כג: - דבר שבקדושה

  • הרב כתריאל זשוראוועל

דבר שבקדושה [1] / כתריאל זשוראוועל


פתיחה

המשנה בפרק שלישי, מונה כמה דברים שאי אפשר לאומרם ללא מניין, וליחיד אף אסור לאומרם:

"אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה, ובקרקעות - תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן" (מגילה כח:).

בשיעור זה אנו נתמקד בדין זה. כלומר, נעסוק במקרים השונים המצריכים מניין כדי לעשותם.

מקור הדין

הגמרא על אתר מביאה את המקור לדין זה, ודורשת אותו מן הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכך אומרת הגמרא:

"...דאמר קרא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? - דתני רבי חייא: אתיא 'תוך' 'תוך', כתיב הכא: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם: 'הבדלו מתוך העדה', ואתיא 'עדה' 'עדה', דכתיב התם 'עד מתי לעדה הרעה הזאת', מה להלן עשרה - אף כאן עשרה" (שם).

כלומר, הגמרא דורשת כי הצורך ב"עדה" - עשרה גברים מישראל - נובע כדי להגיד דבר מסוים כ"דבר שבקדושה".

יש לציין כי בראשונים אנחנו מוצאים מקור אחר לדין זה, וכך כותב ספר האשכול:

"...'במקהלות ברכו את א-לוהים א-דני ממקור ישראל' (תהלים ס"ח, כז) - ואין קהל פחות מעשרה".

היקף הדין

ראינו לעיל כי הגמרא מסבירה את הצורך בעשרה על ידי המשפט: "אין דבר שבקדושה פחות מעשרה". אחת מהשאלות המרכזיות העולות בראשונים ביחס לגמרא זו הוא - לאילו הלכות אנחנו מתייחסים כ"דבר שבקדושה". בפשטות הדין הזה חל ביחס לכל ההלכות המופיעות במשנה לעיל, מפריסת שמע עד למפטירין בנביא. זאת משום שמיד אחרי שהגמרא מביאה את המקור לדבר שבקדושה, הגמרא מביאה הסבר אחר לכל ההלכות הרשומות בהמשך המשנה (מההלכות לגבי מעמד ומושב ועד סוף הרשימה)[2]. לעומת זאת, הר"ן (י"ג: באלפס ד"ה גמ') מסביר ש"דבר בקדושה" מוסב רק על פורסין על שמע ותפילה, כי רק בשניהם יש קדושה[3].

השכנת שכינה או הקדשת ה'

יתכן שניתן להבין מחלוקת זו לאור שתי המקורות שהבאנו בתחילת השיעור לגבי מקור הדין. אם אנחנו בוחנים את שני המקורות, אנחנו רואים שישנם שני דגשים שונים לגמרי.

1. השראת שכינה - אם המקור הוא מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אפשר להסיק שדיני "דבר שבקדושה" הינם דינים אשר על-ידי קיומם אנחנו משרים את השכינה בתוכנו. אנו לומדים מהפסוק שיש צורך בעשרה הוא כדי שהשכינה תוכל לחול בתוך בני ישראל.

2. הקדשת שם ה' - אם המקור הוא מהפסוק "במקהלות ברכו את ה'", אנחנו מבינים שאופי ההלכות שהם בגדר "דבר שבקדושה" הוא לקדש את ה' ולהללו. הלכות שהם בגדר דבר שבקדושה הם כל כך נשגבים ועליונים שרק במעמד מיוחד אפשר לאומרם. הצורך בעשרה הוא עניין מהותי - המעמד שיוצר העשרה גברים הוא חלק מההקדשה.

כל אחת מההבנות הללו, מבטאות יחס אחר בין הקב"ה לעם ישראל. בהשראת השכינה אנחנו מנסיים לתת ביטוי לאהבה של הקב"ה אלינו ולחסד הגדול שהוא מעניק לנו. לעומת זאת על פי ההבנה השנייה, אנו מצהירים על נשגבותו של הקב"ה ומכירים במרחק הגדול בינינו לבינו.

לאור שתי ההבנות האלה אפשר להסביר את המחלוקת שהבינו לעיל בשאלת מהו גדר דבר שבקדושה: ההבנה השניה מסתדרת לדעת הר"ן הסובר שרק לקדושה, יש צורך בעשרה. שהרי, רק לקדושה שהיא תפילת המלכים, יש את המעמד הנשגב של הקדשת ה'.

לפי ההבנה הראשונה ניתן להסביר מדוע גם נשיאת כפיים וקריאת התורה וההפטרה הינם בגדר דבר שבקדושה ולא רק קדושה. זאת משום שבכל המצוות המוזכרות במשנה (עד ההלכה של מעמד ומושב) יש פן של השראת שכינה ולכן הם בגדר דבר שבקדושה.

