כוונה בקריאת שמע והלכות קריאת שמע

בגמרא ניתן למצוא מספר רב של סוגיות העוסקות במקומה של כוונה בהלכה. חכמים דנים בצורך בכוונה מתאימה בהקשר לקרבנות, לגטין ולכתיבת ספרי תורה, מזוזות ותפילין. בנוסף, הגמרא דנה בשאלה אם ישנו צורך בכוונה מיוחדת בזמן קיום מצוות בכלל.

 

בפרק זה, נעסוק בשאלה אם קריאת שמע צריכה להיאמר בכוונה, ואם כן, מהי הכוונה המיוחדת הנדרשת כאן. כמו כן נסקור בקצרה הלכות הנוגעות לקריאת שמע.

המשנה (ברכות פ"ב מ"א) מלמדת:

 

היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא ואם לאו לא יצא.

 

הגמרא (ברכות יג ע"א–ע"ב) דנה בטיב הכוונה שנדרשת על פי המשנה, ומביאה שתי פרשנויות:

 

שמע מינה: מצוות צריכות כוונה! מאי אם כוון לבו – לקרות. לקרות? והא קא קרי! בקורא להגיה.

 

על פי הסברה הראשונה, המשנה קובעת כי כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע, יש לקרוא בכוונה הראויה, בדיוק כפי שיש לקיים את כל המצוות כולן מתוך כוונה. כך נוסח העיקרון "מצוות צריכות כוונה". הגמרא ממשיכה ומעלה סברה נוספת לפיה אין צורך בכוונה מיוחדת כדי לצאת ידי חובה אך לכל הפחות חייבת להתקיים מידה בסיסית של כוונה לקרוא קריאת שמע, ולכן אפילו קריאה לצורך הגהה, אם נעשתה מתוך כוונה גם לקרוא קריאת שמע, מספיקה כדי לצאת ידי חובה. הראשונים מציעים פרשנויות שונות למושג "לקרות" בניגוד למושג "להגיה".

 

רש"י (ברכות יג ע"א) למשל, מסביר שמי שקורא רק כדי למצוא טעויות או פגמים בכתב לא עושה זאת מתוך כוונה לקרוא את הטקסט ממש, ולכן לא יוצא ידי חובה. במילים אחרות, אפילו אם "מצוות אינן צריכות כוונה", עדיין יש צורך להתכוון לעשות את המעשה עצמו, ובמקרה זה "לקרות" קריאת שמע. תוספות (ד"ה הקורא) חולקים על דעה זו, וגורסים ש"להגיה" מתייחס לאיכות הקריאה. "כוון לבו – לקרות" פירושו קריאה נכונה, בהגייה מדוייקת. אם כן, תוספות מחזיקים כי פירוש הביטוי "מצוות אינן צריכות כוונה" הוא שאין צורך בשום רמה של כוונה כלל, כל עוד כל מילה נקראת כראוי על פי כל כללי הדקדוק. לסיכום, בעוד רש"י דורש לכל הפחות רמה בסיסית של כוונה לעשות את מעשה המצווה עצמו, אך לאו דווקא כוונה לצאת ידי חובה, תוספות סוברים שכל עוד המעשה נעשה בצורה נכונה וראויה, המצוות המתקיימת.

 

לשאלה זו, אם למאן דאמר "מצוות אין צריכות כוונה" כוונה משפיעה על קיום המצווה, יש השלכה מעניינת נוספת. הראשונים דנים בשאלה אם כוונה מפורשת שלא לצאת ידי חובה אכן מונעת מהאדם לצאת ידי חובה. הריטב"א (ראש השנה כח ע"א) לדוגמה, סובר כי "אפילו עומד וצווח נמי איני רוצה לצאת... לשום מצווה – יצא". רבינו שמואל (שדבריו מובאים בתלמידי רבינו יונה, ברכות ו ע"א) חולק על דעה זו. ככל הנראה, בעוד אין צורך בכוונה כדי לצאת ידי חובה, עדיין על פי חלק מן הדעות יש לכוונה משמעות במקרה שבו לאדם יש כוונה מוצהרת שלא לצאת ידי חובה.

