כב - נפילת אפיים (א)

  • הרב אביהוד שורץ

איסור אבן משכית / אודי שוורץ


פתיחה

הגמרא בפרק השלישי במגילה, מתארת כמה הלכות שאותן ניתן ללמוד מביקורו של רב באחד מבתי הכנסת בבבל. וכך מספרת הגמרא:

"תא שמע דרב איקלע לבבל בתענית צבור... נפול כולי עלמא אאנפייהו - ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה? - רצפה של אבנים היתה, ותניא: 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה' (ויקרא כ"ו) - עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש... ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד... ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני, כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר, אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון" (מגילה כא.- :).

סוגייה זו מחייבת דיון נפרד בשני עניינים:

א. איסור השתחוות על אבן משכית.

ב. פשרו של מנהג נפילת אפיים.

בשיעור זה נעסוק בעניין הראשון - איסור השתחוות על אבן משכית. בפתח השיעור, נציג כמה כיוונים יסודיים המסבירים את האיסור, ולאחר מכן נציין מספר נפקא מינות בין ההסברים, מתוך דיון באופי איסור עבודה זרה. בשיעור הבא נפנה, בעז"ה לעניין השני, ולשאלות שונות בעניין נפילת אפיים.

יסוד האיסור באבן משכית

הברייתא שבגמרא מצטטת את הפסוק שבפרשת בהר:

"לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, א).

הברייתא שראינו, דרשה את הפסוק הנ"ל ורואה בו הנגדה של אבני המקדש מול אבני המדינה. הברייתא למדה מן הפסוק כי למרות שאסור להשתחוות על אבנים במדינה, מותר להשתחוות על גבי אבני המקדש. רש"י בפירושו לחומש ובפירושו בסוגייתינו הבין, שהנגדה זו מלמדת על אופיו של הדין:

"לא אסרה תורה בפסוק זה, אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבית הכנסת, דוגמת של מקדש".

אם-כן, לדעת רש"י, הדין נובע מכך שרצפת האבנים מוכרחת להיות ייחודית למקדש, ועל כן אין לעשותה במקום אחר.

לעומת רש"י, דעת הרמב"ם היא כי מדובר באיסור עצמאי שבא למנוע הידמות לעבודה זרה, ללא קשר לבית המקדש:

"והמצוה הי"ב: היא שהזהירנו מעשות אבן מוכנת להשתחוות עליה ואפילו היה זה לא-ל יתעלה. זה גם כן כדי שלא יתדמה לעבודת הצלמים. כי כן היו עושין אבן מצויירת במלאכה מחוכמה לפני הצלם וישתחוו עליה לאותו הצלם. אמר יתעלה (ס"פ בהר) 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה...' (ספר המצוות לא תעשה י"ב).

"...ולשון סיפרא: 'לא תתנו בארצכם - בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים, אבל משתחוים אתם על האבנים במקדש" (הל' עבודה זרה, פ"ו, הל' ו[1]).

הרמב"ם מבאר, שהברייתא מציגה היתר נקודתי לעשיית אבן משכית במקדש, אולם הצורך בהיתר זה הוא תוצאה של האיסור הכללי יותר - שנובע מן הדמיון לעבודה זרה. לעומת רש"י, שהבין שקודם כל קבעה תורה שבמקדש תהיה אבן משכית, ולאחר מכן אסרה את אותה אבן משכית גם בכל מקום אחר מחמת האיסור להידמות למקדש, הרי שהרמב"ם מבין שמלכתחילה אסרה התורה אבן משכית כדי לא להידמות לעבודה זרה, ורק אחר כך התירה באופן מקומי את אבן המשכית שבמקדש.

בעל ספר החינוך הלך באופן כללי בכיוון דבריו של הרמב"ם, אולם עם זאת הבין שדין אבן משכית לא מהווה רק הנהגה של עבודה זרה, אלא עלול להוביל לעבודה זרה גמורה:

"…ואפשר לומר גם כן שהטעם מפני שנראה כמשתחווה לאבן עצמה, אחר שהכינוה וציירוה והיא נאה יש מקום לחשד... אבל האבן שהוא דבר קיים ויש לה שר בשמים... ייפול בהם החשד, והתורה תרחיק האדם הרבה מלעשות דבר שייחשד בו. ועוד, שלא ייכשלו אחריו... וזה העניין לפי הדומה מן הטעם שאמרתי, כי יחשדו בני אדם המשתחווה שלא יעשה האבנים אלוה, ומפני שהבית הקדוש נבחר לעבודת השם ברוך הוא, ומפורסם לכל העולם כשמש בחצי השמים שאין עבודה שם בלתי לה' לבדו, אין שם מקום לחשד" (חינוך - מצווה שמ"ט).