לפי מה שהסברנו קל להבין מדוע לקדושה יש מעמד מיוחד ולמה היא תפילה של הקדשת ה'. לעומת זאת, כדי לראות את ההלכות שהובאו במשנה כהשראת שכינה צריך ביאור נוסף.

השראת שכינה בדבר שבקדושה

בחלק זה, ננסה לעבור על שאר ההלכות שהובאו במשנה כדברים שבקדושה וננסה להסבירם:

קדושה - בפשטות, אנחנו משרים את השכינה בתוכנו באמירת הקדושה. ביטוי לזה אפשר בראשונים, למשל בדברי ה'ההגהות מיימונית'. ה'ההגהות מיימונית' מחדש שאם יש עשרה מתפללים ואחד מהעשרה התחיל להתפלל לפני כל השאר -עדיין ניתן להגיד קדושה. הוא מצדיק את החידוש שלו בכך שהשכינה שורה בעשרה, והרי יש לנו כאן עשרה אנשים.

"...ונקדשתי בתוך בני ישראל קרינן ביה, דאכל בי עשרה שכינתא שריא".

אם כן, אנו רואים כי ה'ההגהות מיימונית' הבין את אופי הקדושה כהשכנת השכינה בתוך בני ישראל. לכן, כל עוד יש עשרה, אפילו אם אחד האנשים לא נמצא עם השאר אפשר להגיד קדושה[4].

נשיאת כפים - ערוך השולחן (או"ח סי' קכ"ח, סעיף ח) שאל מדוע יש צורך בעשרה בברכת כהנים. הוא תירץ כי בגלל שכתוב "ואני אברכם", יש צורך בהשראת שכינה ואין השכינה שורה פחות מעשרה.

קריאת התורה - נהוג באחרונים להסביר שחז"ל תיקנו את קריאת התורה כשחזור למעמד מתן תורה (ראה הררי קדם, סוף חלק ב' סימן קס"ג). לאור ההבנה זו, די קל להבין שיש השראת שכינה בקריאת התורה בדיוק כמו שהיה במעמד הר סיני.

הפטרה - השאלה מדוע קריאת ההפטרה הינה דבר שבקדושה הינה שאלה קשה שרבים מהראשונים נתקשו בה. הרשב"א למשל, מעלה את השאלה הזו אולם נשאר בצריך עיון. יתכן כי ניתן להסביר דין זה על פי מקור הדין של קריאת ההפטרה. כפי שראינו באחד מהשיעורים הקודמים, קריאת ההפטרה צריכה לעסוק באותו נושא בו עסקה פרשת השבוע. יתכן כי בגלל זה, קריאת הפטרה קיבלה מעמד זהה לזו של קריאת התורה ולכן דורשת גם כן עשרה. דברים מפורשים בכיוון זה אומר הרב סולובייצ'יק[5]:

"קריאת התורה מסמלת מעמד הר סיני והתיחדות ה' עם הנביא. ובכן, תכליתה היא קבלת עול מלכות שמים... ואנו חוזרים על הקבלה במסגרת ההפטרה הבאה בעקבות קריאת התורה שכן קיום אחד לשתיהם" (שיעורים לזכר אבא מרי ב' עמודים ריב - ריג).

מחלוקת רב הונא וריב"ל

יתכן ונוכל לתלות את שתי ההבנות האלה, גם במחלוקת האמוראים:

הגמרא בברכות (כא:) מביאה מחלוקת בין רב הונא ורבי יהושע בן לוי האם יחיד יכול להגיד קדושה. רב הונא סובר שיחיד אומר קדושה, ואילו ריב"ל סובר שאין יחיד אומר קדושה. הרבה מהראשונים שואלים על רב הונא איך הוא יכול להגיד שיחיד אומר קדושה הרי מהמשנה שלנו במסכת מגילה עולה במפורש שצריך עשרה כדי להגיד קדושה[6]?!

הריטב"א אצלנו מתייחס לשאלה הזאת ומסביר את המחלוקת בצורה אחרת:

לדעת רב הונא, יחיד הנמצא במחיצת עשרה אנשים מישראל, אפילו אם הם לא נמצאים איתו והם עוסקים בשלהם - יכול להגיד קדושה:

"כי היחיד המתפלל בתוך הצבור אומר קדושה, אע"פ שאינו אומרו עמהם, ולא עונים כלום ולא מצטרפין לו... אלא ודאי הוא אומרה יחידי בתפלה, והציבור עוסקים בתפלתם שהרי לא גמרו ואפילו הכי סבר דכיון דבתוך י' הוא ששכינה ביניהם רשאי" (מגילה שם, ד"ה מתני').

לעומת זאת, לדעת ריב"ל - כדי להגיד קדושה, צריך שכל העשרה ישתתפו בקדושה. ואם כן, לדעת הריטב"א המחלוקת כלל לא עוסקת בשאלתנו.

