מגילה | דף כב | נפילת אפיים | 2

בשיעור שעבר, עסקנו באיסור להשתחוות על אבן משכית. כזכור, איסור זה נזכר אגב אורחא בסוגיה במגילה, שעוסקת במנהג נפילת אפיים:

"…נפול כולי עלמא אאנפייהו - ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה? - רצפה של אבנים היתה. ותניא: 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה' (ויקרא כ"ו) - עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש... ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד... ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני, כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר, אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון" (מגילה כב.-:).

סוגיה זו בעניין נפילת אפיים, מציבה שלוש שאלות עיקריות:

א. מהו יסוד מנהג נפילת אפיים?

ב. מהי הייחודיות בנפילת אפיים של אדם חשוב?

ג. האם בנפילת אפיים אין בעייה של אבן משכית?

הטייה על הצד

אל השאלה השלישית, התייחסנו בסיומו של השיעור הקודם, והסברנו שבמקום שבו אין פישוט ידיים ורגליים אין איסור תורה. לכאורה, איסור דרבנן יש גם כאשר אין מבצעים השתחוואה גמורה, וכיצד דבר זה מתיישב עם מנהגינו. על כך עונה הגמרא בסוגייתינו:

"אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי" (שם).

ומסביר רש"י בסוגיה המקבילה בברכות:

"דמצלו אצלויי - כשנופלין על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם, אלא מטין על צדיהן" (ברכות לד:).

כלומר, רש"י מבאר כי דווקא מי שנופל על הריצפה ומצמיד את פניו לקרקע זקוק להטות את ראשו לצד. לפיכך, במנהגנו אשר נפילת אפיים היא רק ישיבה עם הפנים כלפי מטה, אין צורך אפילו בהטייה לצד. ואמנם, כך מסביר ה'ביאור הלכה':

"ענין ההטיה, הוא משום דבימיהם היו נוהגים ליפול על פניהם ארצה על הרצפה משום הכי היו צריכים מדינא להטות על אחד מהצדדין שלא יהא נראה שמשתחוה לאבן משכית שהוא אסור מן התורה... ומשום הכי גם אנו נוהגים להטות בנפילת אפים. וה'מגן אברהם' מצדד, דמדינא צריך הטיה בנפילת אפיים, אבל מלשון הריב"ש לא משמע כן להמעיין, וכן העתיקו בשו"ע הגר"ז" (סי' קל"א ד"ה להטות).

ה'ביאור הלכה' מציג מחלוקת בין האחרונים ביחס לדרישה להטות על הצד. לדעת ה'מגן אברהם', ההטייה נחוצה גם למנהגינו, ולא רק במנהג הקדום של השתטחות על הרצפה. ה'ביאור הלכה' עצמו נוטה לקבל את הדעה החולקת, ולפיה מאחר ואנו לא מצמידים את פנינו לקרקע, ההטייה אינה נחוצה מעיקר הדין. בפועל, מנהג העולם בשעת נפילת אפיים להטות על הצד - בשחרית כשתפילין בשמאל יש להטות על ימין, ובמנחה כשאין תפילין יש להטות על שמאל.

יסוד מנהג נפילת אפיים

כאמור, השאלה המרכזית בדיוננו היא מה פשרו של מנהג נפילת אפיים. אם נדמיין לעצמנו אנשים המשתחווים ונופלים על פניהם, נדמה שניתן להבחין בשני מודלים:

א. יש הנופלים על פניהם כביטוי לכבוד והערכה של העומד לפניהם. כך יש לפרש, לכאורה, את נפילת האפיים בפניו של מלך, שאותה אנו מוצאים במקרא בהקשרים רבים.

ב. יש הנופלים על פניהם מתוך אפיסת כוחות מוחלטת, כביכול אומרים: 'אין בנו עוד כוח לעמוד'.

