דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף נ | כוהן גדול שמת

בסוגייתנו נידון מקרה בו הכהן הגדול מת לאחר ששחט את הפר; הגמרא מתלבטת האם הכהן המחליף רשאי להשתמש בדם הפר ששחט הכהן הראשון או שעליו לשחוט פר חדש. בגמרא נשאלת השאלה מדוע לא נפסל הדם מדין חטאת שמתו בעליה? מובאות לכך שתי תשובות: הראשונה היא שמכיוון שהפר מכפר על כלל הכהנים, הפר הינו קרבן ציבור, וקרבן ציבור לא נפסל במות אחד המתכפרים בו; השנייה היא שלא מדובר בקרבן ציבור אלא בקרבן שותפים; גם לדעה זו הקרבן לא נפסל במות אחד מהבעלים.

יחד עם זאת, רבי משה מקוצי מוכיח מהגמרא במסכת הוריות שבדרך כלל חטאת השותפים נפסלת במות אחד מהשותפים כמו במקרה של פר העלם דבר של ציבור שמת אחד מבית הדין המביאים אותו. אולם, הוא מסביר, פר של כהן גדול שונה:

א. הוא לא בא על חטא מסוים אלא הוא חלק מחובת היום ולכן אין הוא תלוי בהיות כל השותפים בחיים.

ב. השותפים בעניין זה הם שבט הכהונה; אף אם נאמר ששבט הכהונה אינו קרוי ציבור לעניין מסוים, מכל מקום הוא נחשב כציבור לעניין זה שציבור לא מתים.

בגמרא נאמר שלדעת רבי מאיר פר של כהן גדול נחשב כקרבן יחיד; מסיבה זו מתלבט רבי אלעזר האם הפר עושה תמורה כקרבן יחיד או שאינו עושה תמורה כקרבן שותפין. בגמרא מבואר כי בכל הנוגע לתמורה, הקרבן אינו נקבע על פי מי שהקדיש אותו אלא על פי מי שמתכפר בו. מסיבה זו יש לברר האם שאר הכהנים מתכפרים בקביעותא – יש להם קרבן ממשי בקרבן, או שהם מתכפרים מקופיא, כפרתם אינה עיקרית והם רק טפלים לכהן הגדול.

קביעה זו שכל הכהנים שותפים בפר, סותרת את האמור במסכת מנחות (דף יט ע"א), שהכהן הגדול נחשב כבעלים של הפר ומסיבה זו עליו לשחוט אותו. יתכן להסביר כי מבחינה ממונית אכן הכהן אינו הבעלים של הפר, אולם מכיוון שבקדשים הגדרת הבעלים (תוספות במסכת מנחות דף צב ע"ב ד"ה הא) היא מעצם הזיקה לקרבן, על כן כשם שזקני בית דין נקראים בעלים של קרבן שמובא על עבודה זרה – על אף שאינו מובא מכספם וזאת משום שהם גרמו לחטא, כך הכהן הגדול נחשב לבעלים של הפר עקב זיקתו אליו, שהרי סוף סוף הוא הובא 'משלו'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)