כד.-כה. - ריח הגט

  • הרב יאיר קאהן

מקורות

1. משנה דף כד. וגמרא עד דף כה. "ומחזירין זה לזה ביובל".

2. יבמות דף נב. "בעא מיניה אביי מרבה... והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה".

3. גטין דף פו: "הלכה כרבי אלעזר... ריח הגט אין בו", המשנה דף פא.

שאלות הכנה

1. המשנה מביאה מקרים שונים הפסולים מדין אינו לשמה. האם יש הבדל בין מקרים אלו בנוגע לאופי הפסול?

2. יש ארבע שיטות שונות באמוראים בנוגע לפסול כהונה במקרים של המשנה. מהי נקודת המחלוקת ביניהן?

3. מתי גט פסול גורם לפסול לכהונה, ומתי אין גט הפסול פוסל?

הקדמה

משנתנו מביאה כמה מקרים של כתיבת גט הפסולה משום שאין היא בגדר לשמה:

"כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול. כיצד? היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין 'איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני', ואמר 'זה שמי וזה שם אשתי' - פסול לגרש בו. יתר מיכן: כתב לגרש את אשתו ונמלך. מצאו בן עירו ואמר לו 'שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך' - פסול לגרש בה. יתר מיכן: היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, כתב לגרש את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה. יתר מיכן: אמר ללבלר 'כתוב, לאיזו שארצה אגרש' - פסול לגרש בו"
(גיטין כד.-כד:).

מלשון המשנה "יתר מיכן" ברור שמשנתנו "לא זו אף זו" קתני, כלומר שכל מקרה מחודש יותר מהקודם לו. הגמרא מסבירה את החידוש שבכל מקרה ומקרה:

"כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו' - ואלא רישא במאי? אמר רב פפא: בסופרין העשויין להתלמד עסקינן. אמר רב אשי: דיקא נמי דקתני 'סופרין מקרין' ולא קתני 'סופרין קוראין', שמע מינה. מאי 'יתר מיכן'? תנא דבי רבי ישמעאל: לא זה שנכתב שלא לשום גירושין, אלא אף זה שנכתב לשום גירושין פסול; ולא זה שנכתב שלא לשום גירושין דידיה, אלא אף זה שנכתב לשום גירושין דידיה פסול; ולא זה שלא נכתב לשום גירושין הא, אלא אף זה שנכתב לשום גירושין הא פסול".

סוגייתנו אף מביאה דרשות מיוחדות כדי ללמוד על היות כל אחד ואחד מהמקרים הנ"ל פסול מדין "שלא לשמה":

"מאי טעמא? אי כתב 'ונתן ספר כריתות בידה' הוה אמינא למעוטי האיך קמא דלא עביד לשום כריתות, אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך, דעביד לשום כריתות, אימא כשר - כתב רחמנא 'וכתב'. אי כתב רחמנא 'וכתב', הוה אמינא למעוטי האי, דלא איהו קא כתיב לה, אבל יש לו שתי נשים, דאיהו קא כתיב לה, אימא כשר - כתב רחמנא 'לה' לשמה. וסיפא למה לי? הא קא משמע לן דאין ברירה".

אולם בסופו של דבר, אחרי כל הדרשות, אפשר לומר שבפסול אחד של אינו לשמה עסקינן. לפי זה, למסקנה לא יהיה שום הבדל בין גט שנכתב על ידי סופרים על מנת להתלמד לבין גט שנכתב על פי ציווי הבעל "לאיזו שארצה אגרש".

אך עיין בהמשך הסוגיה:

"אמר רב: כולן פוסלין בכהונה חוץ מן הראשון. ושמואל אמר: אף ראשון נמי פוסל. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: כל מקום ששנו חכמים גט פסול - פסול ופוסל... זעירי אמר: כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון. וכן אמר רבי אסי: כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון. ורבי יוחנן אמר: אף אחרון נמי אינו פוסל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל".

רב וזעירי מחלקים בין מקרי המשנה בנוגע לדין ריח הגט הפוסל מן הכהונה. מדבריהם יש לדייק שהמקרים שבמשנה אינם מעור אחד, ולא ראי גט שכתוב להתלמד כראי גט הכתוב "למי שארצה". לכן המקבלת גט הכתוב להתלמד כשרה לכוהן, ואילו המקבלת גט הכתוב "לאיזו שארצה" - פסולה. ברם, חילוק זה אומר דרשני. הרי שני הגטין פסולים מדין אינו לשמה, ומדוע גט מסוים שאינו לשמה פוסל לכהונה בעוד שגט אחר, הפסול מאותו דין, אינו פוסל לכהונה? ועוד יש להבין, במה נחלקו האמוראים בעניין זה.