ההבדל בין שני המודלים שלפנינו ברור: במודל השני האדם נופל משום שפשוט אין לו כוח עוד לעמוד. במודל הראשון בהחלט ייתכן שהאדם מלא בכוח, ועם זאת, הוא מראה עצמו כאילו לא היה בו כוח, כדי להתבטל בפני המלך שלפניו הוא משתחווה.

נדמה, ששני המודלים קיימים בנפילת אפיים שבתפילה. אולם נראה כי המימד הבולט יותר הוא המימד השני, אשר בא לידי ביטוי בכמה הקשרים:

א. בנוסח אשכנז, מזמור נפילת אפיים הינו מזמור המתאר כולו את השבר שעובר על האדם, שמביא אותו עד כדי אפיסת כוחות:

"חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי... וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד... שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי... יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה. עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי..." (תהילים ו').

המזמור, מלא וגדוש בביטויים המתארים משבר, יגון, מצוקה ובכי, ובמצב נפשי כזה אנו פונים אל הקב"ה, ומבקשים ממנו להושיענו.

יש להעיר, שבני עדות המזרח נהגו לומר מזמור אחר בתהילים:

"טוֹב וְיָשָׁר ה' עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ. יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ... לְמַעַן שִׁמְךָ ה' וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא. מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר. נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ. סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם" (תהילים כ"ה).

נדמה, שבמזמור זה לא קיים אותו נדבך של אפיסת כוחות, והמזמור מתייחס לנושא אחר - החזרה בתשובה מן החטא. דוד המלך מתאר את כל חטאותיו, ומצפה לסליחתו של הקב"ה. רחמיו של הקב"ה נזכרים במיזמור רק במסגרת אותה בקשת סליחה. יתירה מזאת, אין ספק שמילת המפתח שבמיזמור היא המילה "דרך" (המילה נזכרת לא פחות מ-6 פעמים, ויש לצרף לכך גם את המילה הנרדפת "אורח" שנזכרת עוד פעמיים). החוטא מבקש מהקב"ה שיראה לו את הדרך להתגבר על חטאו ולהתגבר עליו.

נדמה לי, שאדם המצוי באפיסת כוחות מוחלטת, לא יכול היה להתפלל אל הדרך. מזמור ו' מתאר אפיסת כוחות כזו, ועל כן התפילה היחידה שאותה ניתן לשאת בו היא: 'הושיעה'! המזמור אותו נוהגים לומר בני עדות המזרח, מתאר מציאות של חטא וחזרה לדרך התשובה, אולם הוא אינו נושא בקירבו את אותו מימד שעליו דיברנו לעיל. לולי דמסתפינא, הייתי מפרש שזו בדיוק הסיבה שבגללה נהגו בעדות המזרח שלא לומר את המזמור בנפילת אפיים: המזמור אכן לא מתאר חוייה של אפיסת כוחות!

ב. גם במישור ההלכתי, נתפסת נפילת האפיים כביטוי לשברון הלב ואפיסת הכוחות. כידוע, לאחר נפילת אפיים נהגו לומר: "ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו". הטור מסביר את הסיבה לאמירת פסוק זה:

"...ואומר שליח ציבור: 'ואנחנו לא נדע וגו''. והטעם, לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל: בישיבה, ובעמידה, ובנפילת אפים - כאשר עשה משה רבינו, דכתיב: 'ואשב בהר', וכתיב: 'ואנכי עמדתי בהר... ואתנפל לפני ה'', ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים ואנחנו לא נדע" (אורח-חיים סי' קל"א).

הטור מסביר את הדברים בצורה ברורה מאוד: אנו עשינו את המוטל עלינו, והתפללנו כפי שיכולנו, וכעת כל שנותר לנו לעשות הוא לשאת עינינו לשמים, ולהמתין לתשובתו - או ליתר דיוק לתשועתו - של הקב"ה.

אם כן, היסוד העקרוני של תפילת נפילת אפיים הוא אפיסת הכוחות, וההתמוטטות, כביכול, בפני השכינה. אולם, נראה כי ישנה הלכה אחרת שמסמלת, דווקא את המודל הראשון. כתב הרמ"א:

"יש אומרים דאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וס"ת בתוכו, אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים, וכן נוהגים" (אורח חיים, סי' קל"א סעיף ב).

