כב. - מחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר

  • הרב יאיר קאהן
מקורות
1. דף כב. "וחכמים מכשירין... קא משמע לן".
2. תוספות ד"ה אבל, תוספות רי"ד ב"ב דף עז "דעד כאן... לשיעבוד".
3. תוספות ד"ה מאן חכמים, דף כד: תוספות ד"ה בעדי מסירה.
4. כתובות דף צד. "אתמר ב' שטרות... כרתי", תוד"ה לימא.
5. לקמן דף לו. "והעדים חותמין... למדינת הים, תוספות דף ד. ד"ה דקיימא לן.
 
שאלות הכנה
1. מהו יסוד המחלוקת בין רבי אלעזר ורבי מאיר? (היעזר בדברי הרי"ד בבבא בתרא)
2. מהו החילוק בין גטין לשאר שטרות?
3. למה רבי מאיר יפסוק יחלוקו בשני שטרות היוצאים ביום אחד?
4. מה הועילו חכמים בתקנה שעדים יחתמו על גטין? (עיין בתוספות דף ד.)
 
עדי החלות בגט
 
"רבי יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול להזדייף. וחכמים מכשירין"   (דף כא:).
 
הגמרא (דף כב) תלתה מחלוקת זו במחלוקת רבי אלעזר ורבי מאיר אם עדי מסירה כרתי או עדי חתימה כרתי: "וחכמים מכשירין - מאן חכמים? אמר רבי אלעזר: רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי". כלומר: רק רבי מאיר פוסל כתב שיכול להזדייף, הואיל ואי אפשר לסמוך על העדים החתומים בשטר כזה. אמנם למרות אי-אמינותן של חתימות העדים, עדיין אפשר לסמוך על העדים שראו את המסירה וקראו את השטר, ולכן יודעים מה היה כתוב בו בשעת המסירה. אי לכך כתב שיכול להזדייף כשר לשטרות רק לשיטת רבי אלעזר, הסובר עדי מסירה כרתי.
 
אמנם הגמרא ממשיכה שייתכן פסול בכתב שיכול להזדייף גם למאן דאמר עדי מסירה כרתי.
 
"ואמר ר' אלעזר: לא הכשיר ר' אלעזר אלא לאלתר, אבל מכאן עד עשרה ימים לא - חיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה. ורבי יוחנן אמר: אפילו מכאן עד עשרה ימים, דאם איתא דהוה ביה תנאי מידכר דכירי. ואמר ר' אלעזר: לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין, אבל בשאר שטרות לא, דכתיב 'ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים (ירמיהו ל"ב, י"ד)'. ורבי יוחנן אמר: אפילו בשטרות. והכתיב 'למען יעמדו ימים רבים'? התם עצה טובה קא משמע לן".
 
בין גטין לשאר שטרות
 
והנה בחילוק שבין גטין לשאר שטרות נחלקו המפרשים. וזו לשון תוספות ד"ה אבל:
 
"ואם תאמר: לר' אלעזר דאמר אבל בשטרות לא, מאי שנא מאין עליו עדים, דתנן בפרק בתרא (לקמן פו.) דלר' אלעזר גובה מנכסים משועבדים, והיינו בשטרות כדפירש בקונטרס? ויש לומר דשאני אין עליו עדים, כיון דכתוב על דבר שאינו יכול לזייף, והעדים מכירין לעולם שטר המסור לפניהם, ואם היו מזייפין שום דבר היה ניכר הזיוף. אבל עוד קשה, דבהדיא תניא בפרק קמא דקדושין (דף כו.): כתב לו על הנייר או על החרס 'שדי מכורה לך', 'שדי נתונה לך', הרי זו מכורה ונתונה, אלמא מכשיר ר' אלעזר אף בשטרות דבר שיכול להזדייף! ויש לומר דהא דקאמר הכא אבל בשטרות לא הני מילי בשטרות העומדים לראייה, אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוי כמו גיטא".
 