 

בשאלת הכוונה בקיום מצוות מתקיים דיון נרחב המופיע מספר פעמים בגמרא (ראה פסחים קיד ע"ב וראש השנה כח ע"א). האמוראים, כמו גם הראשונים והאחרונים, דנים בנושא זה בהרחבה. חלק מן הראשונים (רי"ף, ראש השנה ז ע"ב; רא"ש, ראש השנה פרק ג סימן יא; בה"ג) פוסקים כי מצוות אכן צריכות כוונה חיובית, כדעה הראשונה בסוגייתנו, אך אחרים חולקים על דעה זו (רב האי גאון; רשב"א, ראש השנה כח ע"ב; הרא"ה).

 

חלק מן הראשונים מבחינים בין סוגים שונים של מצוות. הרמב"ם לדוגמה, מבחין בין מצוות שופר (הלכות שופר פ"ב ה"ד), מצווה שאכן צריכה כוונה מיוחדת לבין אכילת מצה (הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ג). ככל הנראה הרמב"ם מבחין כאן בין מצוות שאינן דורשות מעשה פעיל, כמו בשמיעת שופר, ששם יש צורך בכוונה מיוחדת, לבין מצוות שבהן אנו נדרשים לבצע פעולה ממש, כמו אכילת מצה, ששם אולי אין צורך בכוונה מיוחדת (מגיד משנה, הלכות שופר). אחרים (תלמידי רבינו יונה, ברכות ו ע"א) מסבירים שאפילו מי שסובר שמצוות לא צריכות כוונה, סובר כך משום שהמעשה של קיום המצווה גלוי וברור. לעומת זאת, מצוות שנעשות בדיבור צריכות כוונה כדי שיהיו בגדר "מעשה מצווה".

 

על כל פנים, הגמרא שהבאנו לעיל מציגה שתי פרשנויות לביטוי "כיוון לבו", התלויות בשאלה הרחבה יותר אם מצוות צריכות כוונה או לא.

 

הגמרא ממשיכה ומביאה שלוש דעות נוספות. לפי רבי עקיבא יש לומר את הפרשה הראשונה של שמע כולה בכוונה. רבי אליעזר ורבי יאשיה סבורים לעומת זאת שיש צורך בכוונה עד "על לבבך". ולבסוף, רבי מאיר סובר שיש צורך בכוונה רק בקריאת הפסוק הראשון של "שמע ישראל".

 

הראשונים חלוקים בהבנתם את גמרא זו. האם החכמים האמינו שמצוות צריכות כוונה, ורק דנו בשאלה איזה חלק של קריאת שמע נחשב למצווה עצמה? או שאולי החכמים מחזיקים שמצוות אינן צריכות כוונה, אך סוברים שבמקרה של קריאת שמע יש צורך בכוונה מיוחדת?

 

לדעת הרמב"ן (מלחמות ה', ראש השנה ז ע"א) חכמים אלה כולם סוברים שמצוות צריכות כוונה. כך ניתן להבין כי רבי מאיר קובע שהפסוק הראשון של "שמע ישראל" צריך להיאמר בכוונה משום שמדאורייתא קריאת שמע כוללת רק פסוק זה. רבי עקיבא לעומתו מאמין כי הפרשה הראשונה כולה כלולה במצווה דאורייתא. אם כן על פי פרשנות זו, רבי אליעזר ורבי יאשיה סבורים כי מדאורייתא יש לומר עד "על לבבך".

 

הרשב"א (ברכות יג ע"ב) לעומת זאת, סובר שאמנם מצד ההלכה מצוות אינן צריכות כוונה, אך חכמים התייחסו כאן לסוג אחר של התכוונות.

 

ואין דבר זה תלוי באידך דמצוות צריכות כוונה, דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים. אבל כאן צריך כוונת העניין – כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמיים בהסכמת הלב... והטעם שבשאר מצוות שהן מצוות עשה כל שעשה מצוותו אף על פי שלא נתכווין לה הרי קיים מצוותו, אלא שאין זה מן המובחר... אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים או סדור שבחים, אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים.

 

על פי הרשב"א, בעת קריאת שמע יש לכוון גם "כוונת העניין... כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים בהסכת הלב", ולא רק לכוון לצאת ידי חובה, שכן זהו לב לבה של תפילה זו.

באשר השאלה העקרונית אם מצוות צריכות כוונה, השולחן ערוך (סימן ס סעיף ד) קובע בבירור:

 

יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה, וכן הלכה.

