כג - עבד כשליח הולכה וקבלה וגדרי `אינו בתורת גטין וקידושין`

  • הרב שלמה ברין

עבד כשליח הולכה וקבלה וגדרי "אינו בתורת גטין וקידושין" / הרב שלמה ברין

גיטין כג.-כג:

מקורות ושאלות הכנה

1. "אינו בתורת גיטין וקידושין" - עבד כשליח להבאת ולקבלת הגט (כג.-כג: "בעו מיניה מר' אמי... אחד מאבריה).

2. עיין ברש"י ד"ה לקבל גט (כג.) ובד"ה מכלל דעבד (כג: בראש העמוד). מה יסוד המחלוקת בין ר' אמי לר' אסי?

3. עיין בר"ן על הרי"ף (יב. באלפס) ד"ה אמר. באר את שיטת הר"ר יוסף הלוי (הר"י מיגש). מה החילוק בין שליחות הולכה לשליחות לקבלה?

4. עיין באבני מילואים סימן ל"ה ס"ק ט. האם בדבריו מוצאים חילוק הזהה לחילוקו של הר"י מיגש המובא בר"ן הנ"ל?

5. מבחינת הפשט, מהם היתרונות של פירוש הר"י מיגש בסוגייתנו (לפחות שני יתרונות)?

6. מתי ובאילו תנאים יוכל עבד לקבל גט עבור המתגרשת גם לדעת ר' אסי (עיין בתד"ה לפי ובתורי"ד)?

7. עיין ברש"י ד"ה לאו בר היתרא (כג.) ובחידושי הרשב"א ע"ז.. השווה בין נימוק זה לבין נימוקו של ר' אסי (בכג:) "שאינו בתורת גטין וקידושין".

מבוא

איתא בגמרא:

"בעו מיניה מר' אמי: עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אישה מיד בעלה?" (דף כג.).

ר' אמי מדייק מהמשנה שעבד כשר להיות שליח. ואילו ר' אסי בשם ר' יוחנן חולק ואומר: "אין העבד נעשה שליח לקבלת גט אישה מיד בעלה, לפי שאינו בתורת גטין וקידושין", וכך נפסק להלכה.

העבד נעשה שליח

בטרם ניגש לבאר את דינו של ר' אסי, ננסה להבין את דעתו של ר' אמי: לכאורה טענת ר' אסי חזקה היא: העבד "אינו בתורת גטין וקידושין"! וכיצד אפוא מכשיר ר' אמי את שליחותו?

ניתן להסביר את שיטת ר' אמי בשני אופנים:

א. כדי שאדם יוכל להיות שליח אין צורך שהוא יהיה "בתורת" מושא השליחות ותוכנה; די לשליח להיות בגדר "בן ברית". כדי להיכלל בפרשת שליחות די להיות בגדר מה שאמרו דבי ר' ינאי "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית" (להלן כג:) ו"עבד בן ברית הוא דכתיב 'מחוטב עציך עד שואב מימך' " (רש"י כג: ד"ה אף שלוחכם[1]). אמנם דרוש מכנה משותף בין שליח לשולח, אך מכנה משותף זה מושתת על ברית המילה ועל המצוות, ובכך די. והעבד יכול להיות שליח לגירושין למרות שהוא עצמו אינו בתורת גירושין.

ב. ניתן גם לומר כי עקרונית גם ר' אמי מקבל את הצורך להיות "בתורת גטין וקידושין" כדי שהשליח יוכל לבצע את פעולת הגירושין. גם ר' אמי אינו מסתפק במכנה משותף כללי של ברית. אלא שלדעתו עבד נחשב שייך בתורת גטין, שהרי הוא עצמו מקבל את גט השחרור שלו אם אדונו החליט לשחררו, ובכמה מקומות הוקשו גטי נשים לגטי שחרור. בחידושים מכת"י (המיוחסים לריטב"א) מוצעת בשם הרמ"ה (ע"ש בד"ה א"ר אסי) גישה כזאת כהווה אמינא.