בתחילה הבינו תוספות כי הביטוי "שאר שטרות" מתייחס לשטרי קניין רגילים, כגון שטר מכר. אבל בתירוצם השני בעלי התוספות פירשו שבעניין הזה שטר מכר דומה לגט. החילוק בין גטין לשאר שטרות הוא בעצם חילוק בין שטרי קניין לשטרי ראיה.
 
בין שטרי קניין לשטרי ראיה
 
יש להבין חילוק זה בין שטר קניין לשטר ראיה על פי דברי הרי"ד בתוספותיו לב"ב (דף עז):
 
"דעד כאן לא אמר רבי אלעזר אלא בשטר העשוי לקנייה, כגון גט ושטר קדושין ושטר קרקע כשרוצה לקנות בשטר, אי נמי כשלוה ממנו וכתב הלוה שטר, שאותו השטר קונה קרקעו של לוה לשיעבוד".
 
מדויק בדבריו שרבי מאיר ורבי אלעזר אינם חולקים אלא בשטרי קניין, אבל בשטרי ראיה אין ביניהם מחלוקת. וכך הבין מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, ונימוקו עמו: רק עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד - על ידי עדי החתימה הופך השטר כשלעצמו לחפצא של עדות. אבל שטר בלי עדי חתימה אינו מהווה חפצא של עדות עצמאית. עדי המסירה יכולים להעיד בעל פה אודות הכתוב בשטר, אבל השטר לחוד אינו עדות, ולכן אינו שטר ראיה. לכן הסכים גם רבי אלעזר שעדי חתימה נחוצים לשטר ראיה. אבל בנוגע לשטר קניין, שעיקר תפקידו הוא יצירת חלות קניין, ולא עדות, רבי אלעזר חולק על רבי מאיר וסובר שעדי מסירה כרתי.
 
לאור החילוק הנ"ל, ברור שרבי אלעזר שהכשיר כתב שיכול להזדייף על בסיס עדי מסירה לא הכשיר אלא בשטרי קניין. שטרי ראיה מאידך, זקוקים לעדי חתימה אפילו אליבא דרבי אלעזר, וממילא כתב שיכול להזדייף פסול לשטרי ראיה. אמנם לפי זה רבי יוחנן, המכשיר כתב שיכול להזדייף גם בשאר שטרות, דהיינו בשטרי ראיה, לכאורה חולק וסובר שעדי מסירה, בלא עדי חתימה, כשרים גם לשטרי ראיה. אבל לפי הפירוש הראשון בתוספות, שהגמרא מחלקת בין גטי נשים לשטרי ממון, סוגייתנו לא התייחסה לשטרי ראיה בכלל. אמנם עלינו להבין מהו פשר החילוק בין שני סוגי שטרי קניין הללו.
 
'למען יעמדו ימים רבים'
 
הגמרא הסבירה שהמחלוקת בין רבי יוחנן לרבי אלעזר בעניין כשרות שטרי ממון שנכתבו בכתב שיכול להזדייף תלויה בדרישה של 'עמידה לימים רבים'. לפי רבי אלעזר שטר ממון צריך לעמוד ימים רבים, ולכן כתב שאינו עומד לאורך זמן (בגלל אפשרות של זיוף) פסול. לדעת רבי יוחנן, לעומת זאת, 'למען יעמדו ימים רבים' אינו אלא עצה טובה. מסתבר שעניין עמידה לימים רבים קשור לראיית השטר. הקניין הלוא חל מיד בשעת המסירה, וודאי שהוא אינו מצריך עמידה לימים רבים. והצורך שהשטר יעמוד לימים רבים דרוש, אפוא, כדי שהשטר גם יעיד על הקניין בעתיד. אם כן, רבי אלעזר מחדש לכאורה שיש דרישה צדדית שכל שטר קניין ממוני חייב גם להיות ראוי לשטר ראיה, ואם מבחינת החפצא השטר אינו בר ראיה, הוא פסול גם לקניינים. רבי יוחנן חולק על החידוש הזה וסובר שאמנם כדאי שהשטר גם יתעד את הקניין, ועצה טובה היא. אך מכל מקום הוא כשר לקניינים גם אם אינו ראוי לראיה.
 