 

המשנה ברורה (סימן ס ס"ק י) מביא את המגן אברהם, הקובע כי עקרון זה על פיו מצוות צריכות כוונה, תקף רק לגבי מצוות מדאורייתא. לפסיקה זו חשיבות רבה שכן ממנה עולה שמי שעשה מצווה אך ללא הכוונה הראויה לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולעשותה. בפרק ה עסקנו בשאלה אם הפסוק הראשון של קריאת שמע הוא לבדו מדאורייתא או לחלופין הפרשה הראשונה, או שתי הפרשות הראשונות או אפילו כל שלוש הפרשות על פי דעות מסויימות. המשנה ברורה מביא גם את דברי ביאור הגר"א (סימן תפט) שמהם ניתן להבין שכל המצוות צריכות כוונה, מצוות מדאורייתא ומדרבנן כאחד. המשנה ברורה מסכם ואומר שמי שלא עשה מצווה בכוונה צריך לחזור עליה, אבל בלי ברכה שכן "ספק ברכות להקל".

 

אם כן, האם יש צורך בכוונה מפורשת לצאת ידי חובה, או שאולי ניתן להניח שמי שקורא קריאת שמע, או מקיים כל מצווה אחרת, בהכרח עושה זאת מתוך כוונה ראויה ולו רק בשל העובדה שעשה את המעשה המסויים?

 

יש המסיקים מפתיחתה של מסכת זבחים (ב ע"ב) שבדיוק כפי שיש להביע בקול ובפירוש את הכוונות בעת נתינת גט, כך גם יש לקיים את כל המצוות מתוך כוונה לצאת ידי חובה. בין היתר על סמך רעיון זה, התפתח המנהג לומר "הנני מוכן ומזומן" או "לשם ייחוד" לפני מצוות שונות, כדי להביע מפורשות את הכוונה לקיים את המצווה ולצאת ידי חובה ולא רק לעשות את המעשה עצמו.

 

החיי אדם (כלל סח סעיף ט) לעומת זאת, כותב כי יש לחזור על מצווה רק אם עולה חשש שהיא נעשתה שלא בכוונה הראויה. אולם, מי שקורא קריאת שמע או מתפלל שמונה-עשרה כחלק מהתפילה, או שומע תקיעת שופר או קריאת מגילה בבית הכנסת, בוודאי עושה זאת מתוך כוונה לצאת ידי חובה. במילים אחרות, ההקשר מעיד על הכוונה. המשנה ברורה סובר כך אף הוא.

 

הרב יחזקאל לנדאו (1713–1793), בספרו נודע ביהודה (מהדורא קמא יו"ד סימן צג), מתקדם צעד נוסף בעקבות סברה זו, וקובע כי כשם שקרבנות אינם צריכים כוונה, "סתמא לשמן עומדים" – מן הסתם קרבנות מובאים בכוונה לצאת ידי חובה, כך גם "מצוות שלנו קדשים נינהו... וסתמא לשמן עומדים". על כן הנודע ביהודה מבקר בצורה חריפה את המנהג לומר "לשם יחוד" לפני קיום מצוות.

 

לגבי השאלה אם יש צורך בכוונה מיוחדת לקבלת עול מלכות שמיים בזמן קריאת שמע, השולחן ערוך (סימן ס סעיף ה) מוסיף:

 

הקורא את שמע ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כוון לבו, אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע, יצא, והוא שכוון לבו בפסוק ראשון.

 

האחרונים (משנה ברורה ס"ק יא; ערוך השולחן סעיף ז), קרוב לוודאי על סמך המובא בהמשך בשולחן ערוך (סימן סג סעיף ד), מסבירים שכאן, בסימן ס, התייחס השולחן ערוך לקבלת עול מלכות שמיים בלבד. המשנה ברורה כותב שאמנם יש צורך לכוון לצאת ידי חובה לאורך קריאת שמע כולה, אך כוונה זו מעכבת רק בפסוק הראשון.

 

בנוסף לכוונה לצאת ידי חובת מצוות קריאת שמע, החיי אדם (כלל כא סעיף טו) קובע שיש גם לכוון לצאת ידי חובת מצוות זכירת יציאת מצרים בקריאת הפרשה שלישית של קריאת שמע. למעשה, במספר קהילות היה נהוג שהרב קורא את הפרשה בקול רם, כדי לעורר בקהל את הכוונה הראויה (דעת תורה סימן סא סעיף ג).

