"ם ביחס לאיסור הנאה. לכל היותר, מדובר בהסבר אפשרי, או אולי אפילו סביר לדברי הרמב"ם. לאחר הקדמה זו, נתחיל:
 
הרמב"ם פוסק הלכה נוספת הנלמדת מן  הציווי לא ייאכל, אף היא שנויה במחלוקת: "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ. ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות" (חמץ ומצה א, ז). מפרשי הרמב"ם מציינים מיד כי אין בכך כל חידוש – בכל איסורי אכילה מן התורה ישנו שיעור מינימלי (כזית) לחיוב בעונש, ואיסור מן התורה חל אפילו בפחות משיעור זה. ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש בשאלה האם ישנו איסור מן התורה על אכילת איסור בפחות מכזית (יומא עד.), והרמב"ם פוסק כרבי יוחנן (שביתת העשור ב, ג). אם כך, מהו הצורך במקור מיוחד לאיסור חמץ בפחות משיעור?
 
אחת התשובות הנפוצות בפרשני הרמב"ם היא להשוות חמץ לחלב, המקור לאיסור בפחות משיעור אכילה (מן הפסוק "כל חלב" לומד רבי יוחנן ביומא כי איסור חל אפילו בפחות מכשיעור). חלב הוא איסור קבוע, שלא כמו חמץ שהיה מותר לפני פסח.
 
על כן יש צורך בלימוד נפרד לחמץ, שידגיש כי ישנו איסור אפילו בפחות משיעור אכילה (משנה למלך על אתר).
 
מה הקשר בין העובדה שחמץ הוא איסור בעל זמן מוגדר, ובין הצורך בפסוק נפרד שילמד על איסור נפרד בפחות משיעור? הגמרא ביומא מסבירה את דעת רבי יוחנן, האוסר על אכילת שיעור, בכך שחצי שיעור "חזי לאיצטרופי" – כמות זו יכולה להצטרף לאכילה נוספת וליצור חיוב מלא, כמו למשל במקרה של שתי חתיכות שכל אחת מהן חצי כזית. בעוד רבים מן האחרונים ראו בהסבר זה הסבר פרקטי – חתיכה זו אסורה משום שהיא יכולה להצטרף להיות חלק מחתיכה גדולה יותר, הרב זצ"ל הסביר כי רבי יוחנן נותן הסבר הגיוני לאיסור: אם כזית אסור באכילה, כל חתיכה מאותו כזית אסורה אף היא, שכן השלם הוא סך כל חלקיו. ממילא, החפצא של חתיכה שהיא פחות מכזית זהה במהותה לחתיכה שהיא כזית מלא.
 
כעת אנו מבינים את הסבר המשנה למלך. דינו של רבי יוחנן מבוסס על איסור חפצא, האיסור הוא ממאפייני האוכל הנידון. בדיוק כפי שישנם חפצים בעלי צבע מסוים, קשיות מסוימת או טמפרטורה, כך ישנם חפצים שהם אסורים; האיסור הוא אחד מתארי החפץ. היות שגודל (מידה) היא מאפיין עצמאי של החפץ, ואינה משפיעה על תכונותיו האחרות של החפץ, כל חתיכה של החפץ, ולא משנה מה מידתה, מכילה את כל תכונותיה של חתיכה בשיעור כזית, כולל את האיסור. אולם אם אנו מדברים על איסור גברא, איסור שאינו מגדיר את טבעו של המאכל, אלא חל על הסובייקט – אתה אינך רשאי לאכול את החפץ – שוב איננו יכולים לאחוז בהסבר זה. על מנת להמחיש נקודה זו יש להעיר, כי אדם שנשבע שלא יאכל כזית לחם, יכול לאכול פחות מכזית. השבועה אינה מגדירה את אופיו או את טיבו של הלחם, שלמעשה, נשאר זהה למצב שהיה לפני השבועה; הנשבע הוא שאסר על עצמו לאכול ממנו. אם הוא פירש בדבריו שלא יאכל כזית, אכילת פחות מכזית לא נאסרה.
 