בעניין המחלוקת אם עדי מסירה כרתי בשטרי קניין או עדי חתימה כרתי, לכאורה מסתבר כשיטת רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי. אמנם בשטרי ראיה בעינן עדי חתימה דווקא, אך מכל מקום בבואנו לדון בשטר קניין הנקודה הקריטית היא שעת המסירה, שהיא שעת חלות הקניין. למאן דאמר עדי מסירה כרתי, המקנה (או המתחייב) מבטא את דעתו להקנות בכתב, שחור על גבי לבן, ואת הכתב המפורש הזה הוא מוסר לקונה. הנקודה המרכזית היא שעת הקניין, שבה יש ביטוי מפורש וגלוי לדעת המתחייב. דעתו מתבטאת בכל תפארתה במעמד מחייב, לפני שני עדי מסירה. אבל שיטת רבי מאיר קשה: מדוע לדעתו עדיפים עדי החתימה? הלוא כותבים שטר למקנה אף על פי שאין קונה עמו, ואם כן עדי החתימה אינם צריכים להיות נוכחים כלל בשעת חלות הקניין, ואינם יכולים להעיד עליו באופן ישיר?
 
אפשר לומר שלדעת רבי מאיר עדי החתימה הם חלק מהותי מצורת השטר: אם עדים לא חתמו, אין כאן שטר אלא חתיכת נייר בעלמא. כלומר: גם רבי מאיר מסכים שקניין שטר נובע מגמירות דעת המתבטאת בכתב בתוך השטר, אך לדעתו חתימת עדים היא חלק מדיני שטר, ובלי חתימתם השטר פסול והקניין בטל.
 
קניין אודיתא
 
אבל יותר נראה שרבי מאיר חולק על יסוד הקניין של שטרות. לדעתו אין הקניין משום מסירת דעת מקנה. לשיטתו שטר קונה על ידי מסירת הראיות שהשטר מעיד עליהן. בשעת מסירת השטר, המקנה מוסר לידי הקונה הוכחות המעידות כמאה עדים על כך שהקרקע שלו. במעבר ראיות אלה ליד הקונה נוצרה מציאות משפטית חדשה, ועובדה זו גופה גורמת לשינוי במעמד הבעלים. כעין זה מצאנו בקניין אודיתא:
 
"תא שמע: דאיסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? אי בירושה - לאו בר ירושה הוא... מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי: אמאי? ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא. אדהכי נפק אודיתא מבי איסור" (ב"ב דף קמט.).
 
כלומר: על ידי הודאת בעל דין שקרית העביר איסור לבנו בעלות על כספו. וקשה לומר שהאמינו לאיסור, שהרי הכול ידעו ששקר דיבר. על כורחנו שלא בנאמנות עסקינן, כי אם בהקנאה ושינוי בעלות הנובעים ממציאות משפטית חדשה עקב ההודאה. אי לכך שטר קניין, לפי רבי מאיר, חייב להיות גם שטר ראיה, ולכן הוא קבע שבעינן עדי חתימה דווקא. ועל ידי מסירת שטר הראיה, חל קניין השטר.
 
אמנם אפשר לטעון שקביעת עובדות בשטח מועילה רק בדיני ממונות. בעניין בעלות יש משמעות לא רק לקניין במישור האובייקטיבי; גם תודעת הציבור, הקובעת שליטה על החפץ, היא בעלת משמעות בענייני ממון. אולם בגטי נשים אין הדבר כן - הכול תלוי במצב האובייקטיבי. על פי דרכנו נוכל לומר שבגלל טענה זו יש אמוראים שפסקו כרבי מאיר בשטרי ממון וכרבי אלעזר בגטין, כדאיתא לקמן (דף פו:), וכפי שמצוין בתוספות בסוגייתנו.
 
