כד. - איסורי הנאה (ד)

  • הרב עזרא ביק

איסור הנאה (ד) / הרב עזרא ביק

שיעור מס' 25: פסחים כד.

הגמרא מעלה שתי הצעות ביחס ללימוד איסור הנאה, שתיהן מתבססות על החיוב לשרוף קרבן. היות שהפסוק מיותר, הגמרא דורשת אותו באמצעות "אם אינו עניין" ולומדת ממנו איסורי הנאה לכל איסורי אכילה.

הגמרא (סוף כד.) מנסה לדחות את עצם הרעיון של אם אינו עניין בכך שהיא מציעה כי שני הפסוקים באו לאסור את אותה פעולה - "לעבור עליו בשני לאוין". אדם שעיבור על איסור זה יתחייב משום שני לאוים. הגמרא מציינת את המקרה של אכילת חרקים, בו יש חיוב של כמה לאוים על פעולה אחת. הגמרא דוחה הצעה זו, שכן ללמוד את הייתור כבא לעבור עליו בשני לאוין זהו מוצא אחרון, בו משתמשים רק כשאי אפשר ללמוד מן הפסוק משהו חדש. עדיף ללמוד מן הפסוק דבר מה חדש, ואפילו בהקשר שונה, מאשר להשתמש בייתור כדי לחייב כמה לאוים על אותה פעולה.

עניין ריבוי הלאוים שנוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם, בהקדמה לספר המצוות (פרק ט), מצהיר כי כדי להגדיר מצווה כנפרדת, היא חייבת להתייחס לקטגוריה נפרדת. כמה פסוקים האוסרים את אותו דבר ("שם") נמנים כלאו אחד. בעוד בספר המצוות ההשלכה של עמדה זו היא בעיקר על מניין תרי"ג מצוות, יש לה גם משמעות משפטית, שכן על כל לאו לוקים חיוב מלקות נפרד. הרמב"ם פוסק כי לא ניתן לקבל שני עונשי מלקות עבור איסור מקטגוריה אחת.

אין הכוונה כי לא ניתן להתחייב בכמה עונשי מלקות על פעולה אחת. ייתכן כי ישנו מעשה אחד שבו עוברים על מספר קטגוריות. זהו הבסיס לסוגיית אין איסור חל על איסור, שנידונה בשיעור השני בפרק זה. מכל מקום, הרמב"ם פוסק כי לא ניתן לחייב על קטגוריה אחת יותר מפעם אחת; ובמלים אחרות, אין קטגוריה כזו שעליה ניתן להתחייב עונש כפול.

באופן מפתיע למדי, הרמב"ם מצטט את הסוגיה שלנו כמקור לשיטתו. הרמב"ם מיד מציין כי על פניו, מן הסוגיה שלנו משמע להפך. הגמרא הציעה בהווא אמינא כי הפסוק המיותר יידרש לעבור עליו בשני לאוין - יצירת לאו שני על אותה קטגוריה. הגמרא נותנת דוגמא לעיקרון זה מפוטיתא, שלפי הסבר רש"י לוקים עליה כמה מלקות משום שיש בתורה יותר מפסוק אחד האוסר שרצים. אכילת שרצים אסורה פעמיים (חוץ מן העובדה כי ייצור מסוים יכול להשתייך לכמה קטגוריות). מן ההשוואה שעושה הגמרא בין המקרה שלנו ובין פוטיתא, ברור כי ניתן להשתמש בלאו מיותר על מנת ליצור כפל חיובים על מעשה אחד.