לסיכום קטע זה, ראינו אם-כן שני כיוונים, שאחד מהם מתפצל לשני ראשים:

א. איסור אבן משכית בא למנוע חיקוי של בית המקדש במדינה.

ב. איסור אבן משכית קשור, ברמה זו או אחרת, לאיסורי עבודה זרה. את אותו חשש ניתן לפרש באחת משתי דרכים:

a. העבודה לה' באמצעות אבן משכית - דומה לעבודת הצלמים.

b. העובד לה' על גבי אבנים, עשוי להראות כאילו עובד לאבנים עצמן, ועובר על איסור עבודה זרה.

שחוטי חוץ

נדמה, ששני הכיוונים שלפנינו משקפים שני היבטים שונים של איסור. בכדי להסביר את ההבדל, אציין דוגמה אחרת, שאת פירושה שמעתי ממו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. המשנה במסכת זבחים קובעת:

"שניים שאחזו בסכין ושחטו - פטורים, אחזו באבר והעלו - חייבים" (זבחים קז.)

המשנה עוסקת בחיוב שחיטה והעלאה בחוץ. ביחס לשחיטה בחוץ מציגה המשנה הלכה קלאסית: שניים שעשאוה פטורים. יש שהסבירו שדין זה נוגע רק לשניים שעשו מלאכה בשבת, אולם ההבנה הרווחת בראשונים היא, שפטור שניים שעשאוה רלוונטי לתחומים הלכתיים שונים, וביניהם גם שחיטת קורבן בחוץ.

החידוש שבמשנה הוא, כי בעוד שבשחיטת חוץ קיים הפטור של שניים שעשאוה, הרי שהמשנה קובעת שפטור זה לא נוהג בשניים שהעלו קורבן מחוץ למקדש. לכאורה, גם השחיטה וגם ההעלאה מחוץ למקדש אסורות, ועם זאת, המשנה מציגה הבחנה ביניהן.

בביאור הדבר, הסביר הרא"ל שלפנינו שני איסורים בעלי אופי שונה. במרכזו של איסור השחיטה בחוץ בספר ויקרא (פרשת אחרי מות) עומד ה'עימות', כביכול, בין הקב"ה לבין העבודה הזרה. כלומר, איסור השחיטה בחוץ בא למנוע עבודת אלילים אפשרית, וכפי שחותמת אותה פרשה:

"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויקרא י"ז, ז).

כאן דנה התורה באיסור השחיטה בחוץ. איסור הקרבת הקורבן בחוץ, נזכר בתורה בספר אחר ובהקשר אחר, כפי שאומרת התורה בפרשת ראה:

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (דברים י"ב, יג-יד).

הפסוקים כאן לא עוסקים באיסור עבודה זרה, אלא בחתירה תחת חשיבותו של המקדש. הזביחה בהקשר זה היא אך ורק לשם שמיים, אולם היא נעשית בכל מקום שבו נמצאים בני ישראל, ולא במקום אותו בחר ה'.

אם כן, שני האיסורים שונים באופיים, ונדמה שגם בהגדרתם. העלאת הקורבן לשם שמיים אינה אסורה כשלעצמה, אולם היא מביאה לתוצאה קשה של חתירה תחת מעמדו של בית הבחירה. השחיטה בחוץ לא גורמת לתוצאה הרסנית, אולם היא עצמה מוגדרת כפעולה של עבודה זרה.

הרא"ל הסביר, שלהבחנה זו עשויה להיות חשיבות לעניין שניים שעשאוה. אם נאמר שהאיסור נוגע לעצם הפעולה, קל להבין את סיבת הפטור של שני העוסקים במלאכה; בשורה התחתונה, אף אחד מהם לא ביצע את מעשה האיסור. אולם, אם נאמר שהאיסור נוגע לתוצאה, ולא לעצם המעשה, ישנה סברה ברורה לחייב את שני הפועלים. בסופו של חשבון, הושגה אותה תוצאה הרסנית, והעובדה שהיא נבעה מכוחם של שני אישים שונים לא מעלה ולא מורידה.