מוכח מתוכו בשטרות
 
תוספות קבעו בכמה מקומות שלפי רבי מאיר שטר צריך להיות מוכח מתוכו. כלומר: כל המידע הנחוץ לנו צריך להיות ברור מתוך השטר עצמו, בלי צורך להזדקק למקורות חיצוניים. לכן חלקו בעלי התוספות על רש"י וטענו שכתב שיכול להזדייף פסול אליבא דרבי מאיר אפילו אם נביא הוכחה חיצונית שהשטר לא זויף. וזו לשון תוספות:
 
"אבל מה שפירש בקונטרס דלר' מאיר אשה הבאה לינשא בגט הכתוב על דבר שיכול להזדייף אינה צריכה עדי מסירה, ועדים החתומים בו אינה מביאה לפנינו אם יש מכירין חתימתן, ואי הוה ביה תנאה וזייפתיה ליכא דידע, משמע דאי הוי סהדי קמן הוה כשר. ואי אפשר לומר כן, דלר' מאיר בעינן שיהא מוכח מתוכו, כדמשמע בריש כל הגט (לקמן כד:), ובדבר שיכול להזדייף אין מוכיח מתוכו כלום"    (ד"ה מאן חכמים).
 
תוספות התבססו על הסוגיה לקמן (דף כד:) הדנה באדם שיש לו שתי נשים עם אותו שם:
 
"קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש ביה... הכא נמי בעדי מסירה ורבי אלעזר היא".
 
מכאן דייקו בעלי התוספות שלפי רבי מאיר אי אפשר לגרש בגט זה את הגדולה: "אבל לר' מאיר בעינן שיהא מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו ולא מהני עדי מסירה".[1]
 
לפי הבנתנו בשיטת רבי מאיר שיטת התוספות סבירה. אם קניין שטר נובע לפי רבי מאיר מקביעת עובדות משפטיות בשטח על ידי מסירת הוכחות על בעלות, מסתבר שהיינו רק כאשר הכול מוכח מתוך השטר. אבל אם אנו זקוקים לבירורים חיצוניים נוספים, אזי המקנה לא הצליח לקבוע עובדות בשטח על ידי מסירת השטר.
 
וגדולה מזו מצאנו בכתובות:
 
"אתמר: ב' שטרות היוצאים ביום אחד - רב אמר: חולקין, ושמואל אמר: שודא דדייני. לימא רב דאמר כר' מאיר..."   (דף צד.).
 
הרי שהגמרא קבעה שאם עדי חתימה כרתי צריכים שני אנשים המוציאים שני שטרי קניין שנכתבו באותו יום על אותה קרקע לחלוק את הקרקע ביניהם. עיין שם בתוספות (ד"ה לימא) שהסבירו סוגיה זו על רקע דרישת רבי מאיר שהשטר יהיה מוכח מתוכו:
 
"וכיון דעיקר הוא השטר, ומתוך עדים החתומים בשטר אין ניכר שקדם קנינו של זה לקנינו של זה, הלכך קונים שניהם בבת אחת אפילו נכתב ונחתם ונמסר לאחד תחלה ואחר כך נכתב ונמסר לשני".
 
כלומר: לפי תוספות דין מוכח מתוכו אינו רק תנאי בכשרות השטר, אלא הוא קובע את זמן חלות השטר. קניין הקרקע יחול רק מהתאריך הרשום על השטר. לכן לפי רבי מאיר קנייני שני השטרות יחולו ביחד, והקרקע שייכת לשניהם מעיקר הדין. לפי דרכנו ניחא, שהרי כל עוד התאריך הרשום על השטר לא הגיע לא נקבעו כל עובדות משפטיות, והבעלות לא הועברה על ידי השטר.
 
