כוונה והסחות דעת בזמן התפילה

מעבר לכוונה הכללית שנדרשת בקיום מצוות ("מצוות צריכות כוונה"), קריאת שמע ותפילת שמונה-עשרה (ראה פרק ט), מעצם יסודן, מצריכות רמה גבוהה יותר של כוונה ואף סוג אחר של כוונה, לעומת מצוות אחרות. בנוגע לקריאת שמע מובא בגמרא (ברכות יג ע"ב) שיש לכוון לקבל עול מלכות שמיים לכל הפחות בעת קריאת הפסוק הראשון של קריאת שמע. כיצד אם כן יש לכוון בתפילת שמונה-עשרה?

לכתחילה ברור שיש לשמור על כוונה לאורך תפילת שמונה-עשרה כולה, אולם ממספר מקורות שונים עולה כי בדיעבד, אפילו כוונה מינימלית מספיקה.

 

לדוגמה, השיבולי הלקט (עניין תפילה סימן יז) כותב כך:

 

ושמעתי מפי הר"ר יעקב מגוירציבורק נר"ו... שאף על פי שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מתכווין יש לומר שיצא ידי חובתו למאן דאמר תפלות כנגד תמידין תיקנום. דאמרינן בתחילת זבחים [זבחים ב ע"א] 'כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה... דאם נזבחו בסתמא כשרין ועלו לבעלים לשם חובה'. הכא נמי בתפילה יש לומר דאינו מתכווין הווי ליה כסתמא, ויצא ידי חובתו. מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף והיא מצווה מן המובחר ומובטח לו שאין תפילתו חוזרת ריקם כדכתיב 'תכין לבם תקשיב אזנך' [תהילים י', יז].

 

כמו כן, השיבולי הלקט מביא את דברי הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) שם נאמר:

 

אמר ר' חייא: רובא אנא מן יומיי לא כוונת... שמואל אמר: אנא מנית אפרוחיא ר' בון ב"ר חייא אמר: אנא מנית דימוסיא.

 

מעניין לציין כאן שרב אלעזר אזכרי (1533–1600), בעל ספר חרדים, בפירושו לירושלמי, מבין את הירושלמי באופן אחר ומסביר כי האמוראים מבטאים קושי מסוים להתרכז לאורך תפילת שמונה-עשרה כולה, אבל "חלילה שהקדושים הללו לא היו מכוונין".

 

המקורות שהבאנו לעיל תומכים בדעתו של המהר"ם מרוטנבורג, כפי שמובא בטור (או"ח סימן קא), לפיה מכיוון שבימינו רבים מתקשים להתרכז ולשמור על הכוונה הראויה במהלך כל התפילה, מי שהתפלל ללא כוונה, אפילו בברכה הראשונה של שמונה-עשרה, לא צריך לחזור ולהתפלל.

 

הרב חיים מוולוז'ין (1749–1821), תלמידו של הגאון מווילנא ומייסדה של ישיבת וולוז'ין, מציג תפיסה מרחיקת לכת של גישה זו (נפש החיים שער ג פרק ה):

 

לא זו בלבד שבמצוות מעשיות העיקר בהם הוא חלק המעשי אלא שגם במצוות התפילה שנקראת עבודה שבלב... העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דווקא כל תיבא ממטבע התפילה כמו שאמרו רז"ל בר"פ אין עומדין מקראי דחנה דכתיב בה 'רק שפתיה נעות' מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו... וברור הוא דלאו לענין לכתחל' ולמצו' בעלמ' הוא דאגמרוהו אלא גם לעכוב' דיעבד שאם הרהר תיבות התפילה בלב לבד לא יצא ידי חובת תפילה כלל.

הרב חיים מוולוז'ין לא מבהיר מהי עמדתו ההלכתית בנושא הכוונה בתפילה, אך הוא מציב טענה יסודית לפיה ההשפעה הרוחנית של התפילה מושגת באמצעות הבעת המילים ולא באמצעות הכוונה שיוצקים לתוכן. במילים אחרות, הרב חיים מוולוז'ין סובר לא רק שכוונה מינימלית מספיקה, אלא גם מיסודה תפילה היא "מצווה מעשית" ולא רק "עבודה שבלב". ללא ספק יש להבין דברים אלה על רקע התנגדותו של הרב חיים מוולוז'ין לחסידות ולהדגשה היתרה ששמים החסידים, לדעתו, על הכוונה.