לאור זאת, קל להבין את החילוק שעושה המשנה: השוחטים בחוץ אינם מבצעים מעשה איסור שלם, ולפיכך הם פטורים. המעלים בחוץ אכן לא מבצעים מעשה איסור שלם, אך הם משיגים תוצאה פסולה, וזו הסיבה שהם חייבים.

נדמה, שהבחנה יסודית זו של הרא"ל רלוונטית גם לסוגייתינו. לדעת הרמב"ם והחינוך, איסור אבן משכית טומן בחובו בעיה עצמאית של עבודה זרה. לעומתם, רש"י מבין שאין בעיה עצמאית באבן משכית, אולם יש בה בעיה של חתירה תחת מעמדו של בית המקדש, ואת אותה חתירה באה התורה למנוע.

אבן משכית בחוץ לארץ

ההסבר שאותו הצענו ברש"י, עשוי ליישב הסבר תמוה של האחרונים בסוגייתינו. כפי שראינו, אחת ההצעות להסבר הגמרא היא כי רב לא נפל על פניו משום שהוא חשש לאיסור אבן משכית, ובכדי להסביר את איסור אבן משכית מביאה הגמרא ברייתא. כמה אחרונים שאלו מדוע יש צורך באותה ברייתא, וכי לא ידענו על דין אבן משכית ללא דברי הברייתא?! בעל ה'טורי אבן' (לבעל ה'שאגת אריה' - ר' אריה ליב גינזבורג) וה'שפת אמת' (ר' יהודה אריה ליב אלתר - נכדו של בעל חידושי הרי"מ שהיה האדמו"ר הראשון של חסידות גור) הציעו את היישוב הבא:

"הא דמייתי ברייתא זו מיותר! ונראה משום דהווא אמינא דדוקא בארץ ישראל אסור מדכתיב 'בארצכם', להכי מייתי הברייתא דבארצכם איצטריך לאפוקי מקדש דוקא, ולא למעט חוץ לארץ, וכן כתב הטורי אבן".

אם-כן, על פי תירוץ זה, ללא הברייתא שהובאה היה ניתן לחשוב כי איסור אבן משכית נוהג רק בארץ-ישראל ולא בחוץ לארץ. כעת, אם ננסה להבין את המקור למחשבה כזו, הרי שלעמדת הרמב"ם והחינוך, מחשבה כזו היא מחשבה תמוהה! משום שבדיוק כפי שאיסורי עבודה זרה מעולם לא הותרו בחו"ל, כך אין כל סיבה להתיר בחו"ל את איסור אבן משכית!!

אמנם, על פי עמדת רש"י הדברים ברורים. רש"י רואה באבן משכית איום על מרכזיותו וחשיבותו של בית המקדש. הבונה אבן משכית, יוצר למעשה, בית מקדש פרטי בחצירו. נדמה לי, שחשש כזה קיים כל עוד אותו "מקדש מעט" מצוי בשטחי ארץ ישראל. כשיוצאים לחוץ לארץ, לא היה עולה על דעתו של מי שיהא שאותה אבן משכית מאיימת על קיומו של בית המקדש, שהרי בית המקדש שייך אך ורק לארץ המובטחת - לארץ ישראל. לאור זאת, בהחלט היה מקום להבין שאיסור אבן משכית אינו נוהג בחו"ל, ולשם כך מובן מדוע צריכה הייתה הגמרא להדגיש בהדגשה מיוחדת שהאיסור נוהג גם בחוץ לארץ.

הלכה למעשה

לסיום, נזכיר פרט אחד שנוגע הלכה למעשה. כידוע, מנהג ישראל בימים הנוראים, שהציבור כורע ומשתחווה על פניו במהלך חזרת הש"ץ של מוסף. חשוב לציין, שכריעה זו היא המכונה בגמרא 'קידה' (כמנהג המתפללים המוסלמים - להבדיל). ההשתחוואה האסורה מדאורייתא היא השתטחות מוחלטת על הקרקע כשהידיים והרגליים פרושות לפנים ולאחור. לפיכך, אין איסור תורה במנהג העולם, מאחר ואין כאן השתחוואה גמורה.