אמנם המעיין בפירוש רש"י בכתובות יגלה שגם שם הוא חולק על תוספות. אם כן, עולה משיטתו שאין דין מוכח מתוכו כלל לפי רבי מאיר. לכן מסתבר שלפי רש"י אין קניין השטר לשיטת רבי מאיר בנוי על קביעת עובדות משפטיות. מכל מקום, עדיין יש לומר שגם לפי רש"י קניין שטר מועיל אליבא דרבי מאיר משום מסירת שטר ראיה. ולכן הקפיד רבי מאיר על עדי חתימה. אבל לפי רש"י יסוד הקניין אינו בקביעת העובדות המשפטיות על ידי מסירת השטר. לדבריו קניין שטר לרבי מאיר, כמו לרבי אלעזר, הוא משום הביטוי שיש בו לגמירות דעת המקנה. אלא שלדעת הסובר שעדי מסירה הם העיקר, מדובר בביטוי דעת מקנה שכתוב במפורש בתוך השטר ונמסר לקונה במעמד מחייב. ואילו למאן דאמר עדי חתימה כרתי, גמירות הדעת מתבטאת על ידי מסירת שטר ראיה לקונה.
 
אם אין השטר מוכח מתוכו, לא נקבעו עובדות משפטיות בשטח על ידי מסירת השטר. לכן, לפי תוספות, פוסל רבי מאיר שטר כזה לגמרי. ברם, אם קיימות בשעת המסירה הוכחות צדדיות המשלימות את השטר, יש במסירה זו ביטוי מובהק לגמירות דעת המקנה, ולפיכך סובר רש"י שמסירת שטר שאינו מוכח מתוכו קונה גם לשיטת רבי מאיר.
 
גרסינן לקמן:
 
"והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. מפני תיקון העולם? דאורייתא הוא דכתיב (ירמיהו ל"ב:מ"ד) 'וכתוב בספר וחתום'! אמר רבה: לא צריכא [אלא] לרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, תקינו רבנן עדי חתימה מפני תיקון העולם, דזמנין דמייתי סהדי, אי נמי זימנין דאזלי למדינת הים"   (דף לו.).
 
לפי הרי"ף רבי אלעזר מודה שגם עדי חתימה כרתי. לכן תיקנו עדי חתימה כדי להכשיר הגט על פיהם אם עדי המסירה לא יהיו לפנינו. לדעתו רבי אלעזר סובר ששטר קונה בין בעדי מסירה ובין בעדי חתימה, ורבי מאיר חולק וסובר שרק עדי חתימה כרתי.
 
ברם, הרבה ראשונים חולקים וסוברים שלפי רבי אלעזר רק עדי מסירה כרתי. לשיטתם תקנת עדי חתימה בגט נועדה להפוך את הגט לשטר ראיה. על ידי כך אפשר לסמוך על עדות הגט המעיד על הגירושין, אף על פי שאין בכוח שטר עם עדי חתימה להיות שטר קניין ללא עדי מסירה. וזו לשון תוספות בפרק קמא:
 
"דאי ליכא שם עדי מסירה אינה מגורשת אף על גב דאיכא עדי חתימה, ולא מהני עדי חתימה אלא שאם ימותו עדי מסירה או ילכו להם למדינת הים שתינשא על ידי עדי חתימה, דמסתמא בהכשר נעשה, כדאמרינן בהשולח (לקמן דף לו.)"  (דף ד. ד"ה דקיימא לן).
 
בהסבר שיטת הרי"ף נחלקו הראשונים. לדעת הר"ן השיטה העקרונית של רבי אלעזר היא שרק עדי מסירה כרתי, אך מכל מקום, עדי חתימה יכולים לתפקד גם כעדי מסירה. וזו לשונו:
 
 "דהוו להו עדי חתימה כעדי מסירה, שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו, ובידוע שהבעל מסרה לה, ונמצאו כאילו הן עצמן מעידים על המסירה". (ר"ן על הרי"ף, גיטין מח. ד"ה והיינו דקתני)
 
