כג. - מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית

  • הרב יאיר קאהן
מקורות
  1. דף כג: "מתקיף לה... אף שלוחכם בני ברית", רמב"ם הל' שלוחין פ"ב הלכות א-ב.
  2. רמב"ם הל' גירושין פ"ג הט"ו, שלטי גיבורים [יב. בדפי הרי"ף] אות א', חידושי רבנו חיים הל' תפילין פ"א הט"ו ד"ה אכן נראה.
  3. רמב"ם הל' אישות פ"ד הט"ו, הל' איסורי ביאה פי"ב הי"א, פי"ג הלכות יד-יח.
  4. אבן העזר סימן קמ"א סעיף לג הרמ"א, בית שמואל ס"ק מז, מגן אברהם או"ח סימן קפ"ט, אבן העוזר שם.
שאלות הכנה
  1. האם דברי הרמב"ם מצדיקים את דברי הריא"ז שמומר אינו יכול לשלוח גט לאשתו?
  2. למה לפי הריא"ז מומר יכול לשלוח גט לאשתו?
  3. מהי הוכחת המגן אברהם שמומר מופקע מדין שליחות?
הקדמה
 
"מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית" - דרשה זאת קובעת שכל מי שמוגדר כבן ברית ראוי להיות שליח וכי מאידך, מי שאינו בגדר "בן ברית" מופקע מפרשת שליחות. לכן עבד כנעני, ראוי להיות שליח אף על פי שאינו בגדר ישראל, משום שהוא נחשב לבן ברית. למרות שעבד אינו יכול להיות שליח לקבלת הגט, הואיל ואינו בתורת גטין וקידושין, אין זה אלא דין מסוים השייך לשליחות הגט (עיין שיעור מספר 17). אבל בתחומים אחרים, הנוהגים גם בעבדים, גם הם יכולים להיות שליחים.
 
שליחות לגוי
 
מאידך, מי שאינו בגדר בן ברית, כגון גוי, אינו יכול להיות שליח אפילו בדברים שהוא שייך בהם. לכן גוי התורם עבור ישראל אין תרומתו תרומה, אף על פי שיכול לתרום בעד עצמו. ועיין ברמב"ם, הכותב כי מי שאינו בן ברית מופקע לגמרי מכל פרשת שליחות, וכמו שאינו יכול להיות שליח לאחרים, כך אינו יכול למנות אחרים להיות שליחים עבורו:
 
"אין העכו"ם נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם. וכן אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם לדבר מן הדברים. שנאמר 'כן תרימו גם אתם' - מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. והוא הדין לכל התורה כולה. ומה משלחכם בן ברית, אף בכל התורה כולה המשלח בן ברית... ואפילו עבד ושפחה, הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות, נעשין שלוחין"       (הלכות שלוחין ושותפין פ"ב הל' א-ב).
 
שליחות למומר
 
והנה, יש לדון בדין מומר. בנוגע לכמה הלכות דין מומר כדין עכו"ם (עיין הלכות שחיטה פ"ד הי"ד). מצד שני, כלל הוא בידינו "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (עיין סנהדרין דף מד.), ובנוגע לאישות מומר נחשב בכלל ישראל.
ועיין ברמב"ם הכותב:
 
"המקדש גויה או שפחה אינן קידושין, אלא הרי היא אחר קידושין כמו שהיתה קודם הקידושין. וכן גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן קידושין. ישראל משומד שקידש, אע"פ שהוא עובד ע"ז ברצונו הרי אלו קידושין גמורין וצריכה ממנו גט"    (הלכות אישות פ"ד הט"ו).
 
ויש בזה נפקא מינה גדולה לדינא: אם מומר איננו בן ברית, והוא מופקע מפרשת שליחות, אין הוא יכול למנות שליח. ואם בעל המיר את דתו ח"ו, ואינו מוכן לטרוח כדי לתת גט לאשתו, אין אשתו מגורשת אלא אם כן הוא ייתן לה או לשלוחה את הגט בעצמו.
 
וראה בשלטי הגיבורים שכתב בשם הריא"ז:
 
"מיימוני כתב על ישראל שהמיר לעבודת כוכבים או מחלל שבת בפרהסיא שהוא כעובד כוכבים לכל דבר. וכבר ביררנו בקונטרס הראיות שקדושיו קדושין וגיטו גט כישראל גמור. וכשם שהוא פוטר את אשתו בגט, ואע"פ שנשאה כשהיה ישראל כשר, כך יכול להביא שליחות הגט לאשת ישראל כשר"  (דף יב. בדפי הרי"ף אות א).
 