הגדרת ריח הגט

והנה גרסינן ביבמות:

"בעא מיניה אביי מרבה: נתן לה (ליבמתו) גט ואמר 'הרי את מגורשת הימני, ואי את מותרת לכל אדם' מהו? גט יבמה דרבנן הוא: גט דמהני באשת איש מהני ביבמה, גט דלא מהני באשת איש לא מהני ביבמה, או דלמא אתי לאחלופי בגיטא? (=כלומר אם גט פסול זה אינו פוסל את היבמה לו ולאחיו, יטעו ויחשבו שגם גט כשר אינו פוסל?) [אמר ליה חיישינן דלמא אתי לאחלופי בגיטא]. מתקיף לה רבה בר חנן: אלא מעתה, יהיב לה ניירא בעלמא הכי נמי דפסלה? אמר ליה: התם לא פסיל בכהונה, הכא קפסיל בכהונה. דתניא: 'ואשה גרושה מאישה לא יקחו' - אפילו לא נתגרשה אלא מאישה לא יקחו. והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה" (דף נב.).

עולה מסוגיה זו כי הנותן לאשתו גט שכתוב בו "הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם" פסלה מן הכהונה, אף על פי שהגט פסול. אבל אם מסר לה נייר חלק ואמר לה "הרי את מגורשת" לא פסלה. ויש להבין מאי שנא.

ושמעתי בשם מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שריח הגט הפוסל מן הכהונה אינו אלא כשיש מעשה גירושין בלי חלות גירושין. אבל אם אין מעשה גירושין כלל, אזי אין שום ריח הגט, ואין האישה פסולה מן הכהונה. לכן ברור שאין שום ריח הגט כשנותן לאשתו נייר בעלמא, שהרי לא מסר לאשתו חפצא של גט, ולכן אין כאן מעשה גירושין כלל. אבל בכתב "הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם", הרי מסר לאשתו חפצא של גט. ואף על פי שאין חלות גירושין משום שהגט פסול, מכל מקום ריח הגט הפוסל מן הכהונה ישנו.

ועיין לקמן (גטין דף פו:): "הלכה כרבי אלעזר בגיטין. ורבי ינאי אמר: אפילו ריח הגט אין בו". ולפי הנ"ל יש לומר שלדעת רבי מאיר, הסובר עדי חתימה כרתי, אם עדים לא חתמו על הגט אין כאן חפצא של גט כלל. ושנינו בדף פא. "כתב לגרש את אשתו ונמלך - בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה. ובית הלל אומרים: אף על פי שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה".

במבט ראשון שיטת בית שמאי תמוהה: למה תיפסל האישה רק משום שנכתב הגט? אמנם דבריהם מתבארים לפי מה שביארנו בשם מו"ר זצ"ל בהזדמנות אחרת[1], שכתיבת הגט היא תחילת מעשה הגירושין, ולא רק הכשר לנתינת הגט. אם כן יש מקום לשיטת בית שמאי, שכתיבת הגט גורמת לריח הגט. אמנם בית הלל חולקים עליהם וסוברים שכתיבת הגט אינה אלא תחילת מעשה הגירושין, וכל עוד הגט לא ניתן, ולא נגמר מעשה הגירושין, לא שייך ריח הגט.

מחלוקת רב ושמואל

לאור הנ"ל יש לשוב ולעיין בשיטות השונות המובאות בסוגייתנו. נתחיל בשיטתו המחמירה של שמואל, הפוסל את כל המקרים שבמשנתנו מן הכהונה. בהסבר שיטתו אמנם אפשר לומר שלמסקנה אין שום הבדל בין המקרים השונים. בכולם יש חפצא של גט, הפסול משום שאינו לשמה. וכך גם מסתבר, שהרי התוכן של כולם הוא אותה "ספירת דברים" המבטאת את הכריתות בין הבעל לאשתו, וכולם לא נפסלו אלא משום שנכתבו שלא לשמה. לכן בכולם יש להגדיר את הנתינה כמעשה גירושין. ואף על פי שגטין אלו כולם פסולים, ואינם גורמים לחלות גירושין, מכל מקום מעשה הגירושין עצמו גורם לריח הגט הפוסל לכהונה.

רב, לעומתו, סובר שכולם פסולים לכהונה חוץ מן הראשון. שיטתו מתפרשת לאור החילוק שבראשית הסוגיה:

"'ונתן ספר כריתות בידה' - הוה אמינא למעוטי האיך קמא דלא עביד לשום כריתות, אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך, דעביד לשום כריתות, אימא כשר".

