כדי שישמור שבתות הרבה

  • הרב משה טרגין

'כדי שישמור שבתות הרבה'

בשיעור הקודם דנו במבט כללי בשאלת היכולת לחטוא חטא קל כדי להציל אדם אחר מאיסור חמור. ראינו שתי גישות שונות לחלוטין שהועלו בתוספות, אם התערבות מעין זו במעשי הזולת היא רצויה או לא. מסתבר שהנטייה בסוגיית הגמרא היא אכן להתנגד באופן עקרוני לקיום עבירות קלות ואפילו כדי למנוע קיום עבירות חמורות יותר. המדיניות הזו מתאימה לכאורה לכל תרחיש; העקרונות שנקבעו יעמדו בתוקפם בכל מקרה שבו חטא קל של אדם אחד יוכל לעצור בעד חטא חמור יותר של אדם אחר. אף על פי כן, קיימת אפשרות שהכרעת הגמרא מתייחסת דווקא למקרה של עבירה על איסורי שבת כדי למנוע איסור חמור יותר בתוך עולמן של הלכות שבת.

חילול שבת כדי להציל נפש משמד

הרשב"א באחת מתשובותיו (חלק ז', סימן רס"ז) עוסק במקרה שבו צעירה יהודיה נחטפה בשבת, והיה חשש שהחוטפים יכפו אותה להמיר את דתה. השאלה שנשאלה הייתה האם האב יכול לחלל את השבת, לנסוע למקום שבו הוחזקה בתו ולהתלונן שם בפני השלטונות כדי שיאפשרו את שחרורה:

"עוד נשאל, באשה שהוציאוה מביתה בשבת בחזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל, אם מותר לשלוח בעד אביה שהוא בעיר אחרת בשבת... ואפילו להביא בידו חותם מצד המלכות, מי הוי כספק נפשות ולהקל או לא. והשיב שהדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאסור, לפי שאין דוחין את השבת על הצלה מן העבירות, שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, ואפילו איסורא זוטא לא שרי כדי להציל את חברו מאיסורא רבה, כדמוכח בפרק קמא דשבת".

הרשב"א הכריע לאיסור בשאלה זו בהתבסס על הכרעת הגמרא שלפיה אסור לאדם (האב) לעבור על חטא קל כדי להציל אדם אחר (הבת) מחטא, ואפילו חטא חמור. לפסק הרשב"א קמו מתנגדים רבים; אחד מן החולקים היה הבית יוסף (אורח חיים, סוף סימן ש"ו), שהציע את הסברה המעניינת הבאה. הגמרא במסכת יומא (פח.-:) מחפשת את המקור בפסוקים להיתר לחלל את השבת כדי להציל נפש. בסופו של דיון הגמרא מאמצת את ההצעה ללמוד את העיקרון הזה מן הפסוק "וחי בהם" (ויקרא י"ח, ה) - המלמד שמטרתה של ההלכה היא לתמוך בחיים ולא להתנגד להם:

"אמר רבי יהודה אמר שמואל: אי הואי התם, הוה אמינא - דידי עדיפא מדידהו: 'וחי בהם' - ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא".

בגלל הקביעה "וחי בהם - ולא שימות בהם" נקבע שאם נוצר עימות בין פסק הלכה לבין שמירת החיים, ההלכה נדחית מפני החיים (מלבד החריג של שלוש העבירות החמורות). במהלך הדיון מביאה הגמרא את דעתו של רבי שמעון בן מנסיא, שלמד את החיוב לחלל שבת מן הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", שלפי הבנתו בא לומר שיש לשמור על השבת במובן הרחב; כלומר, להעדיף את שמירת שלמות קיום השבת לטווח הארוך על חשבון הטווח הקצר. משום כך יש לחלל את השבת ולהציל את האיש שחייו בסכנה, כדי שיחיה וישמור שבתות רבות בעתיד:

"רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת', אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה".