ראשית, על הרמב"ם להסביר את ריבוי המלקות שבפוטיתא. את זאת הוא עושה בכך שהוא משייך כל לאו בפוטיתא לקטגוריה אחרת, שיכולה מצד עצמה לחייב מלקות. הרמב"ם (בהלכות מאכלות אסורות ב, כג) טוען כי החרקים המוזכרים בהלכה זו יש בהם משום "שרץ העוף" משום שיש להם כנפיים, "שרץ הארץ" משום שהם הולכים על הארץ ו- "שרץ המים" משום שהם שורצים על המים. הרמב"ם מוסיף קטגוריה נוספת, הנוגעת לחרקים השורצים בפירות, קטגוריה נפרדת לחרקים שמתרבים, וקטגוריה נפרדת לעוף. בסיכומו של דבר, יש בסך הכל 6 קטגוריות שונות. אם ישנו יצור המשתייך לכל ששת הקטגוריות, האוכלו ילקה עליו משום 6 לאוים. הראב"ד מציין כי לא קיים יצור כזה. בכל מקרה, הרמב"ם נאמן לשיטתו. שלא כרש"י, שסבר כי ישנם כמה עונשי מלקות על קטגוריה של שרץ, הרמב"ם סבר כי כל חיוב מלקות התייחס לקטגוריה אחרת של איסור.

אך השאלה אינה מן המקרה של פוטיתא כשלעצמו, אלא מהשוואת הגמרא את דין פוטיתא לדין טמא קודשים. שתי האפשרויות היחידות כאן הן או "לעבור עליו בשני לאוין" או "אם אינו עניין". אין קטגוריה נוספת השייכת לקודשים. היות שהגמרא מקישה בין לעבור עליו בשני לאוין ובין פוטיתא, נראה כי הלאוים החוזרים על עצמם מלמדים על עונשי מלקות נוספים. זו שאלת הרמב"ן בספר המצוות, והיא קשה עוד יותר לאור העובדה כי הרמב"ם הביא את הגמרא שלנו כראיה לשיטתו.

אם נעיין היטב ברמב"ם שבספר המצוות, נראה כי ראייתו מן הגמרא שלנו היא בעיקר לשונית. כשהגמרא דוחה את האפשרות של שני לאוים היא כותבת: "כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי". הרמב"ם מבין את המונח "בלאוי יתירי" כלאוים מיותרים ללא כל משמעות משפטית. על כן הוא מסביר כי הגמרא אומרת כי היות שאין משמעות הלכתית להופעת הלאו בשנית, עדיף להבין אותו לאור הדין של "אם אינו עניין", למרות שאין זו הבנה פשוטה. אפשרות זו עדיפה מאשר לא להבין את הפסוק כבעל משמעות הלכתית בכלל. רק אם אין אפשרות אחרת נשתמש במונח "לאוי יתירי", כלומר חזרה על מנת להדגיש את חומרת המעשה, ללא כל משמעות משפטית.

מכל מקום, צודק הרמב"ן בטענתו כי מקרה זה של לאוי יתירי הושווה לפוטיתא, שלפי הרמב"ם אינו מקרה של "לאוי יתירי", אלא מקרה של קטגוריות מרובות (משום שיש בו כמה מלקות). נראה כי הרמב"ם מתעלם מחלק זה של הגמרא.

הרב יצחק זאב סולובייצ'יק (ר' וולוול) עונה על שאלה זו על ידי ניתוח הפסוק "לא ביערתי ממנו בטמא" (יחד עם ההיקש לפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך..."). האם עלינו להבין מפסוק זה כי ישנו איסור עצמאי לאכול קרבן טמא המבוסס על היקש (כשם שיש איסור לאכול מעשה שני טמא, וכיוון שישנו היקש של קרבן למעשר שני, ישנו גם איסור לאכול קרבן טמא), או שמא ישנו איסור קטגורי כללי, על אכילת קדשים טמאים ("לא ביערתי ממנו בטמא") הכולל את כל סוגי הקדשים (כפי שמשתמע מן ההיקש). ההבדל בין שתי הגישות הוא כי אם האיסור הוא ספציפי לקרבן, יש צורך בקרבן כשר (חוץ מטומאה) על מנת שהאיסור יחול. אם, למשל, הדם שהיה צריך להיות מוזה על המזבח נשפך, כך שהקרבן לא יכול להיאכל ממילא, אין איסור מיוחד על אכילתו בטומאה. כעת, ר' וולוול טוען כי הרמב"ם סבר כאפשרות הראשונה; במילים אחרות, יש כאן שתי קטגוריות נפרדות, כמו במקרה של פוטיתא (לפי הרמב"ם את המקרה).