המשנה למלך כנראה סבור כי איסור חמץ אינו איסור חפצא, היות שהוא מותר לפני הפסח ולאחריו. החפץ, החמץ, אינו משתנה בי"ד ניסן, אלא אנחנו  אסורים לאוכלו. על כן, הלימוד מחזי לאיצטרופי ומחלב אינו חל, ויש צורך בלימוד עצמאי ללימוד איסור חמץ בפחות מכזית.
 
אולם עדיין יש מקום לשאול: כיצד ניתן ללמוד מלא ייאכל כי ישנו איסור אכילה בפחות מכשיעור? שאלה זו מטרידה במיוחד לאור העובדה שבכל מקום אחר בתורה, אכילה מוגדרת כלפחות כזית. לדעתי, התשובה לשאלה זו היא כי לא ייאכל אכן לא מלמד כי אין לאכול חמץ בפחות מכזית; הפסוק מלמד כי למרות הטיעון ההגיוני של המשנה למלך, חמץ הוא אכן איסור חפצא. במקרה זה, התורה אכן שינתה ממנהגה לכתוב "אל תאכלו חמץ" (בצורה פעילה), וכתבה "לא ייאכל חמץ" (בצורה סבילה), על מנת ללמד כי האיסור כאן הוא ממאפייני החפץ – החפצא של החמץ אסור באכילה. ברגע שאני יודע כי חמץ הוא איסור חפצא, למרות היותו איסור התלוי בזמן, אני יכול להשתמש בסברה של חזי לאיצטרופי המופיעה בחלב כדי לאסור אפילו אכילה של פחות מכשיעור.
 
כעת נעבור לחלק השני. לאחר שהסברנו כיצד מבין הרמב"ם את הציווי "לא ייאכל", נשוב לאופן בו הוא משתמש באותו פסוק על מנת ללמוד איסור הנאה. לדעתי, דינו של רבי אבהו, אותו הסברנו בשבוע שעבר, תלוי בכך שהאיסור הוא איסור חפצא. אילו היה כתוב בתורה "אל תאכל חפץ זה", לא הייתה כל סיבה להניח שנאסרה יותר מפעולת האכילה הפיסית של החפץ. אין מקום לכלול באיסור גם הנאה. דינו של רבי אבהו נובע מכך שהתורה הגדירה את החפץ כאסור. במקרה כזה, אני מבין כי אכילה היא פעולה אסורה כתוצאה מכך שהחפץ אסור בחפצא. לא מדובר בחפץ האסור באכילה, איסור שאינו דווקא קשור לחפצא, אלא פשוט בחפץ אסור. מה המשמעות של כך שחפץ הוא אסור? משהו שהוא מחוץ לתחום, שיש להרחיקו, שאינו מותר לך. במילים אחרות, הוא אסור בהנאה. אלא אם כן התורה הגבילה בפירוש את האיסור  לאיסור אכילה בלבד, כפי שהיא עשתה בנבלה. משהו שאסור באיסור חפצא אינו ראוי להיות חלק מחייך; במילים אחרות מדובר ביחס שביני ובין החפץ האסור, כפי שהנאה היא סוג כזה של יחס, או כפי שמכנה אותו הרמב"ם "הנאת אכילה", ולא רק פעולה ספציפית.
 
אולם אם התורה לא יצרה איסור חפצא, אלא פנתה אל היהודי וצוותה עליו של יאכל מן החפץ, מדובר באיסור על פעולת האכילה, כפי שישנו איסור "לא תעשה מלאכה" האוסר מלאכות מסוימות בשבת. היות שאנו מניחים כי חמץ הוא איסור גברא, לא נוכל ללמוד איסור הנאה מאיסור אכילה. מכל מקום, הרמב"ם מסביר שהיות שהתורה כתבה "לא ייאכל" מדובר אכן באיסור חפצא, ואם כך, ניתן ללמוד איסור הנאה כפי שישנם איסור הנאה בכל איסורי חפצא, מדינו של רבי אבהו.  אחת המסקנות שניתן להסיק מכך היא, שמי שנהנה מחמץ לא יתחייב בכרת או במלקות, מאותה סיבה שכך הוא  הדין לגבי שאר איסורים. למעשה, זה מה שהרמב"ם פוסק: "כל האוכל כזית חמץ בפסח ... במזיד חייב כרת... החמץ בפסח אסור בהנייה ..." (חמץ ומצה א, א-ב).
 