לכאורה, אם נפילת אפיים מבטאת את אפיסת הכוחות שחווה האדם - אין כל סיבה להגבילה לבית הכנסת או למקום שיש בו ספר תורה. ואולם, אם נבין שנפילת אפיים היא בעצם סוג של השתחוות וביטוי כבוד לריבונו של עולם, הרי שניתן לומר שהדבר אפשרי רק כשאכן ניצבים מולו, או מול התגלות שכינתו בעולם - התורה[1].

נפילת אדם חשוב על פניו

נדמה לי, שהכיוון השני שהצגנו לעיל מסביר גם את ההלכה המתחדשת בסוגייתינו: אדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו, אלא אם כן הוא בטוח שהקב"ה יענהו.

מדובר בהלכה די מחודשת - שהרי לא מצינו תפילה אחרת שאדם גדול אינו רשאי לאומרה!

רש"י בפירושו במסכת תענית (יד: ד"ה רשאי, וכעין דבריו כתב גם הרשב"א בחידושיו בסוגייתינו במגילה) מסביר שמדובר בדין טכני למדי. מכיון שאם לא יענו את האדם הגדול, למרות שהוא הגדיל לעשות ונפל על פניו, הוא יבוא לידי ביזיון - עדיף להימנע מכך מראש.

אמנם, על פניו נימוק זה נראה תמוה ביותר! שהרי ידוע ומפורסם לכל שהקב"ה אינו מחוייב לתפילתו של אף אחד - ואפילו לא לתפילתו של אדם גדול - ועל כן אין חידוש קיצוני כל כך בכך שהקב"ה לא יענה לתפילתו.

יתירה מזאת, נדמה שעל פי הכיוון הראשון דלעיל אף היה ראוי לאדם גדול שיפול על פניו. ההתבטלות כלפי מלכו של עולם, מחייבת כל אחד ואחד מבאי העולם, לרבות מלכים ואישים גדולים. כך למשל, אנו קוראים בספר מלכים א' ביחס לתפילה שהתפלל שלמה המלך בחנוכת המקדש:

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת, קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם" (מלכים א', פרק ח', פסוק נד).

שלמה המלך, שעליו מעיד הכתוב: "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו", ולא היה חכם וגדול ממנו בכל ממלכות ישראל, לא ראה בעיה לכרוע על ברכיו לפני ארון ה'. בגישה זו דגל, כידוע, גם דוד אביו כשהסביר לאשתו מיכל את הדרך אשר בה רקד לפני ארון ה':

"וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה' וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה"

(שמואל ב', פרק ו', פסוקים כא-כב).

לאור זאת, אם משמעותה של נפילת האפיים היא ההתבטלות כלפי ה', הרי שאין כל סיבה לומר שאדם גדול לא יפול על פניו!

עם זאת, נדמה שהכיוון השני המוצע לעיל מסביר את דינו של אדם גדול בנפילת אפיים. נדמה, שאחד מגדולי ישראל שנפל על פניו יותר מכל אחד אחר הוא משה רבינו. כך נהג משה בחטא המרגלים, בחטא קורח, במי מריבה ובמקומות נוספים. ממו"ר הרב יעקב מדן שליט"א שמעתי מספר פעמים, שנפילת משה רבינו על פניו מהווה מעין משבר מנהיגות שלו, אשר עשוי להיות קשור לעובדה שהוא לא נכנס לארץ. בשונה מחטא העגל, אשר בו למרות חומרת העניין פעל משה בנחרצות ובנחישות, הרי שבחטאים האחרים הוא נשכב לפני ה' והודיע: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" - אפסו כוחותיי!