ונראה כי ניתן להסביר את המחלוקת, לאור שתי ההבנות שהעלינו: רב הונא סובר שאופי דיני "דבר שבקדושה" הוא השראת שכינה, ולכן אין צורך שכל העשרה ישתתפו ביחד אלא די שיהיו נוכחים כדי שהשכינה תשרה. זאת משום שאין השכינה שורה אלא בעשרה, וכך גם עולה מהריטב"א עצמו "דכיון דבתוך י' ששכינה ביניהם רשאי".

לעומת זאת לדעת ריב"ל, צריכים את השתתפותם של כל העשרה ואם אין אז אי אפשר להגיד קדושה. לדעתו כנראה, דבר שבקדושה נועד לקדש את ה', ובלי שיש עשרה מישראל שיוצרים את המעמד המיוחד - לא ניתן להגיד את הפסוקים האלו.

אחד או רוב עשרה

אחת המחלוקות המרכזיות המתעוררות סביב המשנה שלנו, הינה בנוגע לשאלה האם ניתן להגיד קדושה לצורך כמה אנשים שלא אמרוה.

התוספות (ד"ה ואין) אומרים שצריך רוב של עשרה שלא אמרו[7]. לעומת זאת, בתוספות עצמם מובאת דעה בשם תלמידיו של רש"י שמספיק אדם אחד שלא אמר קדושה[8].

נראה כי ניתן להסביר גם את המחלוקת הזו לאור ההבנות שהעלינו בשיעור זה:

לפי רש"י החובה להגיד קדושה הינה על היחיד, אולם יש בעיה טכנית שהשכינה לא תשרה אם אין עשרה. לכן, אם יש עשרה מבני ישראל שאומרים איתו, אפילו אם הם יצאו כבר ידי חובה - הוא יכול להגיד.

לעומת זאת, לפי הדעה השניה בתוספות, קדושה הינה מעמד של הקדשת השם, וחלק אינטגראלי ממעמד זה הוא שישנם עשרה מישראל. לכן המינימום הוא רוב עשרה שלא יצאו ידי חובה - וזה מתוך הכלל "רובו ככולו".



[1] השיעור מוקדש לרחל ניומארק - הרלנדס שתחי', אשת חסד המקדישה את זמנה ללימוד תורה ולהאדרתו.

[2] כך גם מסביר הברטנורה, וכך גם מופיעה בלבוש סי' נ"ה.

[3] בברכת יוצר אנחנו מזכירים את הפסוקים של קדושה "קדוש קדוש קדוש" וגם ברוך ה' ממקומו. לפי הר"ן אנחנו לא יכולים להגיד את הפסוקים האלה בברכת 'יוצר אור' ללא מניין. לגבי התפילה, ברור כי הקדושה שם היא הקדושה של חזרת הש"ץ. יש עוד מקום בתפילה שאנחנו מוצאים קדושה, וזה ב"ובא לציון" וגם שם יש הסוברים שאי אפשר להגיד את קטעי הקדושה ללא מניין (האשכול ומחזור ויטרי). ואולם, הדעה המקובלת היא שניתן לאומרם ביחיד כי קדושה זו הינה פסוקים מישעיה והאמירה של "ובא לציון" היא בגדר קריאת פסוקים לכן לא צריך עשרה.

[4] יתכן, וניתן לראות ביטוי לשתי ההבנות של הקדושה, בשני מנהגים שונים באמירת הקדושה. האשכנזים אומרים בקדושה "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" כמו שהמלכים מקדשים את הקדוש ברוך ושורים במחיצתו - כך גם אנחנו רוצים את אותו יחס להקב"ה. לספרדים גרסה אחרת "נקדישך ונעריצך כנעם שיח סוד שרפי קודש המשלשלים לך קדושה" -כאן הדגש הוא על גדולתו של הקב"ה וההכרה במרחק הגדול בינו לבינינו.

[5] האבודרהם (הל' ברכות שער א') מבין שגם זימון בעשרה הוא בגדר דבר שבקדושה. לדעתו, בזימון בעשרה אנחנו משרים את השכינה בתוך העשרה (וזו גם הסיבה להוספת 'א-לוהינו').

[6] כאן המקום לציין שישנה מחלוקת מדוע ברכת ק"ש הינה בגדר "דבר שבקדושה". עד עכשיו הסברנו שברכת יוצר הינה בגדר דבר שבקדושה בגלל הקדושה שבברכת יוצר אור, אולם הבית יוסף (סי' ס"ט) סובר (לאור המחלוקת שהבאנו בברכות ק"ש בשחרית) כי הם נחשבים לדבר שבקדושה בגלל הקדיש ו'ברכו', ואם כן, לשיטתו אין כאן כלל קושיה.

[7] התוספות מביאים מחלוקת האם צריך שבעה או שש - השאלה היא איזה סוג רוב צריך, אבל עדיין מדובר על רוב עשרה.

[8] בתוס' מובאות גם דעות אחרות, כמו חמש או שלוש, אבל שתי הדעות שהבאנו הם המרכזיות בראשונים.