 

דעה זו עומדת כמובן בניגוד למקורות אחרים, כמו למשל הגמרא בעירובין (סה ע"א), שממנה עולה כי לא רק שתפילה בכוונה עדיפה, הקב"ה אף מעניש את העולם על כך שישנם כאלה המתפללים ללא כוונה. בנוסף, הסמ"ק (מצווה יא), כמו פוסקים אחרים, מונה את התפילה כמצווה התלויה בלב.

 

על פי גישה זו, איזה סוג של כוונה נדרש, אפילו אם היא מועטה, בתפילת שמונה-עשרה?

הגמרא (ברכות ל ע"ב) אומרת:

 

רבי חייא בר אבא צלי והדר צלי. אמר ליה רבי זירא: מאי טעמא עביד מר הכי? אילימא משום דלא כוון מר דעתיה – והאמר רבי אליעזר: לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכווין את לבו – יתפלל, ואם לאו – אל יתפלל!

 

מהגמרא עולה כי לפני התפילה על כל מתפלל להעריך אם יוכל להתרכז ולכוון כראוי בתפילה, ואם לא עליו לדחות את התפילה. יתרה מזאת, מי שלא התפלל בכוונה הראויה צריך לחזור להתפלל פעם נוספת.

 

המאירי מביא דעה המסתמכת על גמרא זו לפיה מי שלא כיוון בתפילת שמונה-עשרה כולה לא יצא לידי חובה ועליו לחזור ולהתפלל שנית. מרבית הראשונים חולקים על דעה זו לאור גמרא אחרת (ברכות לד ע"ב):

 

המתפלל [שמונה-עשרה] צריך שיכווין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכווין בכולן – יכווין את לבו באחת; אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי: באבות.

 

ניתן אם כן להבין מגמרא זו שלכתחילה יש לכוון לאורך התפילה כולה אך בדיעבד מי שכיוון לפחות בברכה הראשונה יצא לידי חובה.

 

נראה כי גמרא זו סותרת את הסוגיה הקודמת שהבאנו, בה נדרשה כוונה לאורך התפילה כולה. התוספות (לד ע"ב), הריטב"א (לד ע"ב) והרא"ש (פרק ה סימן כד), מסבירים שהגמרא הראשונה שהבאנו (ברכות ל ע"ב) מתייחסת אף היא לברכה הראשונה של שמונה-עשרה בלבד, ולפיכך מי שכיוון בברכה הראשונה אך לא בברכות האחרות לא צריך לחזור ולהתפלל.

 

הסמ"ק (מצווה יא) מוסיף כי יש להשתדל לכוון גם בברכת "מודים". הבית יוסף (סימן ק"א) מקשה על המקור לקביעתו זו של הסמ"ק. אף על פי כן, כפי שציינו בפרק הקודם, נראה כי דרישת הגמרא לכרוע בברכת "אבות" ובברכת "מודים" נובעת משאיפה לעורר במתפללים כוונה מיוחדת דווקא בברכות אלה. על כן ניתן לומר כי הסמ"ק מסתמך על הגמרא עצמה.

 

השולחן ערוך (סימן קא סעיף א) פוסק כדעת התוספות והרא"ש וכותב:

 

המתפלל צריך שיכווין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכווין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיוון באבות, אע"פ שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל.

 

לסיכום, נראה שניתן להבחין בשלוש רמות של כוונה (ראה ריטב"א ברכות לד ע"ב). לכתחילה, יש לכוון לאורך התפילה כולה. מי שמתקשה בכך צריך לכוון לפחות בברכה הראשונה ובברכה השבע-עשרה (כלומר "מודים"), ומי שלא הצליח לומר אפילו את הברכה הראשונה בכוונה, צריך לחזור על תפילת שמונה-עשרה כולה.

הרמב"ם מחזיק בעמדה שונה מזו שתיארנו עד כה. במקום אחד (הלכות תפילה פ"ד ה"א) כותב הרמב"ם:

 

חמישה דברים מעכבין את התפילה אף על פי שהגיע זמנה, טהרת ידיים, וכיסוי הערווה, וטהרת מקום תפילה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.