נראה כי ניתן להביא ראיה להסבר השני בשיטת ר' אמי מרש"י בסוגייתנו. במשנה כתוב שעכו"ם אינו יכול להביא את הגט ובגמרא מבואר הטעם "דלאו בר היתרא הוא". ומבאר זאת רש"י: "דאין להם קידושין ואין גטין נוהגים בהם, ובמידי דנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני". הרי שעקרון "אינו בתורת" כמכשול המונע את השליחות, מפורש ללא חולק לעניין פסול עכו"ם. כיצד, אם כן, יכשיר ר' אמי עבד, אם איננו בתורת גטין וקידושין? אין זה מסתבר שדברי הגמרא האלה אינם אליבא דר' אמי. ועל כורחנו צריך אפוא לומר שר' אמי מסכים הן לגבי העיקרון "אינו בתורת" והן לגבי יישומו לפסול עכו"ם, ורק בעבד הוא חולק, שלדעתו הוא נחשב בתורת גטין, כפי שביארנו.[2]

אין העבד נעשה שליח

כעת נעבור לדינו של ר' אסי, לפיו עבד אינו יכול להיות שליח לפי שאינו בתורת גטין וקידושין. הביאור הפשוט הוא שעבד אינו כלול בפרשת השליחות לגט משום ש"במידי דנפשיה לא חזי, לא מצי למעבד שליחותא לאחריני" (רש"י כג. ד"ה לאו בר היתרא הוא). אם כן, החיסרון הוא בתשתית הנחוצה לקיים את המערכת של יחסי שליח-משלח, והפגם הוא בעצם השליחות, שאין לה מכנה משותף מוצק בין השליח לשולחו.

אולם ניתן להציע הבנה אחרת בפסול העבד לקבלת הגט. לפי הבנה זו הפסול אינו בדין השליחות, שהרי בן ברית הוא, ועקרונית יכול הוא להיות שליח על בסיס הברית המשותפת. לפי הבנה זו הבעיה היא בכך שאין לעבד יכולת ליטול חלק בהחלת הגירושין משום שאינו בתורה זו, וכל אימת שיש לעבד-השליח תפקיד ומעמד בהחלת הגירושין לא תיווצר חלות, משום שאין לעבד אפשרות להיות שותף פעיל בהיווצרותה; פסול העבד איננו במעמדו כשליח, אלא במעמדו כמי שאמור ליטול חלק פעיל ואישי בהחלת הגירושין.

בין שליחות קבלה להולכה

השאלה שנשאלה לגבי עבד מנוסחת בגמרא כך: "עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אישה מיד בעלה?". ומפרש רש"י כי "כך היתה שאלה בבית המדרש" (על שליח לקבלה) אולם "הוא הדין נמי להולכה דכולה חדא טעמא היא". לדעת רש"י אין הבדל לעניין זה בין שליחות לקבלת גט לבין שליחות להולכתו.

אולם הראשונים מפרשים בשמו של הר"י מגא"ש שהדיון בגמרא הוא דווקא על שליח לקבלה, כפשט הגמרא, ואילו לגבי שליחות להולכה אף ר' אסי מודה שעבד כשר, ואין מי שחולק על זה[3].

חילוק זה, בין שליח הולכה לשליח קבלה בעבד, טעון הסבר. הרי הולכת הגט ומסירתו מחד, וקבלתו מאידך, מהווים את שני הצדדים של מטבע הגירושין, ולטעמו של ר' אסי - "לפי שאינו בתורת גטין וקידושין" - מה לי הולכה ומה לי קבלה?

בעיה זו בשיטת הר"י מגאש העסיקה את הראשונים עצמם. וכך פתרה הרמב"ן (כג.)[4], כפי שכתב בחידושיו וכפי שהר"ן (יב. בדפי האלפס) מצטט בשמו:

"שניא קבלה מהולכה, דשליח הולכה אינו אלא שליח דעלמא, ובשליחות דעלמא איתנהו. אבל שליח קבלה, מכיון שהגיע גט לידו מגורשת, והוא אין לו יד לגירושין הואיל ואינו בתורת גטין וקידושין".