הרי שדין שליחות מומר שנוי במחלוקת בין הראשונים. הריא"ז עצמו סובר שמומר אינו מופקע מפרשת שליחות. אבל הוא הבין שהרמב"ם חולק וסובר שדין מומר כדין עכו"ם, ולכן אין הוא יכול להיות שליח.
 
ברם, המעיין בדברי הרמב"ם יגלה שדבריו אינם שייכים לענייננו. וזו לשונו:
 
"הכל כשרין לכתוב את הגט חוץ מחמשה: גוי ועבד וחרש ושוטה וקטן... ישראל שנשתמד לע"ז או שהוא מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו"     (הלכות גירושין פ"ג הט"ו).
 
הרי שהרמב"ם דן בכתיבת הגט, ולא בהבאתו. ובנוגע לכתיבת הגט הסכימו רוב הראשונים שאין מעשה הכתיבה מוטל על הבעל, ולכן אין אנו זקוקים לדין שליחות (עיין שיעור מספר 9 - לשמה בגט ובמגילת סוטה). ועיין שם שהרמב"ם הסביר שפסול גוי הוא משום שאינו כותב לשמה, וזו לשונו:
 
"ולמה אין כותבין אלו החמשה? מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת, והגוי על דעת עצמו הוא כותב"   (שם הלכה ט"ז).
 
אם כן, לכאורה הוא הדין במומר, שפסול לכתיבת הגט משום שהרי הוא כגוי. וכך הבין הגר"ח הלוי זצ"ל (בחידושיו להלכות תפילין פ"א הלכה ט"ו).
 
ומסתבר שהרמב"ם למד שמומר פסול לכתיבת גט מתוך הסוגיה לעיל (דף כג.), הפוסלת עכו"ם לכתיבת גט משום שלדעתיה דנפשיה עביד, ואינו כותב לשמה. ולכאורה קשה: לפי הרמב"ם עבד כנעני פסול לכתיבת גט משום שאינו בתורת גטין וקידושין.
 
ועיין ברש"י בפרק קמא (דף י: ד"ה כריתה), שמי שאינו בתורת גטין וקידושין אינו בכלל כתיבת הגט. ואם כן, הוא הדין שעכו"ם פסול לכתיבת גט משום שאינו בתורת גטין וקדושין ואינו בכלל כתיבת הגט. וזה לכאורה בניגוד לדברי הגמרא, שעכו"ם פסול משום שאדעתיה דנפשיה קא עביד.
 
אולם לשיטת הרמב"ם שמומר פסול לכתיבת הגט כעכו"ם, הכול ניחא. מומר נחשב בתורת גטין וקידושין למרות שדינו כעכו"ם, ולכן הגמרא הייתה חייבת לציין שעכו"ם פסול לכתיבת הגט משום שאין כתיבתו בגדר כתיבה לשמה; לו היה עכו"ם פסול רק משום שאינו בתורת גטין וקידושין לא היה כל פגם בכתיבת מומר.
 
לאור האמור לעיל, אין שום ראיה מדברי הרמב"ם לענייננו. ואם כן, לכאורה אין לנו אלא דברי הריא"ז הסובר שיש שליחות במומר. אלא שאין בדברי הריא"ז שום טענה המצדיקה פסק זה. וזו לשונו:
 
"וכבר ביררנו בקונטרס הראיות שקדושיו קדושין וגיטו גט כישראל גמור, וכשם שהוא פוטר את אשתו בגט - ואע"פ שנשאה כשהיה ישראל כשר - כך יכול להביא שליחות הגט לאשת ישראל כשר".
 
הריא"ז רק הוכיח שגטו של מומר גט, ואם כן הוא בתורת גטין וקדושין, ולכן שייך בו שליחות בגט. אבל עדיין ייתכן שמומר אינו בגדר בן ברית, ואם כן הוא מופקע לגמרי מכל פרשת שליחות, ואין הוא יכול למנות שליח אפילו בתחומים שהוא שייך בהם. וכך מפורש בסוגייתנו לעניין תרומה.
 
הגמרא בסנהדרין כותבת:
 
"רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אומר לו: ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך'"    (דף עב:).
 
תוספות שם פירשו את הכפילות "ישראל... בן ברית": "ישראל הוא, בן ברית הוא - 'ישראל' - ולא כותי; 'בן ברית' - ולא מומר לעבודת כוכבים". מדבריהם משמע שמומר אינו נחשב לבן ברית. וכך דייק המגן אברהם (או"ח סימן קפ"ט), והסיק שמומר מופקע לגמרי מפרשת שליחות. ועיין שם שהוא מקשה על דברי הרמ"א (אבן העזר סימן קמ"א סעיף לג) וכותב: "מומר כדין פסולי עדות מדאורייתא". מלשון זו משמע שמומר יכול להיות שליח להולכה. וקשה: אם מומר אינו בגדר בן ברית, הרי הוא מופקע מפרשת שליחות? ועיין שם שתירץ שהרמ"א מדבר רק על מומר לתיאבון, הנחשב לבן ברית, אבל מומר להכעיס מופקע לגמרי מפרשת שליחות משום שאינו בן ברית.
 