 

מכאן עולה כי ללא הכוונה הראויה לא ניתן לצאת לידי חובת תפילה.

 

במקום אחר (פ"ה ה"ב) מוסיף הרמב"ם:

 

עמידה כיצד? אין מתפלל אלא מעומד... חולה... וכן הצמא והרעב... אם יש בו יכולת לכווין את דעתו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה...

 

גם כאן ניתן לראות כי הרמב"ם סובר שלכוונה מקום מרכזי ביותר בתפילה, עד כדי כך שאם אדם חש שאינו מסוגל להתרכז בתפילה ולכוון כראוי, עדיף שלא יתפלל כלל!

 

הרמב"ם (פ"ד הל' טו–טז) מוסיף וכותב:

 

כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה... כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה.

 

פעם נוספת מדגישים דברי הרמב"ם את חיוניותה של הכוונה לתפילת שמונה-עשרה, ואולם במקום אחר (פ"י ה"א) אנו מוצאים את הדברים הבאים:

 

מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך...

 

כאן פוסק הרמב"ם כדעת הגמרא (ברכות לד ע"ב) לפיה רק מי שלא כיוון בברכה הראשונה של שמונה-עשרה צריך לחזור על התפילה כולה. כיצד ניתן ליישב קביעה זו עם הדברים שהבאנו לפני כן ובהם הרמב"ם קובע שיש לשמור על כוונה לאורך כל התפילה?

 

הרב חיים הלוי סולובייצ'יק (1853–1918), בספרו "חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם" (הלכות תפילה פ"ד ה"א) מצביע על הסתירה לכאורה בין הלכה א בפרק ד ובין הלכה א בפרק י. הרב סולובייצ'יק מסביר שהרמב"ם מתייחס לשני סוגים שונים של כוונה. לכתחילה יש לכוון ולהבין את תפילת שמונה-עשרה כולה, אולם בדיעבד מי שכיוון בברכה הראשונה כבר יצא לידי חובה. יחד עם זאת, לאורך תפילת שמונה-עשר כולה יש לכל הפחות לשמור על ההכרה כי אנו עומדים בפני מלך מלכי המלכים. קריאה פשוטה של שמונה-עשרה ללא מודעות זו, לדעת הרמב"ם "אינה תפילה" (פ"ד הל' טו).

 

ניתן לומר כי שני סוגים אלה של כוונה מתקיימים זה לצד זה. מי שחסרה לו המודעות לכך שבתפילה אנו למעשה עומדים בפני ריבונו של עולם, פשוט לא התפלל כלל. לעומת זאת, מי שעמד מול הקב"ה בתפילה אך לא הצליח לכוון כראוי בברכה הראשונה של שמונה-עשרה, לכאורה התפלל אך עדיין צריך לחזור על התפילה כי ברכה זו מצריכה רמה גבוהה יותר של כוונה.

 

אם כן ניתן אולי להסביר לאור תפיסה זו את דבריו של המהר"ם מרוטנבורג שהובאו לעיל, לפיהם בימינו רבים מתקשים לכוון לאורך התפילה כולה ולכן גם מי שהתפלל ללא כוונה, ואפילו בברכה הראשונה, לא צריך לחזור ולהתפלל. על פי הרעיון של הרב חיים סולובייצ'יק, ניתן לומר שמי שקרא את הברכה הראשונה ללא כוונה למעשה התפלל אך לא לא התפלל שמונה-עשרה כיאה וכיאות ולכן אינו צריך לחזור.

 

החזון איש (גליונות על הרמב"ם) חולק על תפיסתו של הרב חיים סולובייצ'יק.

 

כפי שציינו כבר, השולחן ערוך (סימן קא סעיף א) פוסק כי מי שלא כיוון בברכה הראשונה של תפילת שמונה-עשרה צריך לחזור על התפילה כולה. הרמ"א מביא את דברי המהר"ם מרוטנבורג וקובע, בפסימיות מסוימת יש לומר, כי מכיוון שישנה סבירות גבוהה שגם בתפילה החוזרת המתפלל לא יצליח להתרכז ולכוון כראוי, אין טעם גם בתפילה החוזרת. המשנה ברורה (סימן קא ס"ק ד, והביאור הלכה) הוסיף שמי שהבין לפני חתימת הברכה הראשונה כי לא כיוון כראוי, צריך לחזור ולקרוא מ"אלוקינו ואלוקי אבותינו".