בביאור הדברים נראה להציע שתי דרכים:

1. שתי רמות יש בשליחות. רמה אחת, הפשוטה יותר, היא שליחות רגילה, "שליח דעלמא": השליח מבצע את הפעולה עבור המשלח, והפעולה נזקפת לזכות המשלח. העבד לא הופקע משליחות כזו, ור' אסי מודה לר' אמי בסוג זה של שליחות - שליחות להולכה.

אולם יש בשליחות גם רמה נוספת, גבוהה יותר, שבה השליח נכנס תחת הבעלים כאילו הוא בעל הדבר, ולא רק כמבצע פעולה עבור המשלח. זוהי רמת שליחות שכדי להפעילה אין די להיות בכלל "שליחות דעלמא" אלא צריך להיות "בתורת" הדבר. כזאת היא שליחות לקבלה בגט: כפעולה היא אמנם יותר פסיבית (קבלה), אך באופייה היא יותר אישית - השליח פועל במקום האישה ומייצגה בעצמו. ועבד, ש"אין לו יד לגירושין הואיל ואינו בתורת גטין", אינו יכול להיכנס תחת האישה בזה כשליח לקבלה.

ועיין ברמב"ם (פ"ו הלכות א, ג, ט) שלדעתו צריך למנות שליח קבלה בעדים, ואילו במינוי שליח הולכה אין צורך בעדים. וההסבר המקובל לזה הוא כנ"ל, שעצם חלות תורת שליחות בשליחות קבלה הוא דבר שבערווה, כיוון שפועל בתורת מגרש, מה שאין כן בשליחות הולכה, שבה השליח עצמו אינו פועל כמגרש או כמתיר את האישה, ולכן אין צריך למנותו בעדים.

2. ייתכן להבין את דברי הרמב"ן המחלקים בין שליח הולכה לשליח קבלה על רקע הדרך השנייה שנקטנו לעיל בשיטת ר' אסי. וכך יובן הדבר: אכן, עבד לא הופקע מפרשת שליחות, ומשום כך הוא יכול להיות שליח הולכה. ברם, מכוח העובדה שאין הוא בתורת גטין הופקע העבד מכל מעמד הנחוץ ליצירת הגירושין והחלתם, וזהו בדיוק המעמד המתבקש הנצרך לו כשליח קבלה: "אבל שליח קבלה, מכיון שהגיע גט לידו מגורשת, והוא אין לו יד לגירושין הואיל ואינו בתורת גטין". ודוק: הבעיה כאן אינה בשליחות, אלא ב"יד לגירושין". מה שאין כן בשליחות להולכה, ששם אין העבד אלא "שליח דעלמא", תפקידו הוא ביצועי וטכני בעיקרו, ואין לו מעמד מהותי בהחלת הגירושין, ולכן אינו נפסל לגביה.

באבני מילואים (ל"ה, ט) מבואר החילוק בין שליח הולכה לשליח קבלה באופן אחר. לדבריו מעשה הגירושין כולל שני מרכיבים:

א. המרכיב הטכני (מעשי המסירה והנתינה, מעשה הקבלה).

ב. המרכיב שמעניק משמעות לפעולת הנתינה והקבלה "לשם גירושין". הלוא אין כאן סתם חפץ העובר מיד ליד; יש כאן גט שמטרתו לגרש, ופעולת המסירה והקבלה חייבת להביא לידי ביטוי גם את משמעותה "לשם גירושין". גורם חשוב זה, כמרכיב יסודי בפעולת הגירושין, נפסק ברמב"ם (פ"א ה"א) כאחד "מעשרה דברים שהן עיקר הגירושין מן התורה": "ושיתננו לה בתורת גירושין"[5].