עם זאת, רוב הראשונים פירשו, שלמרות שאין איסור תורה, קיים איסור דרבנן בצורה זו. ה'משנה ברורה' סיכם את השיטות השונות בעניין, וכתב:

"אקדים הקדמה קצרה כדי שיתברר היטב, והוא דהנה כתיב בתורה: 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה' דהיינו אפילו כשמשתחווה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים דחדא מילתא היא. וכתבו הפוסקים, דאין אסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא, דהיינו כשמשתחווה בפישוט ידים ורגלים, וגם על רצפת אבנים דוקא. אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט ידים ורגלים, או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים אסור רק מדברי סופרים[2], דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה" (אורח-חיים סוף-סימן קל"א).

אם כן, לדעת ה'משנה ברורה' גם הקידה על גבי אבנים אסורה אולם רק מדברי סופרים. בכדי ללמד זכות על מנהג העולם, פירשו ראשונים ואחרונים שיש לחצוץ בין המשתחווה ובין ריצפת האבנים, וכפי שכתב המשנה ברורה בהמשך דבריו:

"... אבל אם היה תרתי למעליותא דהיינו דרך קידה בלא רצפת אבנים לא גזרו רבנן".

ואכן, כך המנהג הרווח, לחצוץ בין האבנים ובין המשתחווה. יש לציין כי כמה אחרונים (עיין שו"ת לבושי מרדכי, סימן ק"ד) ציינו, שיש לחצוץ במשהו שאינו חלק מקרקע בית הכנסת (נייר, כיסוי הטלית וכדו'), אך שטיח שנמצא בקביעות בבית הכנסת אינו מהווה חציצה, משום שהוא בטל לקרקע האבנים שתחתיו[3].

במאמר מוסגר, חשוב לי להעיר הערה שאינה קשורה לדיון, וזה בנוגע להשתחוות החזן בחזרת הש"ץ בימים נוראים. כידוע, המנהג הרווח שלא רק הציבור משתחווים, אלא גם שליח הציבור. מנהג זה נפוץ מאוד, ואולם נעיין במה שכתב עליו הרמ"א:

"ונוהגין ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים והעם, גם בעלינו לשבח; אבל ש"צ אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה כדי ליפול על פניו, ויש למחות ביד העושים כן" (אורח-חיים, סי' תרכ"א, סעיף ד).

הרמ"א מגנה את המנהג בגינוי חריף, וקובע שאין לעשות כן. המשנה ברורה על אתר (ס"ק ט"ז) ציין שתי הצדקות למנהג העולם:

א. הט"ז הסביר שהליכה לא מהווה הפסק באמצע התפילה.

ב. ה'פרי-מגדים' הציע להניח סטנדר לפני החזן, וכך לאפשר לו ליפול במקומו בסילוק הסטנדר מבלי לעקור רגליו.

ההצדקה הראשונה מתקבלת על הדעת, אולם את ההצדקה השנייה קשה להבין. בחזרת הש"ץ יש צורך בעמידת 'רגל ישרה' המחייבת שני דברים: ראשית, הצמדה של הרגליים - ועל זאת הפרי מגדים שומר; אולם שנית, יש צורך בעמידה. נדמה, כי כריעה מצידו של החזן ודאי פוגעת בעמידה שלו, ועל כן גם אם הוא לא עקר רגליו, הרי שהוא לא עומד בדרך שבה הוא צריך לעמוד!

אילו היה מדובר על מנהג מקודש, היתה סברא לשמור עליו. אולם, מאחר ומדובר על מנהג שבלאו הכי עשוי להכביד מאוד על שליח הציבור, הרמ"א גינה אותו בכזאת חריפות ואחת משתי הסיבות להצדיקו נראית דחוקה ביותר, לולי דמסתפינא הייתי מציע לבטל המנהג. אם הציבור רוצה להשתחוות הזכות בידו, אך אין סיבה שגם שליח הציבור יעשה זאת.


[1] עיין בכסף משנה שם, שעמד על ההבדל בין עמדת רש"י ובין עמדת הרמב"ם בנושא זה.

[2] אמנם, יש ראשונים שפירשו שאם חוצץ בינו ובין הקרקע מותר לכתחילה להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים, ובספרי המנהגים מובא שכך היה מנהגו של הגר"א ביום הכיפורים, שהיה חוצץ ואז פושט ידיים ורגליים.

[3] הגרש"ז אויערבך זצ"ל היקל אף בשטיח המונח לנוי, וטען שיש להחמיר רק בשטיח אשר הונח במקום הרצפה הקבועה.