בדרך כלל נוטים להבין שהדעה זו בדיון לא נשארה למסקנה; אך מסתבר שהבית יוסף סבר שהסברה הזו יכולה להשלים ולהרחיב את גדרי ההיתר לחלל שבת במקום פיקוח נפש. בשאלת הבת שנחטפה לשמד שהבאנו לעיל אימץ הבית יוסף את השקפתו של רבי שמעון בן מנסיא, והתיר לאב לחלל שבת אחת, כדי שהבת תוכל להמשיך ולשמור שבתות רבות בעתיד:

"נשאל הרשב"א על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל אם ישים לדרך פעמיו בשבת... להביא חותם מצד המלכות... ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה - נראה דשפיר דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת - אמרינן איסורא זוטא הוי".

למרות שחייה של הבת אינם נתונים בסכנה, והפסק הרגיל של "וחי בהם" איננו תקף במקרה זה, העיקרון של רבי שמעון בן מנסיא יתיר לחלל שבת לצורך הצלת הבת. באופן דומה, הכלל של רבי שמעון בן מנסיא יאפשר לנו להתגבר על העיקרון הכללי האוסר לחטוא חטא קל כדי למנוע אדם אחר מאיסור חמור. מאחר שחילול השבת של האב כעת יאפשר קיום שבתות הרבה בעתיד - ניתן להתיר אותו. למעשה, הרמ"א (סימן שכ"ח סעיף י) פוסק בשם הבית יוסף שאסור לחלל את השבת במטרה למנוע חטא יחיד אחר (כפי מסקנת הגמרא במסכת שבת (ד.), שגם היא מכריעה נגד פעולה כזו):

"מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו".

מותר לחלל את השבת כאשר על הכף מוטל קיום השבת בטווח הארוך; אך איסורים אחרים אינם מאפשרים חילול שבת כזה.

חילול שבת להצלת עובר

פסק דומה לפסיקתו של הבית יוסף אפשר למצוא בדברי הרמב"ן בספרו "תורת האדם" (חיבור מקיף העוסק בכל ענייני ההלכה הנוגעים למוות ולמחלה). הרמב"ן (תורת האדם, עמ' כח-כט במהד' מוסד הרב קוק) טוען שמותר להציל עובר בן פחות מארבעים יום גם במחיר חילול שבת, אף על פי שההלכה איננה מגדירה עובר כזה כאדם חי בר-קיימא:

"ואף על גב דמעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות... אפילו הכי לענין שמירת מצות מחללין עליו; אמרה תורה 'חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה', הלכך אפילו בהצלת עובר פחות מבן ארבעים יום, שאין לו חיות כלל - מחללין עליו".

הסברה של רבי שמעון בן מנסיא יכולה להצדיק חילול שבת כזה, משום שהפעולה הנוכחית תאפשר לעובר לחיות ולקיים שבתות רבות. גם כאן, אילו העיקרון המנחה אותנו היה דין "וחי בהם", היינו מתירים לחלל שבת רק לצורך אנשים בני-קיימא. מסתבר, לפיכך, שהרמב"ן מסכים עם הבית-יוסף בהבנה שסברתו של רבי שמעון בן מנסיא אומצה להלכה ויכולה לשמש כתוספת נימוק להיתר חילול שבת לצורך קיום שבת רחב יותר.

פסק מקביל בעולם הקרבנות

מבנה מקביל נוסף לענייננו אפשר למצוא בסוגיות במסכת מנחות (מח.) ובמסכת קידושין (נה.-:). בכל אחד מהמקרים הגמרא קובעת שניתן ליישם הקלות הלכתיות בשעת הבאת הקרבן כדי 'להגן' על כשרותם של הקרבנות המובאים. לדוגמה (המובאת במסכת מנחות), אם הובאו ארבעה כבשים (במקום שניים) יחד עם מנחת שתי הלחם בשבועות, מותר להקריב שניים מתוכם בכוונת שלא לשם הקרבן, כדי ששני האחרים יישארו כשרים:

"תני רבי חנינא טירתא קמיה דרבי יוחנן: שחט ארבעה כבשים על שתי חלות, מושך שנים מהן וזורק דמן שלא לשמן, שאם אי אתה אומר כך, הפסדת את האחרונים. אמר לו רבי יוחנן: וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה?... עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן, עמוד חטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן".