השליחות האמורה בפרשת גירושין חייבת אפוא לכלול עקרונית את שני המרכיבים הנ"ל. דא עקא, עבד אמנם מסוגל להיות שליח לגבי המרכיב הראשון במעשה הגירושין - המרכיב הביצועי, הטכני - אולם הוא איננו מסוגל להיות שליח על מנת לחבר למעשה הטכני את משמעותו ההלכתית, משום שאינו בתורת גטין.

בשליחות להולכה "לשון הגירושין כתוב בגוף הגט, ואינו צריך שיאמר הרי זה גטך מן התורה, ואם כן אינו צריך להיות שלוחו אלא לגוף הנתינה" - היינו למרכיב הראשון בלבד. המרכיב השני, ה"לשם גירושין", בוקע ועולה מה גט שבידו, ואין הוא צריך להיות שליח על זה. כל תפקידו של השליח להולכה הוא בתחום המרכיב הראשון של מעשה הגירושין:

"דכל שבא ליד האשה מיד הבעל בתורת נתינה אפילו שלא בתורת גירושין נמי הוי נתינה... אם כן עבד נעשה שליח בכל מקום אף על גב דאינו בר כריתות - כיון שאינו עושה מעשה גירושין אלא שליחות לנתינה" (אבני מילואים שם).

בשליחות לקבלה, לעומת זאת, אין ביטוי אובייקטיבי למרכיב השני, משום שהגט אינו בידו. שם המקבל (השליח) חייב להביא לידי ביטוי את המרכיב השני - משמעות ה"לשם גירושין" - אלא שמחמת "שאינו בתורת גטין וקידושין" אין הוא יכול להעניק תוכן ומשמעות בתחום שאיננו שייך בו - ולכן הוא פסול.

עולה כי לדעת האבני מילואים "אינו בתורת גטין וקידושין" מהווה מכשול אך ורק במה שנוגע להחלת המשמעות וליציקת התוכן למעשה הגירושין, בעוד שלמעשה הגירושין כשלעצמו (המרכיב הראשון) אין כאן פסול כלל - על פי שיטת הר"י מגאש.

סיכום

מצאנו ארבע הגדרות בפסול העבד "לפי שאינו בתורת גטין וקידושין" אליבא דר' אסי משמיה דר' יוחנן.

א. אינו בכלל שליחות לגירושין (רש"י).

ב. הוא בכלל שליחות רגילה (דעלמא), אבל אינו בכלל שליחות ברמה הגבוהה (הסבר א' לר"י מגאש), שבה הוא פועל בתורת בעל הדבר, כבעלים, ובנידון דידן "בתורת מגרש".

ג. הוא בכלל שליחות לגירושין אך אינו יכול להוות "יד", דהיינו ליטול חלק ביצירת הגירושין והחלתם (הסבר ב' לר"י מיגא"ש).

ד. הוא בכלל שליחות למעשה הגירושין במרכיב הראשון (הטכני), אך אינו בכלל שליחות להעניק למעשה את משמעותו ותוכנו לשם גירושין (אבני מילואים בשיטת הר"י מיגא"ש).

 

[1] ועיין עוד שם ברש"י ד"ה לא מה אתם.

[2] ועיין עוד בחידושי הרשב"א כג. ד"ה בשלמא חרש, שמקשה על רש"י ומציע גרסה אחרת. אכן הר"ן על הרי"ף (יא: מדפיו) מעיר על גרסת רש"י ופירושו, שלפיה עבד ייפסל, שלא כר' אמי. כמובן, לפי גרסאות אחרות אין ראיה לנידון דידן.

[3] לפי זה תתורץ ברווח קושיית התוספות כג: ד"ה אין.

[4] הפתרון מופיע בניסוחים דומים ברשב"א ובריטב"א (כת"י) בשם הרמב"ן.

[5] ועיין שם בהי"א "המגרש צריך שיאמר לה הרי זה גטך..." - מדרבנן.