הבה נסביר מהו הבדל בקטגוריה. האפשרות הראשונה שהעלה ר' וולוול היא לחלק בין שני סוגים שונים לחלוטין של איסורים. האיסור "לא ביערתי ממנו בטמא" אומר כי כל דבר שיש בו קדושה, קדושתו נפגעת מטומאה, ונוצר איסור הדומה לאיסור מאכלות אסורות. האיסור השני (הנלמד ישירות מההיקש) אומר כי אין לאכול את הקרבן בעודו טמא. איסור זה הוא מסוג שונה (ואינו רק תת איסור של הקודם). קרבן אמור להיאכל, ישנו חיוב לאכול את הבשר. טומאה מפריעה לחיוב זה להתבצע, היא מסיטה את הקרבן ממסלולו. אכילת קרבן בטומאה היא חילול מטרתו העיקרית. זו הסיבה שבגללה טוען ר' וולוול כי אם קרבן חולל על ידי גורם אחר, אין עוד איסור קרבן טמא. זהו איסור שונה לחלוטין מן האיסור הראשוני, ועל כן לפי הרמב"ם יהיו כאן שני חיובי מלקות, בדיוק כמו בפוטיתא.

אך עדיין ישנה קושיה בהבנת תשובתו של רב אשי "כל היכא דאיכא למדרש...". הרמב"ם לומד כי תשובה זו מתייחסת ללאוים מיותרים לגמרי (לאוי יתירי). אך כרגע הגדרנו את הלאוין של תרומה כלאוין שאינם מיותרים. התשובה היא שרב אשי אינו מתייחס ישירות למקרה אותו העלה רבינא, אלא רק מסביר את העיקרון. כשם שבמקרה של איסורים החוזרים על עצמם אני אעדיף להשתמש בדין "אם אינו עניין" ללמוד על משהו חדש, כך גם במקרה זה ישנה עדיפות לשימוש באם אינו עניין ללימוד משהו חדש, כאשר על פי זה, נסביר את איסור קרבן טמא בדרך השנייה שהציע ר' וולוול, כאיסור הכלול באיסור קודשים טמאים (לא תאכלו ממנו בטמא). [לא כל כך משכנע, אבל זה מה שאני מבין כרגע.]

חשיבותו של דיון זה באה לידי ביטוי בדוגמא אותה מביא ר' וולוול לדין זה. גם במקרה בו האיסור חל על אותו חפץ פיסי (קרבן טמא), הקטגוריה שתחתיה מסווג החפץ עשויה להיות שונה. הבנת הקטגוריה עשויה להוביל למספר נפקא מינות, חוץ מכך שהיא עשויה להוסיף עוד עונשי מלקות לדעת הרמב"ם. על כן יש לנתח כל איסור חדש בדקדקנות מרובה, גם במקרה כמו זה, בו נדמה כי הפסוק מקיש אותו לאיסור אחר. כפי שכבר עמד על כך ר' וולוול, ישנן שתי דרכים להבין את השימוש בפסוק המדובר (או לחלופין, בשני הפסוקים בהם נעשה שימוש).

עד כאן להיום. סיימנו את ההתקדמות המהירה בגמרא, ובפעם הבאה נעסוק בסוגיה המצריכה יותר ניתוח.

בשבוע הבא: שלא כדרך אכילתו

גמרא כד: "אמר רבי אבהו ... אמר אביי... דלא כתיבי בהו אכילה".

רבנו דוד ד"ה "איכא"

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות יד, י - יא.

הבעיה כאן היא להבין את ההבדל ואת היחס שבין שתי המימרות של רבי אבהו. הרמב"ם מבין את הסוגיה באופן שונה לחלוטין. שים לב כי לפי הבנת רש"י בסוגיה קשה להבין כאיזו גירסה פסק הרמב"ם!