לבד מהסבר פסיקת הרמב"ם ביחס לאיסור חמץ, חידדנו גם את הבנתנו את דעת הרמב"ם בדין רבי אבהו, מעבר למה שנאמר בשבוע שעבר. אני סבור כי הבנה זו היא שיפור ביחס להבנה אותה הצגנו בשבוע שעבר, וזו כשלעצמה ראיה לכך שהסבר זה מתאים לדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה. אולם אני משאיר את השיפוט הסופי לכל אחד מן הלומדים.
 
 
בשני הדפים הבאים, הגמרא עוברת על כל האיסורים על מנת לבדוק האם הם מתאימים לדעת רבי אבהו וחזקיה. ישנה מחלוקת בדין "יש בגידין בנותן טעם" – דיון האם בשר שבושל יחד עם גיד ייאסר משום שקיבל מטעמו של הגיד (איסור), כפי שכל בשר אחר נאסר כאשר הוא מבושל יחד עם איסור. הרמב"ם פוסק כי אכן אין בגידין בנותן טעם, ועל כן יש להסיר את הגיד מן התבשיל, והבשר מותר (הלכות מאכלות אסורות, טז, ו). הגמרא קושרת הלכות נוספות למחלוקת זו:
 
1.    האם גיד של נבלה כלול באיסור נבלה? השאלה היא האם דין נבלה חל רק על בשר, או שמא הוא חל גם על גיד. (אם הדין אכן חל, אין כאן שאלה של איסור חל על איסור, שאלה בה עסקנו בשבוע שעבר, משום שאיסור נבלה הוא איסור כולל, החל על כל הבהמה). רש"י מסביר כי אם "אין בגידין בנותן טעם" ואם לגיד אין מעמד של בשר, אין הוא כלול בקטגוריה של נבלה. רש"י כנראה מניח כי דין נבלה חל רק על בשר – השאלה היא האם גיד קרוי בשר או לא. בעניין זה פוסק הרמב"ם כי גיד נבלה אסור גם משום נבלה, יתר על גיד הנשה (ח, ו). (לדעת רש"י, פסיקה כזו מלמדת כי "יש בגידין משום נותן טעם".)

2.    האם גיד הנשה אסור בהנאה? הגמרא מסיקה כי לדעת רבי אבהו, גיד מותר בהנאה רק אם "יש בגידין בנותן טעם". אם יש בגידין, אז חל על הגיד איסור נבלה, ואנו יכולים להחיל עליו את דין התורה כי מותר להפיק הנאה מנבלה; ממילא, גם גיד יהיה מותר בהנאה. הגמרא אומרת בפירוש, כי אם נאמר כי אין בגידין בנותן טעם, אין מנוס מלומר כי גיד אסור בהנאה (רבי שמעון). כאן פוסק הרמב"ם כי גיד מותר בהנאה (ח, יד). על פי הכלל אותו הציבה הגמרא, משתמע מפסיקה זו כי יש בגידין בנותן טעם. 