הגמרא (ברכות יג ע"ב) מספרת כי רבי יהודה הנשיא נהג לכסות את פניו בעת שקרא את הפסוק הראשון של קריאת שמע, כדי לקבל עליו עול מלכות שמיים. השולחן ערוך (סימן סא סעיף ד) מביא את המנהג לקרוא את הפסוק הראשון של קריאת שמע בקול רם, גם כן במטרה לעורר את הכוונה הראויה.

 

במה אם כן יש למקד את המחשבות וכיצד יש לכוון בזמן קריאת הפסוק הראשון של קריאת שמע?

 

כמובן שיש לשים לב למשמעותה של כל מילה ומילה: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד". מעבר לכך, הגמרא (ברכות יג ע"ב) אומרת:

 

תניא, סומכוס אומר: כל המאריך באחד – מאריכין לו ימיו ושנותיו. אמר רב אחא בר יעקב: ובדלי"ת. אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. רבי ירמיה הווה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא חזייה דהווה מאריך טובא [באחד]. אמר ליה: כיוון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת.

 

מכאן לומדים שיש להאריך את החי"ת שבמילה "אחד", שכן צורת האות מרמזת לשמיים ולארץ (מנחות כט ע"ב). כמו כן, יש להאריך בהגיית הדל"ת במילה "אחד", אות המרמזת על ארבע רוחות השמיים, שעל כולן מולך הקב"ה (שו"ע סימן סא סעיף ו).

 

הערוך השולחן כותב על פי רש"י (צפניה ג', ט), שיש לכוון לאחדותו ולייחודיותו של הקב"ה. אחרים סבורים שיש לכוון למסירות על קידוש השם.

 

באשר לשם השם, השולחן ערוך (סימן ה סעיף א) כותב שככלל, כשמבטאים את שם השם בזמן אמירת ברכות, יש לכוון למשמעותן של ארבע אותיות שם השם בהגייתן המדויקת, שכן יש בכך ביטוי לאדנותו של הקב"ה. נוסף על כך, יש לכוון למשמעות צירוף האותיות, המרמז לעבר (היה), להווה (הווה) ולעתיד (יהיה), כלומר נצחיות האלוקות. בשולחן ערוך גם נכתב כי בעת שמבטאים את המילה "אלוקינו" יש לכוון לתקיפותו, וכוחו הבלתי מוגבל של הקב"ה.

הגר"א (או"ח סימן ה, ד"ה יכוון) כותב שמעיקר העניין יש לכוון רק להגייה נכונה של השם, ולא לאופן שבו השם נכתב. אולם בעת קריאת שמע, שבה השם המפורש מופיע פעמיים, יש לכוון לשתי רבדי המשמעות.

 

כפי שהזכרנו לעיל, מי שלא כיוון לקבל עול מלכות שמיים בעת שקרא את הפסוק הראשון של קריאת שמע, צריך לחזור ולקרוא את קריאת שמע כולה. אולם באחרונים מצאנו גם התייחסות לדברי הגמרא (ברכות לג ע"א) הבאים:

[האומר] מודים מודים – משתקין אותו. אמר רבי זירא, כל האומר שמע שמע – כאומר מודים מודים דמי.

 

במילים אחרות, אין לחזור בקול רם ובפרהסיה על הפסוק (או על צמד המילים) שמע ישראל, שכן מנהג זה מרמז על אמונה בקיומן של שתי רשויות וכפירה באחדות האל. על כן כשיש לחזור על קריאת שמע, אין כל בעיה לעשות זאת בתפילה ביחידות, אבל כשמתפללים בציבור, יש לקרוא את קריאת שמע השנייה בלחש, כדי להימנע מבעיה זו המתוארת בגמרא (ראה משנה ברורה סימן סא ס"ק כב).