כמובן, לא באנו חס ושלום לבקר את משה רבינו, ואולם נדמה שנפילתו על פניו אכן לא נתפסת כמעשה חיובי. אדם גדול אינו רשאי ליפול על פניו, ולהודיע שאפסו כוחותיו. מִשׂרת ההנהגה מחייבת את המנהיג לעמידה איתנה בשעת משבר, ולסיוע לפקודיו - נתיניו. אמנם, אם המנהיג משוכנע שהנפילה על אפיים היא זו שתביא את התשועה - כך עליו לנהוג, אך אם הוא לא משוכנע בכך - אסור לו בשום אופן ליפול על פניו משום שהוא מוכרח לשדר מנהיגות.

נדמה לי, שההסבר המוצע יבהיר גם את דברי הירושלמי ביחס לדין שלפנינו:

"כל מי שאינו כשר כיהושע, שאם יפול על פניו ויאמר לו הקב"ה קום לך - אל יפול, ובלבד יחיד על הציבור" (מסכת תענית פ"ב הל' ו).

התוספות בסוגייתינו מסבירים את הדברים:

"אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו - בירושלמי מפרש היכא שמתפלל בשביל הצבור אבל בינו לבין עצמו שפיר דמי" (מגילה כב: ד"ה אין).

כלומר, האיסור של אדם חשוב ליפול על פניו קשור למשרתו הציבורית. כשאותו אדם חשוב ניצב בפני כל העם ומתפלל עליהם, הוא מוכרח לשדר מנהיגות. כשהוא מתפלל על צרכיו הפרטיים, אין שום בעייה בנפילת אפיים - אם כך הוא אכן מרגיש. אולם, כשהוא מתפלל על הציבור ובפניהם, תפקידו להראות שיש בו כוח, ואסור לו ליפול על פניו.

נפילת אפיים בשבתות ובמועדים

לסיום, נציג הלכה נוספת בדיני נפילת אפיים, שעשויה להיות קשורה להסבר המוצע כאן. כידוע, אין נפילת אפיים בשבתות ובימים טובים, וכמו כן בשאר מועדים ושמחות מסוגים שונים. ניתן להסביר את הדבר בדרכים שונות: מכוח העובדה שאין תחינה בשבת, מכוח העובדה שבתחנון יש ביטויים של צער ובמועדים הנ"ל אנו מלאים בשמחה ולא מצטערים ועוד.

בשורות הבאות נבקש להציע הסבר אחר, המיוסדים על דברים שאמר הרב מרדכי אלון שליט"א. הרב אלון, בבואו להסביר את ההלכה הקובעת שאין אנינות[2] בשבת, טען, שהאנינות והשבת סותרות זו את זו מבחינה קונספטואלית. לדבריו, האנינות היא ביטוי להלם הראשוני שלאחר המיתה: קרובו של הנפטר לא מבקש תנחומים, לא בוכה ולא מקונן, אלא פשוט יושב על הארץ באפיסת כוחות מוחלטת, מתוך תחושה של הפסד צורם למלאך המוות. בשבת - וכנראה שגם ביום טוב - החוייה הפוכה בדיוק. במשך השבת האדם זוכה ל"נשמה יתירה" - הוא חש שהשכינה שורה עליו, שהקב"ה חופף עליו כל היום, ומעניק לו כוח וחיות. לפיכך, אותה אפיסת כוחות שבאנינות לא קיימת בשבת, משום שבשבת אנו מחוברים למקור כל הכוחות, שמעניק לנו כוח.

על דרך זו, ניתן להסביר גם את העובדה שאין נפילת אפיים בשבת. כפי שביארנו לעיל, נפילת אפיים היא ביטוי לאפיסת כוחות: 'יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מיטתי' - אנו מרגישים שאין בנו עוד כוח לשרוד, ומתמוטטים פשוטו כמשמעו. בשבת, תחושה כזו לא קיימת. השבת מחייה אותנו בכל רגע ורגע, ומעניקה לנו כוח. הקשר עם הקב"ה, שבא לידי ביטוי ייחודי בשבת, מחזק אותנו ומחשל אותנו, וממילא מונע את נפילתנו על אפיים.