3.    האם גיד של בהמה אסורה כלול באיסור בהמה טמאה? שאלה זו נראית מקבילה לשאלה הראשונה, מלבד נקודה אחת – שם דיברנו על כך שהאיסור הנוסף הוא איסור נבלה, וכאן אנו שואלים מה יהיה הדין במקרה שהאיסור הנוסף הוא בהמה טמאה. הגמרא אכן מגיעה לאותה מסקנה – לדעת מי שסובר כי אין בגידין בנותן טעם יסבור כי גיד של בהמה טמאה אינו כלול באיסור בהמה טמאה, ולהפך. כאן הרמב"ם פוסק כי אין איסור בגיד "שאין הגידים מכלל הבשר כמו שביארנו"(ח, ה). מכאן שאין בגידין בנותן טעם. זו סתירה חריפה במיוחד, שכן חוץ מן העובדה שיש בכך משום סתירה לקישור אותו עושה הגמרא בין הלכה זו להלכה מס' 1, המצביעה על כך כי מדובר בשתי הלכות זהות, יש בכך גם משום סתירה ברמב"ם שפסק באופן שונה בשתי הלכות מקבילות!

4.    "כמו שביארנו" אליו התייחס הרמב"ם מצוי בפרק ד, יח. שם הרמב"ם אינו דן דווקא בגיד הנשה, אלא בכל הגידין ובכל חלק אחר של הבמה שאסור באכילה (עור, עצמות, גידים, קרניים וטלפיים). הרמב"ם פוסק כי חלקים אלו אינם כלולים באיסור נבלה (לפחות לעניין מלקות), "מפני שאין אלו ראויין לאכילה". פסיקה זו נראית מתאימה לדין אין בגידין, חוץ מן העובדה שלגבי גיד הנשה ונבלה (נקודה מס' 1 לעיל) הרמב"ם פסק ההפך. 
 
כפי שניתן לראות, יש בעיה בהבנת הרמב"ם, הן מבחינת שיטתו הוא, והן מבחינת התאמתו לדעת הגמרא.
 
נתחיל מהסתירה בין ח, ו, ובין ח, ה (גיד הנשה של נבלה – 1# - לעומת גיד הנשה של בהמה טמאה). שער המשפט  מתרץ כי גיד אינו נחשב בשר בשל חוסר היכולת לאכלו, ועל כן אינו נכלל באיסורי בשר. אולם גיד הנשה, שנאסר במפורש על ידי התורה, הוא יוצא מן הכלל – איסור האכילה של התורה מעניק לו מעמד של אוכל, וממילא מעמד של בשר. על כן, במקרה של נבלה, בו נאסר הגיד מלידה, לגיד יש גם מעמד של בשר, ועל כן הוא נכלל באיסור נבלה שמתחיל עם המיתה. אולם במקרה של בהמה טמאה, בו גיד הנשה אינו נאסר משום גיד הנשה (לדעת רבי שמעון, הסבור כי איסור גיד הנשה חל רק אם יתר הבהמה מותרת באכילה), לגיד אין מעמד מיוחד. הוא נידון כשאר גידין שאינם ראוים לאכילה, ולכן אינם כלולים באיסור בהמה טמאה. זה גם מסביר מדוע גידין אחרים אינם כלולים אף הם באיסור נבלה (ד, יח).
 
יש לציין, כי הרמב"ם ב- ד, יח, אינו אומר כי גיד אינו אסור באיסור נבלה משום שאין בגידין בנותן טעם. הוא אומר כי גידין אינם ראויים לאכילה. נימוק זה מתיישב היטב עם תירוץ שער המשפט – הסיבה לפטור גידין היא שאין הם מוגדרים כאוכל; במקרה של גיד הנשה, התורה התייחסה אליו כאל אוכל, ועל כן אין הוא פטור גם מאיסור נבלה.
 
ישנם אחרונים הרואים בעייתיות בפתרון זה. נניח כי איסור התורה אכן מעניק לגיד מעמד של אוכל. אך עדיין, על מנת להחיל איסור נבלה על הגיד, יש לתת לו מעמד של בשר. לא כל דבר אכיל השייך לבהמה ראוי להיקרא בשר – למשל, דם של נבלה אינו כלול באיסור נבלה. על מנת להשתמש בתירוץ זה יש לטעון כי הסיבה היחידה שגיד אינו נחשב בשר היא העובדה שהוא אינו אכיל – כפי שכבר ראינו, לשונו של הרמב"ם בפרק ד, יח אכן תומכת בהבנה זו.
 