למרות שמחשבת שלא לשמה בקרבן פוסלת אותו בדרך כלל, ולכן היא אסורה, מותר כאן להשתמש בה כדי להכשיר את הכבשים האחרים (על ידי כך שמצטמצם מספר הכבשים המיועדים לקרבן שתי הלחם). מעט מן הראשונים תהו כיצד מתיישבת קביעה זו עם מסקנת הסוגיה במסכת שבת (ד.) שאין לחטוא חטא קל כדי להציל אדם אחר מאיסור. (הראבי"ה בחידושיו למסכת שבת (סימן ר"א) ציין את ההקבלה זו.) על כורחנו נאמר, שהיסוד עליו מתבססת הסוגיה כאן שונה מבסיס הסוגיה במסכת שבת.

ככל הנראה, המצב המתואר כאן מתאים יותר לדברי רבי שמעון בן מנסיא בסוגיה במסכת יומא מאשר לעקרונות שבסוגיה במסכת שבת. כשם שהלכות שבת מהוות מערכת משולבת של חוקים והלכות, כך גם עולם הקרבנות בנוי על שילוב הלכתי של דיני הקרבנות השונים זה עם זה. ביחס לשבת, היעד ארוך-הטווח של כל דין והלכה ספציפיים הוא לשמר את קדושת השבת כחוויה כוללת אחת. משום כך ניתן לעבור על הלכה אחת, אם הפעולה הזו תביא לביסוס שמירת השבת בטווח הרחב. אם הפרת האיסור המקומי הזה תביא לידי כך שהאדם יוכל לקיים שבתות רבות בעתיד, ניתן להפר את האיסור. במקביל, אם הקרבת הקרבן הפרטי שלפנינו בכוונת שלא לשמה תתרום לקיום עדיף יותר של מערכת הקרבנות הכללית - מותר לעשות זאת. בשני המקרים, עוברים על עבירה פרטית ומשתמשים בה כמחסום בפני חילול כללי של המערכת השלמה (עולם הלכות השבת או עולם הקרבנות). אם בהקשר מסוים קיום עבירה אחת יועיל לטובת המערכת כולה, אזי כך יש לעשות.

כמובן, מתוך העובדה שסברתו של רבי שמעון בן מנסיא מצורפת לשיקולי פסיקת ההלכה בוקעת ועולה קושיה על הגמרא: מדוע, אם כך, לא הסכימה סוגיית "רדיית הפת" במסכת שבת (ד.) להתיר לשמעון לחטוא חטא קל בהוצאת הפת מן התנור, כדי להציל את ראובן מאיסור שבת חמור של אפייה בשבת? אם הערך של שמירת השבת וקיומה בהיקף הרחב מצדיק הפרת איסור קל, וסברתו של רבי שמעון בן מנסיא נקוטה בידינו, מדוע לא נתיר כאן את הפעולה הזו? מפני מה סיכמה הגמרא את הדיון בקביעה החד משמעית:

"וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך?!".

התשובה הפשוטה ביותר לשאלה זו היא שרבי שמעון בן מנסיא אמר דבריו רק ביחס להיקף מצומצם של מקרים, שהמקרה בסוגייתנו איננו כלול בהם. בכל אחד מן המקרים שדנו בהם לעיל, ערך שמירת השבת נשמר והתעצם בעקבות הפעולה במונחים כמותיים. על ידי הצלת חייו של אדם אחר או פדייתו מן השמד, הוא יוכל להמשיך ולשמור עוד שבתות רבות, וזאת במחיר חילול שבת אחת. היחס המתמטי הפשוט הזה איננו מתקיים בסוגיית רדיית הפת, שבה הפעולה תמנע חילול שבת אחת בלבד - במחיר חילול שבת אחת (אמנם, חילול פחות חמור). רק הרחבת שמירת השבת במונחים כמותיים יכולה להצדיק הפרת איסור שבת.