כוהן אונן

התורה אוסרת על כהן גדול להפסיק את עבודתו ולצאת מן המקדש במקרה שמת אחד מקרוביו: "ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא, ומן המקדש לא יצא, ולא יחלל את מקדש א-לוהיו" (ויקרא כ"א, יא-יב). כיוון שציווי זה נאמר דווקא לכהן גדול, מסיקה הגמרא (זבחים טז ע"א) שבכהן הדיוט הדרישה היא הפוכה: במקרה שמת אחד מקרוביו - אסור לו להמשיך לעבוד, ועליו לצאת מן המקדש. עבודת המקדש צריכה להיעשות מתוך שמחה ורוממות רוח, ואדם השרוי באבל ובעצבות אינו מתאים לעבודה זו (למעט כהן גדול, שעבודתו חיונית במיוחד, ולכן עליו להמשיך לעבוד חרף מצבו הנפשי).

הראשונים (ביומא יג ע"ב) נחלקו במקרה שבשורת האיוב הגיעה לאוזניו של הכהן בשעה שעבד במקדש. לדעת רש"י - כהן כזה יסיים את העבודה שהוא עסוק בה, ורק אחר כך יצא מן המקדש; ואילו תוס' סבור שעל הכהן לצאת מייד מן המקדש, ולא להמשיך לעבוד אפילו רגע אחד, כיוון שעבודתו מחוללת.

לרמב"ם (הל' ביאת מקדש ב', ו) ישנה שיטה מחודשת בעניין זה: כהן כזה יפסיק מיד את עבודתו, אולם אסור לו לצאת מן המקדש. הראב"ד תמה על כך: אם עליו להתאבל ולא לעבוד - מדוע אסור לו לצאת מן המקדש? איזו תועלת תצמח מהישארותו במקדש אם אסור לו לעבוד?

ה"כסף משנה" מתרץ, שאין כוונת הרמב"ם לומר שכהן אונן לא יצא כלל מן המקדש, אלא רק שעליו להישאר במקדש עד שמישהו ישלים את העבודה שאותה התחיל, כדי שלא ייראה כמזלזל בעבודה.

הדבר מתקשר לדברי הרמב"ם בהקשר אחר. הרמב"ם כותב (שם, ה), שאסור לכהן (שאינו אונן) לצאת מן המקדש בשעת העבודה, ואם עשה כן - חייב מיתה. איסור זה נלמד ממה שנאמר לאלעזר ולאיתמר לאחר מות נדב ואביהוא אחיהם, "ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו". הרמב"ם מפרש את הפסוק: "לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים". הרמב"ם מבין, אפוא, שמוקד האיסור הוא בכך שהכהן נוטש את העבודה בבהלה, ומראה שמשהו אחר חשוב לו יותר ממנה.

כהן ששמע שמת לו מת באמצע העבודה, נקלע אפוא למצב בעייתי: מצד אחד - אסור לו להמשיך לעבוד אפילו רגע אחד, שהרי עבודתו מחוללת; מצד שני - ישנה בעיה לעזוב את העבודה בבת אחת, וליצור את הרושם שישנו משהו חשוב יותר מעבודת המקדש. הרמב"ם הציע אפוא פתרון יצירתי: הכהן יפסיק באחת את העבודה, אולם יישאר במקדש וידאג לכך שמישהו אחר ישלים אותה, ובכך יראה שהוא אינו נוטש את העבודה, אלא פשוט אינו נמצא במצב נפשי מתאים כדי לסיימה בעצמו.