אבל הרמב"ן סובר שישנם שני מסלולים שונים אליבא דרבי אלעזר. כלומר: גם עדי מסירה וגם עדי חתימה מועילים לשטר קניין אליבא דרבי אלעזר. לשיטתו מסתבר שיש מכנה משותף בין עדי חתימה לעדי מסירה. בשלמא אם הקניין לרבי מאיר הוא משום שמסירת השטר היא ביטוי לגמירות דעת מקנה, מסתבר שגם רבי אלעזר יסכים שעדי מסירה נמי כרתי. אך אם רבי מאיר סובר ששטר קונה משום קביעת עובדות משפטיות, אין בין שיטתו לשיטת רבי אלעזר כל קשר. לכן נראה לפרש שגם הרמב"ן הבין שעדי חתימה מועילים לשטר קניין, משום שיש במסירת שטר קניין ביטוי לגמירות דעת. אולם תוספות, שהבינו שמסירת שטר עם עדי חתימה מועילה משום קביעת עובדות משפטיות, סוברים שאין שטר עם עדי חתימה קונה כלל לפי ר' אלעזר.
 
 
לשיעור הבא: הרב יוסף צבי רימון
גיטין דף כב: - כג.
חש"ו וגדול עומד על גביו
שאלות הכנה
שתי שאלות עיקריות עולות בפשט הסוגיה:
  1. האם שאלת הגמרא "והא לאו בני דעה נינהו" ותשובת רב הונא הם אליבא דר' מאיר או אליבא דרבי אלעזר? מפשט המשנה משמע כר"מ, אך פשטות שאלת הגמרא היא כר' אלעזר. רש"י והפירוש הראשון בתוספות ביארו בדרך אחת, ואילו רבנו יצחק ביאר בדרך אחרת.
  2. בתחילת הסוגיה מובאת דעת רב הונא, אחר כך דעת רב נחמן, ולבסוף דעת רב יהודה. האם רב יהודה חולק על רב הונא, או שמא הוא מבאר אותו? בדבר זה נחלקו ראשונים [אות ג'].
לאחר לימוד פשט הסוגיה יש לבאר בסברה: האם המחלוקת היא לגבי היקף המקומות שצריך בהם לשמה או ברמת הלשמה הנדרשת, או שמא הם מסכימים לנ"ל וחולקים באופי 'גדול עומד על גביו' [אותיות ד-ז - אופי דין 'לשמה' ושיטת הרמב"ם. אות ח' - שיטת רבנו יונה בהבנת "גדול עומד על גביו"].
 
מקורות
  1. גטין כב: משנה, עד המשנה הבאה.
  2. תוספות ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו [ריטב"א (מוסד הרב קוק), גטין כג. ד"ה אמר רב הונא או רשב"א, חולין יב: ד"ה מאן תנא. הדיבור כולו חשוב. אמנם, לעניין קושיית התוספות על ר"י, חשוב בעיקר סוף הרשב"א שם "ומה שפירשו דבי ר' ינאי"].
  3. רבנו קרשקש כג. ד"ה ור"י אמר שמואל (ריטב"א, ד"ה אמר רב הונא); רא"ש, סימן כה (בעיקר מ"אמר רב יהודה אמר שמואל") [רמב"ן בספר הזכות, י: באלפס, עד "ע"כ דברי הרב"; ראב"ד שם].
  4. רמב"ן, כד: ד"ה יתר מכאן (בעיקר מ"ואם תאמר הכותב טופסי גטין..."); רמב"ן, יבמות קד: ד"ה הא דאמרינן (מ"והא דתנן במסכת גטין... לאו בר הכי הוא").
  5. רמב"ם, הלכות גירושין, פ"ג הלכות טו-יח.
  6. ר"ן, י: באלפס, ד"ה אמר רב יהודה, וד"ה ולעניין הלכה.
  7. המושגים "כוונה ודעת" - חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, ייבום וחליצה פ"ד הט"ז, ד"ה ואשר, מ"ולפי זה צ"ע בחליצה", עד "לא בעינן רק כוונה לחוד" (אמצע ד"ה ונראה).
  8. ריטב"א (מוסד הרב קוק. או לחילופין, רשב"א, חולין יב: ד"ה מאן תנא) ד"ה אמר רב הונא, בעיקר מ"ומשם הרב רבנו יונה".
 
 
[1]   אמנם רש"י פירש סוגיה זו באופן אחר, עיין שם. ועיין בחידושי הרמב"ן שהאריך בזה.