אבן העוזר חולק וסובר שאף מומר להכעיס בכלל שליחות. ועיין שם שמפרש את הכפילות בסנהדרין באופן אחר:
 
"אך אי לאו דברי התוספות בסנהדרין הייתי אומר... דמשום הכי אמרו 'בן ברית הוא' דאתי לרבות עבד כנעני... וכיון שישבנו קושיית התוספות מסתברא דמומר בן ברית הוא".
 
ועיין שם שאפילו אם נקבל את דברי התוספות שמומר אינו בכלל בן ברית, מכל מקום אין להוציא מומר מכלל שליחות. ונימוקו עמו:
 
"דהא דאמרו 'מה אתם בני ברית... ועבד נמי בן ברית הוא, עיין שם. ולכאורה קשה: מנא ליה לרבות עבד, הואיל ובן ברית הוא, ולהוציא מומר? ואיפך אנא אימא: לרבות מומר - דישראל הוא, ולהוציא עבד - דלאו ישראל הוא? ותו: אימא תרוייהו בעינן: ישראל ובן ברית! אלא ודאי... מרבינן עבד דשוי לבן ישראל דבן ברית הוא, ומרבינן נמי מומר דישראל הוא. וממעטינן עובד ע"ג דליתא בן ברית וליתא ישראל".
 
הרי שנחלקו הפוסקים אם מומר הוא בר שליחות.
 
כדי לבאר את שיטת המגן אברהם, שמומר אינו בן ברית ולכן מופקע משליחות, יש להקדים דברי הרמב"ם:
 
"העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם, יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו. לפיכך השפחה אסורה לבן חורין" (הלכות איסורי ביאה פי"ב הי"א).
 
דברים אלו טעונים הסבר. מה פירוש הביטוי "יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו"? מה פשר הגירות החלקית של העבד?
 
עיין בדברי הרמב"ם:
 
"אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא: שהמצוה הנכונה, כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו, שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש, הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא, בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה, מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה, מקבלים אותן, שנאמר 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה'. לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה: בימי דוד - שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה - שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו. שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק. ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם: לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם"   (פי"ג הלכות יד-טו).
 
מהלכות אלו משמע שלדעת הרמב"ם אם מתבאר שגר התגייר משום דבר אחר אין גירותו נחשבת כלל, ולכן חששו בית דין הגדול לכל המתגיירים בימי דוד ושלמה עד שתראה אחריתם.
 
ברם, מהמשך דברי הרמב"ם (הלכות טז-יז) ברור שלא לכך התכוון:
 
"ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי ב"ד גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין. ועוד: שהוכיח סופן על תחלתן, שהן עובדות כו"ם (- כוכבים ומזלות) שלהן, ובנו להן במות, והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר 'אז יבנה שלמה במה'. גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם. וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואע"פ שנגלה סודן".
 
הרי שהרמב"ם קבע שנשות שמשון ושלמה לא התגיירו אלא משום דבר אחר, ואף הוכיח סופן על תחילתן. ולמרות שנגלה סודן, מכל מקום הואיל ומלו וטבלו יצאו מכלל עכו"ם. ואפילו חזרו ועבדו ע"ז הרי הן כישראל מומר וקידושיהן קידושין.
 
ונראה שישנם שני דינים בגירות. מצד אחד, גר מקבל עליו עול מצוות; על ידי כך הוא מצטרף לעם שנבחר על ידי ברית התורה. ואף עבד כנעני, שטובל לשם עבדות ומתחייב במצוות כנשים, יוצא מכלל עכו"ם על ידי צירופו לברית זו. מאידך, גר גם מצטרף לעם ישראל ונהיה חלק ממנו. אין די באמירה "א-להיך א-להי", יש גם להכריז "עמך עמי".
 
כאמור, גירות שלמה כוללת קבלה דתית יחד עם צירוף לאומי. אך יש מצבים שבהם אין הגירות יכולה לחול בשלמותה. לדוגמא, עבד כנעני אינו מצטרף לכנסת ישראל במישור החברתי. אמנם הוא יוצא מכלל עכו"ם על ידי קבלת עול מצוות והצטרפות לברית, אך מכל מקום, לכלל ישראל במישור הלאומי לא הגיע. מאידך, בגירות משום דבר אחר המצב הוא הפוך. אמנם יש רצון להצטרף לעם ישראל מסיבות שונות, אבל אין ברצון זה מגמה דתית. לכן אין בגירות זו צירוף לברית.
 