 

כפי שאמרנו בפרק ה, הפסוק "ברוך שם כבוד" נאמר בלחש אחרי הפסוק הראשון של קריאת שמע. הלבוש (ראה מגן אברהם סימן סא ס"ק יא) כותב שמי שמשמיט את הפסוק "ברוך שם כבוד", או אומר אותו בלי כוונה הראויה, חייב לחזור ולקרוא קריאת שמע. המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן סא סעיף יג) לעומת זאת, מסכים עם דעתו של בעל שלטי הגיבורים ועם דעתו של הב"ח, הפוסקים שמי שלא אמר "ברוך שם כבוד" לא צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע. פסיקה זו מסתמכת על דברי הגמרא (ברכות יג ע"א) שהובאו לעיל, לפיהם מי שקרא בתורה את הפסוקים של קריאת שמע יצא ידי חובה, ובוודאי גם ללא אמירת "ברוך שם כבוד" שלא מופיע בתורה. ערוך השולחן (סימן סא סעיף ו) פוסק כך אף הוא, אך כותב שמי שלא התחיל עדיין לקרוא את הפרשה הראשונה של קריאת שמע, צריך לחזור על "ברוך שם כבוד" בכוונה (ראה משנה ברורה סימן סג ס"ק יב).

 

בגמרא (ברכות י ע"א) נקבע להלכה כבית הלל, שמותר לקרוא קריאת שמע בעמידה או בישיבה. אולם בזמן שאדם בדרך, בין אם בהליכה ברגל או ברכיבה על בעל חיים למשל, יש לעצור בזמן קריאת הפסוק הראשון של קריאת שמע, כדי שיוכל לכוון כראוי לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. כמו כן יש להימנע מלסמן בידיים או לרמוז בדיבור בזמן קריאת הפרשה הראשונה, שכן יש בכך לפגום בריכוז ובכוונה השלמה לקבל עול מלכות שמיים (שו"ע סימן סג סעיף ו).

 

אין לקרוא קריאת שמע בשכיבה על הגב או על הבטן (ברכות יג ע"א, שולחן ערוך סימן סג סעיף א), מכיוון שיש בכך חוסר כבוד למצווה. מי שאינו מסוגל לשבת צריך להשתדל לפחות לשכב על צדו.

 

הגמרא גם אומרת (ברכות טו ע"ב) כי "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנום". לכן עוסק השולחן ערוך (סימן סא סעי' יד–כג) בהרחבה באופן שבו יש לדייק דיוק מירבי בהגיית המילים של קריאת שמע. לדוגמה, יש להגות כל אות ואות ולהגות כל מילה כראוי מבלי לחבר מילים סמוכות. יתרה מזאת, ר' יוסף קארו (סימן סא סעיף כד) אף קובע כי יש לקרוא קריאת שמע בטעמי המקרא. הרמ"א כותב שבקהילות אשכנז לא נהגו לקרוא קריאת שמע בטעמים, אולם המדקדקים מחמירים לקרוא כך בכל זאת.

 

בשולחן ערוך (סימן סב סעיף ג) גם נפסק כי לכתחילה יש לקרוא קריאת שמע בקול רם, אך גם אם לא השמיע את המילים לאוזניו, יצא ידי חובה כל עוד המילים נהגו כראוי.

 

יש לקרוא את הפסוקים ואת הפרשות של קריאת שמע כסדרן (ברכות טז ע"ב). הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"ב הל' יא) והשולחן ערוך (סימן סד סעיף א) כותבים שבדיעבד מי שקרא קריאת שמע שלא כסדר הפרשות, עדיין יצא ידי חובה.

 

מי שטעה בקריאת אחד מן הפסוקים, צריך לחזור ולקרוא מראש הפסוק. אם הוא אינו בטוח היכן נפלה הטעות, עליו לחזור לראש הפרשה (סימן סד סעיף ב).

 

לבסוף, הבה"ג (ראה רא"ש, ברכות פרק ג סימן יד) כותב שמי שנכנס לבית הכנסת ומצא את הציבור בקריאת שמע, צריך לקרוא עמם את הפסוק הראשון. השולחן ערוך (סימן סה סעיף ב) מביא הלכה זו, ומסביר כי יש לנהוג כך כדי שלא יראה כאילו הוא מסרב לקבל עליו עול מלכות שמיים עם חבריו. הערוך השולחן (סימן סה סעיף ו) כותב שנהוג במקרה כזה לקרוא את הפסוק הראשון של קריאת שמע, ואפילו לכרוע בזמן שהקהל אומר "ואנחנו כורעים" ב"עלינו לשבח", אפילו אם הוא נמצא באמצע פסוקי דזמרה, אבל לא באמצע ברכות קריאת שמע.