בשלב זה, היתר הנאה נובע ממילא. היות שגיד של נבלה כלול באיסור נבלה, הוא כלול גם בהיתר הנאה של נבלה – היתר מכירה לאינו יהודי – ועל כן הוא מותר בהנאה.
 
הבעיה היחידה היא שהגמרא שוללת היתר זה בפירוש. הגמרא אומרת כי אם אין בגידין בנותן טעם, הגיד אינו כלול בהיתר הנאה של נבלה.
 
אפשרות אחת להתמודד עם הקושי היא לומר כי הרמב"ם אינו לומד קטע זו בגמרא כפי שלומד אותו רש"י. רש"י סבור כי המשמעות של אין בגידין בנותן טעם היא כי גיד אינו בשר. אולם הר"ח מסביר דין זה באופן אחר. בתורה כתוב כי יש לתת נבלה לגר – "לגר יהיה לאכלה". אך אם אין בגידין בנותן טעם, גיד אינו ראוי לאכילה, ועל כן הפסוק אינו מדבר על גיד, גם אם גיד אכן כלול באיסור נבלה.
 
הסבר זה מחזיר אותנו לשאלה מדוע בכל זאת פסק הרמב"ם כי גיד מותר בהנאה?
 
ישנן מספר הצעות הטוענות להיתר מיוחד ברמב"ם בעניין גיד. אחת מהן מבוססת על הבנתו של הרמב"ם את איסור הנאה, כפי שהוצגה בשבוע שעבר. "לא תאכל" מלמד על איסור הנאה היות שאכילה כאן היא במובן של הנאת אכילה. אולם גיד, שאינו בעל טעם, אינו שייך בהנאת אכילה. על כן, אכילה במקרה של גיד פירושה אכילה בלבד! כלומר האיסור הוא על פעולת האכילה והלעיסה הפיסיות ואין להרחיב את האיסור כך שיכלול גם הנאה. (יש לציין, כי הסבר זה אינו מסתדר עם ההבנה המחודשת שהעליתי ברמב"ם בחלק הראשון של שיעור זה.)
 
הסבר זה נתמך מן העובדה כי הרמב"ם סבור כי חלב אינו אסור בהנאה היות שכתוב בו "ייעשה לכל מלאכה" (ח, טו). אם היתר גיד נלמד מהיתר נבלה, אז גם חלב יכל להילמד מאותו מקור (כשהותרה נבלה – הותרו חלבה וגידיה עמה). אם יש צורך בלימוד מיוחד להיתר חלב בהנאה, גם גיד צריך לימוד כזה.
 
כפי שכבר ניתן להבחין, אין זה ברור כיצד יש להסביר את כל פסיקות הרמב"ם הקשורות לעניין. לעתים, אנו מניחים סוגייה סבוכה מבוארת יותר, אך לא פתורה לחלוטין.
 
***************
בשבוע הבא:
 
שני הדפים הבאים של הגמרא (כב: - כד.) מכילים בדיקה קצרה של כל איסורי הנאה והתאמתם לדעת רבי אבהו וחזקיה. אנו נלמד חלק זה של הסוגיה בקצב מואץ, מתוך תקווה לסיים חלק זה של הגמרא עד סוגיית "שלא כדרך אכילתו" בתוך שלושה שבועות. שיעורים אלו ינוצלו בעיקר להוספת נקודות משלימות לדיון שבגמרא.
 
לשיעור הבא נסה להגיע עד לסוף כג. "... קצירכם דכל ישראל משמע" (לאחר המקרה של "חדש"). השיעור יעסוק בעיקר בהדל שבין הנאות ישירות ובין הנאות לא ישירות, העולה בתוספות ד"ה "ועבר", ובד"ה "מניין".
עיין:
 
עבודה זרה סב., משנה וגמרא עד "... בחמרין וביין נסך".
תוספות בבא קמא קא. ד"ה "ולא".