לאור דברים אלו מובנים דברי הרמב"ם שעבד כנעני יצא מכלל עכו"ם - הואיל וטבל לשם עבדות וקיבל עליו את המצוות שעבדים חייבים בהם. אף על פי כן, לכלל ישראל לא הגיע ואסור בבת חורין. כלומר: תורת גטין וקידושין וההיתר בבת חורין תלויים בצירוף לעם ישראל. לכן לימד הרמב"ם זכות על שמשון ושלמה, ולמרות שהתברר כי נשותיהם התגיירו מחמת דבר אחר ולא קיבלו עליהן עול מצוות, שהרי לפי דברינו חלה עליהן גירות חלקית על ידי רצונן להצטרף לברית הגורל המצרף את עם ישראל, ולכן גם שייכת בהן תורת גטין וקידושין. אף על פי כן חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם, משום שלא הצטרפו לברית הייעוד של עם ישראל, המבוססת על קבלת עול מלכות שמים. וזו לשון הרמב"ם: "ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין". וברור שאין הרמב"ם מתכוון לגר גמור שהמיר אחר כך, אלא לגירות חלקית המעניקה מעמד דומה למומר.
 
עתה, בבואנו לדון בגדר מומר, עומדים לנגד עינינו דברים אלו של הרמב"ם. לפיהם נראה שישראל מומר דינו כעכו"ם רק במישור הדתי. אבל במישור הלאומי, מכל מקום ישראל הוא, ואף על פי שחטא עדיין שייך הוא לכנסת ישראל. לכן קידושיו קידושין וגטו גט.
 
בעניין שליחות, סוגייתנו העלתה ששליח צריך להיות מצורף לעם ישראל: "מאי טעמא? לאו משום דכתיב (אתם) 'גם אתם' - מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל". לפי זה עבד מופקע משליחות, שהרי לא הצטרף לישראל במישור הלאומי. אך הגמרא הסיקה "אמרי דבי רבי ינאי: לא, מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית". כלומר: דין שליחות תלוי דווקא בברית, דהיינו במישור הדתי. הילכך עבד בכלל פרשת שליחות.
 
לפי זה מסתבר שמומר מופקע מפרשת שליחות, כדברי המגן אברהם. כבר הסברנו שמומר נחשב לישראל רק במישור הלאומי, ואילו מבחינה דתית הוציא את עצמו מן הכלל, ואם כן אין הוא נחשב לבן ברית, למרות שעודנו בגדר ישראל. אך יש מקום לטענת האבן העוזר, שלמסקנת סוגייתנו פרשת שליחות חלה אם קיים קשר כלשהו בין השליח למשלח. לכן מספיק קשר של בן ברית במקרה של עבד - שאינו ישראל - אבל גם קשר של ישראל מספיק במומר - שאינו בן ברית. כל עוד ניתן לקרוא בו את הפסוק "גם אתם" חל עליו דין שליחות. לכן רק עכו"ם - שאינו ישראל וגם אינו בן ברית - מופקע לגמרי מפרשת שליחות.
 
*****************************************
לשיעור הבא:
הרב יאיר קאהן - גיטין כד. - לא חזרה שליחות אצל הבעל
מקורות
1. ללמוד עד סוף הפרק.
2. דף סג: "אמר רב... וחליצה לאחר מיתה", וברש"י.
3. תוספות דף כד. ד"ה והא, חידושי הריטב"א מכת"י.
4. רשב"א דף סג: ד"ה ולענין פסק הלכה "ואי לאו דמסתפינא...".
5. רמב"ם הל' גירושין פ"ו הי"ג, ובמגיד משנה, אבני מילואים קמ"א, א.
שאלות הכנה
1. כיצד מפרש רבנו קר שקש את דין "לא חזרה שליחות אצל הבעל"? האם משמע כפירושו מפשט הגמרא?
2. מהי המחלוקת בין רש"י לתוספות בפירוש "לא חזרה שליחות אצל הבעל"? האם יש הבדל בין פירוש רש"י בסוגייתנו לבין פירושו לקמן דף סג:?
3. כיצד מחלק הרשב"א בין שתי הסוגיות? על מה הוא מבסס חילוק  זה?
4. איך מסביר האבני מילואים את הסתירה בדברי רש"י?
5. לפי הרמב"ם הגירושין יחולו כשיגיע הגט מיד השליח ליד האישה, אפילו אם נפשוט שלא חזרה שליחותו אצל הבעל. מה קשה בפסק הזה? כיצד ניתן לפרש אותו?