 

הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ג ז–ח) סובר כי על אף פסיקתו הברורה של השולחן ערוך אפילו ספרדים, שככלל הולכים על פי פסיקותיו, כבר נהגו לא לחזור ולהתפלל שמונה-עשרה. הרב עובדיה יוסף קובע כי בדיעבד יש לפסוק כדעת שיבולי הלקט שהבאנו לעיל, כי תפילות, כמו קרבנות המובאים "סתם" (ללא כוונה מפורשת), לא מעכבים וניתן לצאת כך לידי חובה.

 

הרב עובדיה יוסף אף מביא את דברי הרשב"א (שו"ת חלק א סימן תכג) בנוגע לערך שיש לתפילותיהם של אלה שאינם מסוגלים לכוון את הכוונות העליונות:

 

על עניין התפילה... הכוונות רבות ונחלקות למדרגות רבות זו לפנים מזו כפי רבוי הידיעות והשגות. מן הקטן שבאישים ועד משה רבינו עליו השלום. ולפי השגת כל אחד ואחד ימצא חן. והמדרגה הראשונה שבכוונות שכל ישראל עומדים עליה היא שהכל יודעים ומודים שיש אלוה יתברך מחוייב המציאות חידש העולם ברצונו כאשר רצה. ושנתן תורה לעמו ישראל בסיני תורת אמת וחוקים ומשפטים צדיקים. ולו אנחנו ולפניו נעבוד. ואליו נודה ולפניו נתפלל כי מאתו נמצא הכל. והוא המשגיח והמשקיף על מעשינו לגמול ולשלם שכר. ועל הכוונה הזאת יתפלל כל מתפלל בישראל. ואפילו מי שאינו יודע לכווין המילות ומחליף מילה במילה מקבל שכר על הכוונה הכללית. וחס ושלום למנוע מהתפלל כל מי שאינו יודע לכווין בכוונות שמכוונים אליהם גדולי החכמים... שאם אתה אומר כן נמצאו הקטנים והנשים ועמי הארץ נמנעים מן התפילה ומן המצוות. ולא אלו בלבד אלא אפילו כל המון ישראל זולתי אחד או שניים בדור.

 

הרשב"א סובר כי לכתחילה יש לכוון בכוונה הראויה לאורך כל התפילה כולה, אך זו דרישה נשגבה ורוב הציבור אינו יכול לעמוד בה ולכן כל אדם צריך להתפלל בכוונה כפי מידתו ויכולתו האישית.

בהמשך לדיון בחשיבותם של ריכוז וכוונה מתאימה בשעה שמתפללים שמונה-עשרה, נזכיר כאן בקצרה פעולות ומעשים שחכמים אסרו לעשות פן יסיחו את דעתו של המתפלל.

 

הגמרא (ברכות כג ע"ב) אומרת:

 

תנו רבנן: לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל... אמר שמואל: סכין, ומעות, וקערה, וכיכר [לחם] הרי אלו כיוצא בהן.

 

רש"י מסביר: "שאין דעתו מיושבת עליו בתפילה, שהרי לבו תמיד עליהן שלא יפלו מידו". כך גם המשנה ברורה (סימן צו ס"ק ד) מביא את הברכי יוסף שכתב כי אין להחזיק תינוק בזמן התפילה כדי שלא יסיח את דעתו.

 

הט"ז (ס"ק א) כותב בשם חמיו, הב"ח, שמי שהתפלל ובידו דבר מה שעשוי להסיח את דעתו, לא יצא לידי חובה אפילו בדיעבד, וחייב לחזור ולהתפלל שמונה-עשרה. אולם הט"ז גם כותב שלהלכה נתקבלה דעתם של אלה שסברו שבמקרה כזה אין הכרח לחזור על התפילה. מסיבה זו יש להסיר ארנקים, תיקים, מצלמות וחפצים אחרים התלויים על הכתף או הצוואר לפני התפילה, אך מי שחושש שמא חפציו ינזקו או יגנבו אם יניח אותם, רשאי להתפלל כשהוא מחזיק אותם (משנה ברורה סימן צו ס"ק ו).