כלומר, במקרה הראשון הסופר כתב את הגט רק כדי ללמוד את מלאכתו, אבל לא כתב לשם גט בכלל. לא בחסרון לשם אישות מסוימת עסקינן, כי אם במסמך שנכתבו עליו מילים בעלמא, בלי שום כוונה ליצור גט. חילוק דומה מצאנו בעניין מגילת סוטה, למאן דאמר שאין מוחקים לה מן התורה (כלומר מספר תורה, אלא רק ממגילה נפרדת שבה כתובה פרשת סוטה לבדה - עירובין דף יג.):

"אמר רב נחמן בר יצחק: דילמא לא היא. עד כאן לא קאמר רבי אחי בר יאשיה התם (שמגילת סוטה שנכתבה עבור סוטה אחת כשרה לחברתה) אלא דאיכתיב מיהת לשום סוטה בעולם, אבל גבי תורה, דלהתלמד כתיבא, הכי נמי דלא".

ונראים הדברים שלדעת רב חילוק זה אינו מבטא רק חידוש גדול יותר, אלא הוא משקף הבדל הלכתי בגדר שני המקרים. כלומר: אם לא התכוון לכתיבת גט כלל ועיקר, אין מדובר בפסול צדדי של חסרון דין לשמה בגט זה, אלא שם גט חסר לגמרי, כי הכותב לא התכוון כלל לכתיבת גט, ורק כתב אותן מילים לשם מטרה אחרת. אם כן, לא בגט פסול עסקינן, כי אם במסמך שלא חל עליו שם גט כלל ועיקר. ממילא אין נתינת מסמך זה לאישה בגדר מעשה גירושין, שאין זה אלא כמסירת נייר בעלמא. לכן קבע רב שלא שייך בזה ריח הגט הפוסל לכהונה. אולם אם כתב את המילים לשם גט, אף על פי שלא נכתב לשמה, אז רב ושמואל תמימי דעים שפסלה מן הכהונה. והיינו משום שיש כאן חפצא של גט פסול, ויש במסירתו גדר של מעשה גירושין הגורם לריח הגט.

שיטת רבי יוחנן וזעירי

אבל זעירי ורבי יוחנן חולקים על זה וסוברים שגם גט שנכתב לשם אישה אחרת אינו פוסל לכהונה, למרות שהסופר כתבו לשם גט. ודבריהם צריכים ביאור. ונראה לפרש את שיטתם על פי דברי התוספות לעיל, שכתבו:

"ויש לומר דלא בעינן שליחות בכתיבה, ד'וכתב' לאו אבעל קאי אלא אסופר. והא דאמרינן לקמן (דף עא:) 'צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו' לאו משום שליחות, אלא משום דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה" (דף כב:).

כלומר, לשמה בגט אינו תלוי רק בכותב הגט ובכוונתו. כדי שהגט יהיה בגדר לשמה בעינן שהסופר יכתוב על פי ציווי הבעל. אולם דין זה אומר דרשני. למה כוונת הסופר תלויה בציווי הבעל? וכי הסופר אינו מסוגל לכוון לכתוב גט לשם האישה בלי שהבעל יצווהו על כך?

בהסבר העניין יש לומר שלשמה אינו דין צדדי המחייב כוונות מסוימות בשעת כתיבה. כתיבת הגט לשמה קשורה להגדרה הבסיסית של גט, שלפיה גט הוא ביטוי לדעת המגרש. לכן התוכן של הגט חייב לבטא את ניתוק הקשר בין הבעל לבין אשתו המסוימת. הגט הוא שטר המתייחס לביטול הקשר האישי והאינטימי בין הבעל לאשתו, וכל עוד אין הגט מכוון כלפי אישה זו, הוא אינו מתייחס לשום אישות מסוימת, ואינו בגדר ספר כריתות.[2] לפי הבנה זו דין "לשם האישה" אינו תנאי צדדי בחלות הגירושין, אלא דין מהותי בהגדרת הגט. לכן בלי ציווי הבעל אין הגט אלא מילים בעלמא. אם אין הבעל עומד מאחורי מילים אלו ומביע בהן את רצונו לגרש את אשתו, הרי המילים הן ריקות מתוכן. לכן קבעו זעירי ורבי יוחנן שגט שלא נכתב "לה - לשמה" אינו רק בגדר גט פסול, אלא אינו נחשב כלל לחפצא של ספר כריתות. וממילא מסירת מסמך זה אינה נחשבת למעשה גירושין, ואפילו ריח הגט אין כאן.

