כוונת הכופה

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

חולין לא – כוונת הכופה

הגמרא (לא.-לא:) דנה באריכות במחלוקת רב ורבי יוחנן בדין נדה שטבלה באונס, האם טבילה זו מועילה להתיר אותה לבעלה. לקראת סוף הדיון מבררת הגמרא מהי המציאות של נדה שטבלה באונס:

"היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה?
אילימא דאנסה חבירתה ואטבלה, כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא!
ועוד, בתרומה נמי אכלה דתנן: החרשת, והשוטה, והסומא, ושנטרפה דעתה, אם יש להן פקחות מתקנות אותן - אוכלות בתרומה!
אמר רב פפא: לר' נתן - שנפלה מן הגשר, ולרבנן - שירדה להקר."

הגמרא מציעה בתחילה להבין, כפשט הביטוי "נאנסה", שמדובר בנדה שהוטבלה בכוח על ידי חברתה. הגמרא דוחה הבנה זו משום שבמקרה כזה כולם יודו שהטבילה כשרה, שהרי "כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא". כלומר, אין צורך בכוונה מצד הטובלת עצמה ודי בכך שחברתה המטבילה אותה תתכוון לשם טבילה.

קביעה זו, שכוונת חברתה מועילה, מהווה חידוש גדול. שהרי באופן פשוט הכוונה אמורה להיעשות על ידי האישה הטובלת, ובמה מועילה כוונת חברתה?

בעל היום תרועה על מסכת ראש השנה (כח.) הסיק מתוך דברי הגמרא חידוש מופלג. לדעתו, ניתן ללמוד מדברי הגמרא כאן שכוונת הכופה מועילה ככוונת האדם עצמו. משום כך, גם כאשר יהודי כופה את חברו לאכול מצה או ליטול לולב, האדם הכפוי יוצא בכך ידי חובה למרות שאינו מתכוון למצווה, שהרי כוונת הכופה נחשבת ככוונה גמורה לכל דבר.

אמנם, ממקורות רבים עולה שלא כדברי בעל היום תרועה. כך למשל כתבו התוספות במספר מקומות (יומא פ, ב; עבודה זרה נד, א) שכאשר נכרי מכופף את קומתו של ישראל בפני עבודה זרה אין זה נחשב שמשתחווה לעבודה זרה, ולא אומרים שכוונת הכופה נחשבת כאילו האדם עצמו התכוון להשתחוות לע"ז.

מדוע, אם כן, מועילה בסוגיתנו כוונת חברתה כאילו היא עצמה התכוונה לטבול?

נראה שניתן לענות על שאלה זו בשני אופנים, שיש דמיון ביניהם:

א. יש לחלק בין שני סוגים של כוונה. יש כוונה שמהווה גורם נפרד המצטרף למעשה, ויש כוונה שמגדירה את המעשה עצמו. כוונה במצוות (ואולי גם בעבירות) היא גורם נפרד מן המעשה עצמו, ומשום כך היא צריכה להתקיים דווקא על ידי האדם שמקיים את המצווה, ואין משמעות לכוונתו של אדם אחר. אמנם כוונה בטבילה (כמו גם בשחיטה) היא כוונה שמגדירה את המעשה עצמו כטבילה (ולא כרחיצה), וממילא היא יכולה להתקיים גם על ידי גורמים חיצוניים השותפים להגדרת המעשה. כלומר, כאשר חברתה רואה במעשה זה מעשה של טבילה, הוא מוגדר כטבילה, ואין זה משנה שהאישה עצמה לא התכוונה לכך.

ב. כיוון שונה מעט מופיע בחידושי החתם סופר על אתר. לדבריו, הכוונה בטבילה איננה צריכה להיות של החפץ המוטבל אלא של האדם המטביל. כך למשל בטבילת כלים ברור שאן צורך בכוונה של הכלי לשם טבילה אלא בכוונת האדם המטביל. בדומה לכך, גם בטבילת אדם אין שום צורך בכוונת האדם הטובל אלא רק בכוונת האדם המטביל אותו (אלא שבפועל ברוב המקרים האדם הטובל הוא גם זה שמטביל את עצמו), וממילא לא ניתן כלל להשוות זאת לדינים אחרים.

הרב אברהם סתיו