 

לכתחילה גם חיילים צריכים להניח את נשקם לפני תפילת שמונה-עשרה. ראשית, הנשק עשוי להסיח את דעתם, שנית עצם נוכחותו של כלי נשק עשויה להוות בעיה נוספת.

 

במכילתא מובא:

 

'מזבח אבנים תעשה לי... כי חרבך הנפת עליה' וגו'. מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר, המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך.

 

יתרה מזאת, הגמרא (סנהדרין פב ע"א) אומרת:

 

'ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו' – מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש.

 

אין להשתמש בחרב או בכלי נשק כלשהו לבניית המזבח ואין להכניס כלי נשק לבית המדרש.

 

דברי הגמרא אינם מובאים ברמב"ם ובטור, אך האורחות חיים (הלכות בית כנסת אות ז) כותב בשם המהר"ם מרוטנבורג, שאין להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה שכן תפילה מאריכה שנותיו של אדם ואילו הסכין מקצרן. הוא מביא את הגמרא (ברכות נד ע"א) האומרת "לא יכנס להר הבית באפונדתו" כמקור לדבריו. השולחן ערוך (סימן קנא סעיף ו) פוסק כך להלכה.

 

האחרונים דנו בשאלה אם האיסור על הכנסת סכין (או כל כלי נשק אחר) לבית הכנסת נובע מקדושת בית הכנסת או מההלכות הנוגעות לתפילת שמונה-עשרה.

 

מחד גיסא, האורחות חיים מביא הלכה זו בחלק העוסק בהלכות בית הכנסת ולא בהלכות תפילה. השולחן ערוך אף הוא מביא הלכה זו במסגרת הלכות קדושת בית כנסת וכותב "ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך", דברים שמהם ניתן להבין כי האיסור קשור לבית הכנסת עצמו ולאו דווקא לתפילת שמונה-עשרה. מאידך גיסא, טעם האיסור, שהסכין מקצר את שנותיו של אדם, שייך גם למי שמתפלל ביחידות.

 

הרב אליעזר ולדנברג, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן יח), דן בשאלה זו לעומק ומסיק לבסוף כי לכתחילה אסור להיכנס לבית הכנסת ואפילו אסור להתפלל עם כלי נשק. אם אין אפשרות להשאיר את כלי הנשק מחוץ לבית הכנסת יש לכל הפחות לפרוק אותו או לכסותו. ואולם בעתות חירום או למשל כאשר חייל נמצא בפעילות אבטחת יישובים, הוא בוודאי רשאי להתפלל ואף להיכנס לבית הכנסת כשהוא נושא את נשקו. כמו כן, חייל שחושש שמא נשקו יגנב או שלא יוכל להתרכז בתפילה אם לא ישא את נשקו, רשאי להתפלל כך.

 

חכמים ראו חשיבות אדירה בהימנעות מהסחות הדעת בשעת התפילה, עד כדי כך שלעתים התירו פוסקים להקל בהיבטים אחרים של התפילה. לדוגמה, בפרק יז דנו במקרה של אדם הרוכב על חמורו ודעתו תוסח אם ירד מחמורו כדי להתפלל. במקרה כזה, למדנו כי מותר להתפלל בישיבה כדי להימנע מלהתפלל בהיסח הדעת וללא כוונה.

 

כך גם המגן אברהם (ס"ק ג) מביא את דברי הספר חסידים לפיהם מי שרואה ספר קודש נופל ארצה בזמן תפילת עמידה רשאי לעקור ממקומו כדי להרים אותו אם הוא סבור שדעתו תוסח ולא יוכל להמשיך להתרכז בתפילה. לבסוף, מי שרואה תפילין שעומדות ליפול או שלא מונחות במקום ראוי ודעתו מוסחת עקב כך, רשאי להפסיק בתפילתו ולהניח אותם במקום אחר, אך אינו רשאי לדבר.