לפי הנ"ל, האמוראים חלוקים ביסוד דין לשמה. רב ושמואל הבינו שאמנם הכשר הגט תלוי בכתיבת הגט לשם האישה, וגט שנכתב שלא לשמה פסול, אך מכל מקום חפצא של גט יש כאן. רבי יוחנן וזעירי חולקים עליהם וסוברים שכתיבה לשם כריתות היא המגדירה את הגט. לדעתם, גם אם הגט כולו נכתב למהדרין לשם גט ועל פי ציווי הבעל, כל עוד אין הוא מתייחס לאישה זו לא קרינא ביה "ספר כריתות".

מחלוקת רבי יוחנן וזעירי

אולם רבי יוחנן וזעירי חולקים בנוגע למקרה האחרון, "לאיזה שארצה אגרש". הגמרא תולה את שיטת רבי יוחנן בכך שהוא סובר אין בררה: "ורבי יוחנן אמר: אף אחרון נמי אינו פוסל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל". סוגיית בררה היא אחת הסוגיות הקשות והמסובכות בש"ס, והיא מחייבת התייחסות נפרדת. לכן נדחה את עיקר הדיון בסוגיה זו לשבועות הקרובים. מכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן נייחד כמה שורות עוד השבוע לביאור מחלוקת זעירי ורבי יוחנן.

ההלכה של בררה קובעת שיש משמעות למעשה שנעשה בהווה על פי מה שיתברר רק בעתיד. באופן יותר ממוקד, כתיבת הגט בסוגייתנו "לאיזו אישה שארצה" נחשבת למעשה כתיבת גט לאישה מסוימת, דהיינו לאותה אישה שארצה לגרש בעתיד. אמנם זהות האישה תתברר רק ברגע שארצה, אך מכל מקום האישה הזאת קיימת גם עכשיו, ואין לנו אלא חוסר ידיעה בקשר לזהותה, דבר שיתברר לנו בעתיד. לפי שיטה זו, אין הבדל בין בירור על בסיס מה שהיה בעבר לבין בירור על פי מה שעומד להתרחש. לכן "לאיזו שארצה אגרש" דומה לאדם שיש לו שתי נשים ואחת מהן גנבה ממנו. אם הוא יכתוב גט לשם האישה שגנבה ממנו, הגט נחשב לחפצא של ספר כריתות לכולי עלמא (גם למי שסובר אין בררה): הגט הלוא נכתב לשם אישה מסוימת, שהרי יש רק אישה אחת שגנבה ממנו. ואף על פי שזהותה אינה ברורה לנו כעת, אין זה אלא חוסר ידיעה מצדנו.

מאידך, למאן דאמר אין בררה, אין ההווה מתפרש על פי העתיד. ואפילו אם נאמר שחוסר ידיעה על בסיס מה שעבר אינו חיסרון בדין לשמה, תלייה בעתיד שונה לגמרי: אם בעל יכתוב גט לאישה שירצה לגרש בעתיד, אם כן בשעת הכתיבה לא ציין שום אישה מסוימת, שהרי "העתיד עדיין", וכעת אין שום אישה מסוימת שירצה לגרש בעתיד. כלומר: לא בחוסר ידיעה גרידא עסקינן, כי אם בהעדר מוחלט. כרגע אין אישה ש'ארצה לגרש בעתיד'. אם כן, לדעת רבי יוחנן הסובר שאין בררה, בשעת כתיבת הגט חסרה התייחסות לשם אישה ספציפית. הילכך אין גט זה נחשב לספר כריתות כלל, ואין בנתינתו אפילו ריח הגט. ממילא קבע רבי יוחנן שאף האחרון אינו פוסל לכהונה.

זעירי, לעומתו, הסובר שיש בררה, טוען שבעתיד יתברר שגט זה נכתב לשם אישה מסוימת. ולמרות שהגט פסול משום שבעינן "לה - לשמה", כלומר כוונה מבוררת בשעת הכתיבה, אין זה אלא פסול בעלמא. הילכך חל שם גט בשעת הכתיבה, ונתינתו מוגדרת כמעשה גירושין. לכן זעירי הסיק שיש בזה ריח הגט הפוסל מן הכהונה.

לשיעור הבא:
הרב יאיר קאהן
גיטין כה.-כו. - דין ברירה
 
מקורות
1. ללמוד את כל הסוגיה מדף כה. "ור' יוחנן אמר... " עד המשנה בדף כו. עם פירוש רש"י.
2. עירובין דף לז: "תנאי היא... לכשיבקע", תוספות ד"ה אלא מעתה.
3. רמב"ן דף כה:, "וזה הכלל שאני אומר בברירה" עד "והוא שיתלה במעשה".
שאלות הכנה
1. מה ההבדל בין ברירה לתנאי?
2. מהי סברת ההבחנה בין תולה בדעת עצמו לבין תולה בדעת אחרים בנוגע לדין ברירה?
3. איך הבין הר"י (תוספות בעירובין) את השיטה שאין ברירה?